שאלת ראש הישיבה – אין מעבירין על המצוות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השאלות
בחור מישיבתנו, שמשרת בצבא – שאל שאלה הלכתית: הוא משרת במקום שאין בו מנין, ומפקדו אמרו שיוכל לצאת לחופשה בראש השנה או ביום הכיפורים, במה יבחר? מדובר באופן שאת מצוות היום יוכל לקיים כמו שצריך, תקיעות בר"ה וצום ביוה"כ, והנדון הוא לגבי תפילה במנין שחיובה מדרבנן. במקרה שבו יכול לבחור בין ראש השנה, יוה"כ או סוכות, שכאשר בסוכות יכול לקיים מצווה דאורייתא של ישיבה בסוכה.
שאלה נוספת, שדן בה הנשמת אדם (כלל סח) היא, לגבי חייל שבזמן משמרתו לא יכול לקיים מצוות, ולא יוכל לקרוא ק"ש, להתפלל ולהניח תפילי, ויכול לבחור בין יום שישי לשבת, באיזה יום יבחר?
שאלה נוספת – חייל שיכול לקחת יום חופשה באחד מימי השבוע, ואז יוכל להתפלל במנין, ובאותו שבוע חל ראש חודש, באיזה יום יבחר – ראש חודש או יום אחר?
הגר"ע יוסף עוסק בשאלה לגבי אדם שהאריך בתפילתו בחנוכה, ואם יאמר 'על הניסים' לא יספיק לומר קדושה עם הציבור בחזרת הש"ץ – האם ידלג על אמירת על הניסים בשביל אמירת קדושה?
שתי שאלות שיש לדון בהן: א) היחס לסוגיית אין מעבירין על המצוות. ב) היחס לשאלת 'חיישינן למיתה', וכדלקמן בעז"ה.
אין מעבירין על המצוות – מח' הרדב"ז והחכם צבי
ישנו כלל הנוגע לקיום מצוות, שמופיע במספר מקומות בש"ס, והוא: 'אין מעבירין על המצוות'. ועניינו, שכאשר אדם נפגש באפשרות לקיים מצווה, למרות שעומדת בפניו מצווה נוספת שיכול או צריך לקיים – יקיים את הראשונה שבה הוא נפגש. הגמרא ביומא (לג,א) אומרת שמחמת הכלל הזה, יש להקדים את דישון מזבח הפנימי להטבת הנרות, כיוון שבשעת הכניסה להיכל נפגש במזבח בתחילה.
דין זה, לרוב הפוסקים הוא מהתורה, וברש"י (יומא שם ד"ה אין מעבירין) כתב שנלמד מדברי המכילתא: "ושמרתם את המצות... אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות אלא אם באה לידך עשה אותה מיד".
הרדב"ז (ח"ד סי' יג) נשאל אודות אדם שהיה בבית הכלא, והצליח לשכנע את השר שיוציאו יום אחד בשנה – באיזה יום יבחר? וסבר הרדב"ז שהכלל המנחה את אותו אדם הוא 'אין מעבירין על המצוות', ולכן המצווה הראשונה שבאה לידו ויוכל לחייב עצמו בה – אותה יעשה. ואין להתחשב בשאלת חומרת המצוות שאותם יוכל לקיים.
החכם צבי (סי' קו) חלק על הרדב"ז, וכתב שהכלל ש'אין מעבירין על המצוות', לא נאמר אלא כאשר המצוות שבפניו שוות, אבל אם אחת חמורה יותר, יש לקיים אותה[1]. הוכחתו היא מהגמרא במנחות (מט,א) שדנה לגבי ציבור שיש לו אפשרות להקריב רק קרבן אחד, מוסף של היום או תמיד של מחר – האם תמיד עדיף או מקודש עדיף, ולכאורה לדברי הרדב"ז אין מקום לספק הגמרא, שהרי בוודאי שיקריב את מוסף היום מחמת הכלל שאין מעבירין על המצוות, אלא על כורחך מוכח שלא כדבריו.[2]
בנדון שאלתנו, לשיטת הרדב"ז מסתבר שעדיף שהחייל יבוא לראש השנה, ואילו לשיטת החכם צבי, עדיף שיבוא ליוה"כ, מפאת קדושתו.
לפי דברי החכם צבי, חידש הנשמת אדם (א, סח), שאדם שיכול לצאת לחופשה באחד מימי השבוע, ובאותו שבוע חל ראש חודש – יצא לחופשה בראש חודש, כיון שתפילת היום הזה מקודשת יותר משאר הימים, עיי"ש.
החלפת משמרת בצבא גוי
נשמת אדם (שם) חידש יותר מכך, במקרה שאדם עומד על משמרו בצבא, ולא יכול לקיים מצוות – ויכול לבחור בין יום שישי לשבת, האם יבחר לבטל את המצוות של שבת או של יום שישי, וכתב שכיוון ששבת מקודשת וכיוון שכך גם מצוותיה מקודשות, לא נאמר בזה הכלל של אין מעבירין על המצוות, ויבחר שלא ישמור בשבת. והחידוש הוא, שלמרות שיפסיד הנחת תפילין ביום שישי, הלא תפילין הם 'אות', והרי דם שבת היא 'אות' ולכן אין בה חיוב הנחת תפילין, וע"י שישמור שבת הרי זה כמי שמקיים גם מצוות הנחת תפילין!
על הניסים לעומת קדושה – דאורייתא לעומת דרבנן
הגר"ע יוסף (יביע אומר או"ח ח"ב סי' לד) הביא תשובת צמח צדק, הסובר שמי שמתפלל בחנוכה ורואה שאם יאמר על הניסים, יפסיד אמירת קדושה עם הציבור, ידלג על על הניסים. וטעמו הוא, משום דקדושה דאורייתא ועל הניסים דרבנן. ועפ"י יסוד דבריו של החכם צבי, במקום שישנה מצוה עדיפא על אחרת – המצווה החמורה גוברת, וכן הוא במצווה דרבנן לעומת דאורייתא.
הגר"ע יוסף חלק על דבריו[3]: א) קדושה איננה חיוב דאורייתא. ב) אפי' אם היא היתה דאורייתא, נראה שדרבנן קודם, עיי"ש (וכשיטתו של הרדב"ז).
לפי"ז, יש לדון בחייל שעסקנו בו בשאלה הראשונה, שאם בפניו עומדת שאלה של קיום מצווה דאורייתא של סוכה או של תפילה בציבור מדרבנן, הדבר תלוי במח' אם דאורייתא עדיף על דרבנן.
מצווה שאינה בפנינו
נקודה נוספת שעולה מדברי הגרע"י (והביאה שם בשם כמה פוסקים) היא, שהכלל של אין מעבירין על המצוות שייך כאשר שתי המצוות עומדות בפניו ממש, והשאלה איזה מהם להקדים, אבל בשאלת דחיית מצוה אחת מפני השניה – לא נאמר הכלל של 'אין מעבירין על המצוות'. וכל שכן, כאשר שתי המצות אינן בפנינו, אלא השאלה העומדת היא באיזו מצווה להתחייב. וא"כ בנדון שאלת הרדב"ז, ובשאלתנו לגבי חייל לא נאמר הכלל דאין מעבירין על המצוות.
ונראה, שהדבר תלוי בטעם הדין. ניתן להבין, שהאיסור להעביר על המצוות הוא מחמת 'בזיון המצוה', ולפי"ז כאשר המצווה אינה בפניו, אלא השאלה היא באיזה מהמצוות להתחייב אין כאן ביזוי מצווה. אולם ניתן להבין שהאיסור הוא מחמת כבוד המצווה, ולפי"ז אפשר שהכלל נאמר גם ביחס למצוות שאינן בפנינו.
עצתו של החכם צבי
לאחר שהחכם צבי האריך לחלוק על הרדב"ז, הסכים עמו להלכה מטעם אחר, והוא, שיש לחשוש שמא שר בית הסוהר 'פיו דיבר שוא', וברגע הראשון שהוא יכול לצאת – שיצא. וייתכן שכן הוא בשאלתנו, ביחס לצבא, שעדיף שיצא בזמן שיכול - שמא מאוחר יותר לא יוכל, וצ"ע.
חשש מיתה
סוגיא נוספת בה יש לדון, הוא השיקול של 'חשש מיתה', ונזכיר אותה בקצרה[4]: שיטת הערוך לנר (סוכה כג, ב) שכאשר מגבילים זמן – אין לחשוש למיתה, משא"כ באדם שאומר שלא יפטר מן העולם עד שיהא נזיר – שמחייבים אותו להיות נזיר מיד, כיוון שלא הגביל זאת בזמן. לעומת זאת, דעת התוספות (יח, ב ד"ה דלמא) חלקו בין זמן ארוך לזמן קצר, ולפוסקים רבים למעלה משבוע מוגדר זמן ארוך. לפי"ז, בנדון שאלתנו אודות החייל: לדעת הערוך לנר אין לחשוש למיתה, והשאלה חוזרת למח' רדב"ז וחכ"צ, ואילו לדעת התוס' פרק זמן שבין ראש השנה ליוה"כ ייתכן לומר שהוא נחשב זמן ארוך וא"כ יצטרך לצאת לראש השנה, ולא ליוה"כ.
[1] נראה טעמו, שיסוד האיסור הוא מפני זלזול במצווה שעומדת בפניו, אבל כאשר לא מקיימה על מנת לקיים מצווה חמורה יותר, אין זה זלזול.
[2] אמנם עי' ברש"י במנחות ד"ה מוספין, שבהסברו השני העלה דהצד בגמרא לומר שמקודש עדיף אינו משום קדושת המוסף על פני התמיד, אלא מחמת קידמותו, ועיין בקצוה"ח סי' קיד סק"ב מה שהוציא מזה להלכה בהל' גביית חוב, והוסיף שלפי ביאור זה לא קשה על הרדב"ז, ולהיפך – משם הוכחה לשיטתו, דזו גופא הכרעת הגמרא.
[3] מלבד הסברא העקרונית, שעל הניסים הוא נוסח התפילה שקבעו חכמים לאומרו בחנוכה, ואין לדלג עליו, כמו שלא מדלגים על חלקים אחרים מהתפילה לשם אמירת קדושה.
[4] והארכנו בו במקום אחר (שאלת ראש הישבה למסכת נדרים 'חשש מיתה כשיקול בפסיקת הלכה') : http://shaalvim.co.il/torah/view.asp?id=1138.
