שאלה שבועית - פירוק שותפות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

המשנה בבבא בתרא (יא.) עוסקת בדיני חלוקת נכסים, ואומרת שלא בכל מצב יכול השותף לכפות את חברו לחלוק את הנכס:

"אין חולקין את החצר - עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. ולא את השדה - עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה... זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו - חולקין, ואם לאו - אין חולקין. אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן יחלוקו".

המשנה מונה מקרים רבים, שהמשותף לכולם הוא שאם נחלוק את הנכס לא יהיה 'שמו עליו'- ועל כן בכולם הדין הוא שאין אחד השותפים יכול לכפות את חברו לחלוק.

דין זה של המשנה דורש ביאור- מדוע מוכרח האדם להיות שותף כל החיים על כרחו בגלל שאין בנכס כדי חלוקה? מדוע לא יכול לומר שרוצה ליטול את חלקו ולהשתמש בו לבד.

א) חלוקת גג של בנין משותף- לנושא זה השלכות מעשיות רבות, ניתן דוגמא אחת בה נתמקד, וננסה להבין דרך העיסוק בה את המורכבות שבעניין; לבית דינו של הרב וואזנר הגיע המקרה הבא- היה בית משותף בו התגוררו תשע משפחות, הגג בראשו של הבנין עמד ללא שימוש. לפי חוק בתים משותפים הגג שייך לכל הדיירים בצורה שווה.

אחד הדיירים המתגורר בקומה העליונה ביקש מהשכנים לחלוק את הגג ולבנות חדר בחלק שלו. שניים מהדיירים הסכימו לחלוק, ואילו הדיירים האחרים מתנגדים. ועתה באו לפני בית הדין לשאול האם בכוחו של המיעוט להכריח את הרבים לחלוק?

במידה ונחלוק את הגג לתשעה חלקים יהיה בכל חלק פחות מכדי חלוקה, ועל כן טוענים הדיירים האחרים שבכוחם לעכב ולמנוע את החלוקה. מנגד טוען הדייר המעוניין בחלוקה- ששאר דיירי הבניין לא עומדים לחלוק ביניהם את החלק הנשאר, ואם כן בצירוף כל חלקיהם יחד נשאר שמו של הגג עליו, ועל כן בכוחו להיפרד! עם מי הצדק?

ב) טריפה מקצת שדה שבשאר אין כדי חלוקה- ראובן לווה משמעון כסף, ומכר את שדהו המשועבדת לשמעון, לאדם שלישי- לוי. עתה בא שמעון – המלווה ורוצה לגבות את חובו מהשדה. דא-עקא שסכום ההלואה אינה שווה את מלוא ערכה של השדה, ועל כן גם לאחר ש'יטרוף' שמעון את השדה בדמי הלוואתו, תישאר רצועה קטנה- שיש בה פחות מכדי חלוקה- לשמעון. האם במצב זה יכול המלווה לכפות את חלוקת השדה לאחר טריפתו, או שמא אינו יכול מפני שאם יחולקה לא ישאר ביד הלוקח חלק ש'שמו עליו'?

ג) כפיה על 'תמ"א 38'- ממשלת ישראל דוחפת בשנים האחרונות לביצוע 'תמ"א 38' במבנים ישנים ברחבי הארץ. זוהי תכונית שנועדה לחיזוק הבתים מפני רעידות אדמה. קבלן מבצע חיזוק משמעותי ליסודות הבנין, שפץ את השטחים המשותפים בבנין ולעיתים גם מוסיף מעלית, ובתמורה מקבל זכות בניה של קומה או שתים נוספות על הגג.

החוק במדינת ישראל אומר שאם שני שליש מדיירי הבניין מעוניינים בביצוע תמ"א 38 בבניין , בכוחם להכריח גם את שאר הדיירים להצטרף למהלך. נשאלת השאלה- מהי עמדת ההלכה בזה- האם הרוב יכול להכריח את המיעוט או לא?

ד) שדה שאין בה מראש כדי חלוקה- המשנה עסקה בשדה שאם לא נחלוק אותה- יהיה בה כדי חלוקה, האם הדין יהיה זהה בשדה בה גם מראש- בעודה בשותפות שניהם אין בה כדי חלוקה? או שמא הואיל וגם בעודה בשותפות שניהם 'אין שמה עליה', בפירוק השותפות לא יגרע משמה דבר, ועל כן אולי יותר לחלקה!

תשובה:

נפתח בשאלת המפתח ודרכה נשוב למקרים- כאמור שאלנו בתחילת הדברים מהו ההסבר בדין המשנה, מדוע בשדה שאינה ברת חלוקה לא יכול האדם לדרוש את חלקו?

רבי אהרן קוטלר בספרו משנת רבי אהרן (שכנים סימן ג) מעלה שתי תשובות אפשריות לשאלה זו-

הסבר א'- ניתן לומר שהואיל וחלוקה זו מסבה נזק לשותף האחר ופוגעת במשמעות של החלק שבידו- עד עתה היה לו נכס ששמו עליו, ובאם יחלוק לא יהיה שמו עליו, אין בכוחו לחלוק את הנכס (ועל כן, על אף שאין לחברו כל זכות בחלק שלו בנכס יכול לעכב את חברו מלחלוק).

הסבר ב'- אולם אפשר לומר באופן אחר- מכיון שחלקו של כל אחד לא ראוי לעניינו ראוי לענינו כי אם בצירוף חלקו של חבירו, משעבד כל אחד את חלקו לחברו בזמן בו נכנסו לשותפות יחד.

הנפקא - מינה בין שני ההסברים תהיה במקרה ב' הנ"ל- שם שאלנו הם בכוחו של המלוה שטורף את השדה מיד הלוקח לכפות על חלוקתה גם אם לא יגיע ללוקח חלק ש'שמו עליו' או לא. הדבר נתון במחלוקת הראשונים- דעת בעל המאור שאין בכוחו לטרוף, אולם הרמב"ן סובר שבכוחו.

ר' אהרן קוטלר מסביר שבעל המאור והרמב"ן נחלקו בשני ההסברים הנזכרים- בעל המאור למד שטעמו של הדין הוא מפני שמזיקו, דבר שנכון גם במלוה הבא לטרוף את הקרקע- פוגע הוא בחלק שנשאר יד הקונה. אולם לטעם השני- ששני השותפים ירדו לשותפות על דעת זאת, והשתעבדו זה לזה- יוכל המלוה לגבות, הואיל ומעולם לא השתתף עם האחר מרצונו, וכסברה זו האחרונה למד הרמב"ן.

נפקא מינה נוספת בין שני ההסברים לטעמו של דין המשנה תהיה בנידון הרביעי בו דנו בשאלה- האם במקרה שגם זמן השותפות אין בשדה כדי חלוקה ניתן לחלוק ללא הסכמה.

אם טעם הדין הוא משום שמסב לשותף האחר נזק- כאן, הואיל ומראש לא היה שמה עליה אינו מסב לו נזק כלל. אולם אם הנימוק הוא מצד שאדעתא דהכי נשתתפו ושיעבד את חלקו לשותף- גם באין בה דין חלוקה ניתן לומר כן.

ואכן, גם שאלה זו נחלקו הראשונים, הטור (חו"מ סי' קעא) כותב:

"ואם אין בכל החצר אלא ג' אמות- כתב הרמב"ן דאית ביה דינא דגוד או אגוד ולא נהירא לי דמצי למימר ליה נהי דהשתא נמי לא חזי לי מ"מ מה שאתה אומר שאקח בדמים דבר שאין בו כדי תשמישו איני רוצה וטענה נכונה היא והרמ"ה כתב אם אין בחצר אלא ג' אמות כיון דלא חזי לתשמיש חצר אלא למשטח ביה פירי או למיעבד ביה עוקא לשופכין דיליה השתא נמי דפלגי מטי לכל חד וחד שיעור דחזי להכי ופלגין וקרינן ביה שפיר כל שאילו יחלק ושמו עליו".

לאור זה נשוב לשאלה הראשונה בה פתחנו- חלוקת הגג בבנין המשותף. חלק מהדיינים בבית דינו של הרב וואזנר סברו שהצדק עם המעוניינים בחלוקה- בגלל שסוף סוף לשאר הדיירים לא נוצר כל נזק מפני ששמו של חלקם נשאר עליו. אולם בנו של הרב וואזנר סבר (ר' שבט הלוי ח"ה סי' רכב) שאין בכוחם של המעוניינים בחלוקה לחלוק את הגג מפני שחלקם משועבד לשאר אנשי הבנין, ועל כן גם אם לא נוצר נזק השיעבוד קיים ועומד. וכדבריו צידד אביו, הרב שמואל הלוי וואזנר זצ"ל. נראה, שדייני בית הדין הסתפקו בשני הצדדים שהעלנו בטעמו של דין המשנה.

ביחס לשאלה השלישית- בעניין תמ"א 38, היה דיין שרצה לומר שהרוב יכולים לכוף את המיעוט- מפני שאם יביאו אנשי הבנין שמאי שיאמוד את הרווח והתועלת שישנם לאותם דיירים לעומת ההפסד שנוצר להם מאיבוד חלקם בגג, יוכח ללא כל ספק שהרווח גדול יותר- ערכה של דירתם יעלה, יתווסף לה חדר וכו'.

אכן לכאורה דבריו אינם נכונים- כל הדיון בו עסקנו עד עתה היה האם ניתן לכפות על פירוק שותפות במידה ואין בנכס כדי חלוקה. אולם לאורך כל הדיון פשוט היה שגם אם השותפות מתפרקת נשאר כל אחד בחלקו. כאן- במידה ותכנית תמ"א 38 תצא לפועל- חלקם של אותם מתנגדים בגג יגרע לחלוטין. ואף שמבחינה ממונית ירוויחו יותר חלק בגג יימחק. על כזה דבר לא מצינו שיש בכוחו של שותף לכפות את חברו. השאלה הגיעה לפני הרב שלמה אישון, ומסיבה זו עצמה הכריע שלא ניתן לכפות על תמ"א 38 מכח פירוק השותפות.

דינא דמלכותא דינא- אמנם עדיין יתכן שרוב דיירי הבניין המעוניינים בתכנית יוכלו לכוף את המיעוט מכח 'דינא דמלכותא דינא'. שאלה זו תהיה תלויה במחלוקת בין החזון אי"ש לפוסקים אחרים האם אומרים דינא דמלכותא דינא גם בחוקים שהממשלה אינה מכריחה את האזרחים לנהוג לפיהם, כדוגמת חוק זה שאינו מכריח את האזרחים לעשות את תכנית תמ"א 38 אלא אומר שאם הרוב מעוניינים לעשת תמ"א בכוחם לכף את המיעוט. הרב אישון מצדד בעקבות דעת החזון אי"ש שעל פי ההלכה גם אם שני שליש מדיירי הבניין מעוניינים בתכנית תמ"א 38 אינם יכולים לכוף את המיעוט.

דרך נוספת בהסבר טעם דין המשנה- ר' אהרן קוטלר (שם סי' ד) הולך בדרך נוספת בהסבר הסברה העומדת ביסוד דין המשנה- עד כה נקודת המוצא שלנו היתה שפשוט שחלקו של כל שותף עומד לעצמו ובכוחו לנוטלו ולפרק את השותפות, ועל כן תמהו מאיזה כח מכריחים אנו אותו להישאר בשותפות כל ימיו בדבר שאין בו דין חלוקה?

אולם אפשר שההסתכלות היא הפוכה- כאשר שנים נכנסים לשותפות כל הנכסים בהם הם שותפים נמצאים בבעלות של שניהם- חלקם משועבד זה לזה. עד כדי כך, שמצד השותפות עצמה אין בכוחם להיפרד ולפרק את השותפות. אלא שיכולת הפירוק היא זכות נפרדת (שמסתמא מקבלים על עצמם השותפים כשמשתתפים זה עם זה). וזכות זו לא ניתנה במצב בו יגיע לכל אחד מהשותפים לאחר החלוקה פחות מכדי חלוקה.

ניתן להבין את כיוון זה היטב על פי שיטתו של רש"י בהגדרת שותפות, עבורה עלינו להקדים את הגמ' בגיטין (מז, ב):

"ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות - טבל וחולין מעורבין זה בזה, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: של עובד כוכבים פטור, ושל ישראל חייב".

רש"י (ד"ה טבל) כותב בהסבר דעתו של רבי:

"טבל וחולין מעורבין - אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין שחלק העובד כוכבים פטור ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן העובד כוכבים צריך לעשר וישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור...".

שיטת רש"י שבכל גרגיר וגרגיר של חיטה מעורבים חלק ישראל וחלק נוכרי- הואיל והינם שותפים בתבואה, ועל כן לא ניתן להפריש על תבואה זו אלא מתוכה- שהרי בכל גרגיר וגרגיר ישנו גם חלק שפטור ממעשר.

תוספות (ד"ה טבל) מקשים על דברי רש"י ומציעים הסבר אחר:

"לכך נראה דאין תקנה לטבל זה דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של עובד כוכבים או חציו ולא ידעינן כמה ואי מעשר מיניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של עובד כוכבים או איפכא או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקום אחר ויפריש גם עליו ממקום אחר".

למדו תוס' שחחלק הגוי וחלק הישראל אינן מעורבים זה בזה בכל גרגיר וגרגיר אלא חלק מהתבואה שייך לנכרי וחלק לישראל (רק שכרגע מעורבים החלקים זה בזה).

הגדרתו של רש"י לשותפות- שבכל חלק וחלק מהנכסים בהם הם שותפים מעורבים חלקי שניהם מובן היטב מדוע מעצם קבלת השותפות לא ניתן יהיה לפרקה שהרי בכל פרט ופרט מעורב חלקו של האחר, שאינו מעוניין 'למשוך' את ידו מחלקו. ויכולת הפירוק נוסעת מזכות חיצונית. ובאין בה כדי חלוקה לא ניתנה זכות זו.