שאלת השבוע: הצלת עצמו וממונו ע"י פגיעה באחר

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

דלג לקבצי השמע

שאלות

להלן נעסוק במספר שאלות שעניינם הוא האם מותר לאדם להציל את עצמו, הן מחיוב ממוני והן הצלה מייסורים או מוות, וע"י הצלתו יגרום לכך שאחרים יסבלו.

בשו"ת חוות יאיר (סימן רי"ג) דן בשתי שאלות:

  • בתקופתו היה אסור ליהודים לגור בעיר, ויהודי אחד רצה להשתדל להשיג רשיון לגור שם, אולם היו מספר יהודים שכבר גרו בעיר ללא רשיון וטענו כלפיו שאם יבקש רשיון, אז השלטונות יבררו ויבדקו אחר יהודים הגרים בעיר והם עלולים להיקנס או להכלא כתוצאה מכך. על כן, הם מבקשים ממנו שלא ינסה להשיג רשיון – האם הוא מחויב להיענות לבקשתם?
  • אדם חשוב תבע לדין שר מחוז, והיהודים תושבי המחוז חששו מאוד שכתוצאה מהמשפט השר יתעלל ביהודים, וניסו לשכנע את התובע ליסוג מתביעתו – האם הוא מחויב להיענות לבקשתם?

שאלות נוספות, הנוגעות להצלה בדיני נפשות:

  • עדות ממשפט אייכמן: "הייתי בקבוצה של שמונים איש, וידעתי מן הנסיון שכל בריחה של יחיד תעלה לנותרים בחייהם. ואם כי סייעתי לפרטיזנים, זייפתי דרכונים וחותמות, ואם כי הציעו להבריח אותי – ליטול עלי אחריות זו לחיי הנותרים לא הייתי מוכן. שאם אשאר – יש להם סיכוי, ואם אברח – אין להם, ומי אני שאגזור דינם". השאלה בה יש לדון – האם מותר לאדם לברוח מסכנה, אולם כתוצאה מכך אחרים יינזקו, כמו עדות העד הזו במשפט אייכמן?
  • אדם שרואה חץ שעומד לפגוע בו, ויכול להסיט אותו, אולם כתוצאה מכך אדם אחר ייפגע – האם מותר לו להסיט את החץ? (שאלה דומה המתחדשת במציאות ימינו: האם ניתן לתכנן מכוניות אוטנומיות, שבאופן שהבלמים נהרסו והנהג ברכב עלול לההירג, אם המכונית תוסט ותפגע במישהו אחר והנהג יינצל?)

מעשה דכלילא והוכחת החוות יאיר

בגמרא (ב"ב ח,א) למדנו:

רבי לטעמיה, דאמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. כההוא דמי כלילא דשדו אטבריא, אתו לקמיה דרבי ואמרו ליה: ליתבו רבנן בהדן, אמר להו: לא. אמרו ליה: ערוקינן, [א"ל:] ערוקו. ערקו פלגיהון, דליוה פלגא. אתו הנהו פלגא קמי דרבי, א"ל: ליתבו רבנן בהדן, אמר להו: לא. ערוקינן, ערוקו. ערקו כולהו, פש ההוא כובס, שדיוה אכובס. ערק כובס, פקע כלילא. א"ר: ראיתם, שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.

סיפור המעשה: בטבריה הטילו מס על אנשי העיר כיוון שכתרו של המלך נגנב, אך רבי פטר את המס מתלמידי החכמים. בני העיר באו בטענות כלפי רבי מדוע פוטרם, ואמרו שיברחו מהעיר ויפטרו מהמס, ורבי השיב להם שהם יכולים.

לכאורה, כיצד רבי יכל להסכים להצעתם? הלא כתוצאה מכך, כל אחד מהנשארים בעיר יצטרכו לשלם יותר?!

בעל חוות יאיר הוכיח מכאן, שמותר לאדם להשתמט מחיובו לשלם, למרות שיהיו אנשים אחרים שיינזקו. משום כך, התיר במקרה הנזכר לאדם להשתדל להשיג רשיון עבורו, למרות שתושבי העיר עלולים להינזק כתוצאה מכך.

 

 

 

שיטת הירושלמי והנמוקי יוסף דאדם אסור להציל את עצמו ולפגוע באחר

אמנם, בניגוד לדברי החוות יאיר, ישנם ביאורים אחרים בסוגיא זו.

נמוקי יוסף (בבא בתרא ה,א מדפי הרי"ף) ציין לדברי הירושלמי שמדבריו עולה הפוך מדברי החוות יאיר:

והכי איתא בירושלמי בריש פרק המניח את הכד [הלכה א] ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר כלומר [רשאי לסתום גדר שדהו שלא יכנסו שם] אף על פי שנכנסין לשדה חברו אבל אם נכנסו המים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותם למקום אחר אלמא כיון שמוטל הנזק על זה לאו כל כמיניה לסלקו מעליו ולהטילו על חברו

כלומר – כאשר אדם ניזוק ממשהו, אסור לו להסיר ממנו את הנזק ובאופן זה יגרום להזיק את חבירו, משום כך כאשר מוטל מס, אסור לאדם לברוח מן העיר ולהתחמק מהתשלום כך שחבריו יפגעו. אולם רבי שהתיר לעמי הארץ לברוח ידע שהמס הוטל מחמתם של עמי הארץ, ואם יברחו יתבטל המס, כמו שאכן היה  (אך המרדכי (סי' תעו) לא קיבל את סברא זו).

ביאורים נוספים בסוגיא

אמנם, יל"ע כיצד ישיב על ראיה זו בעל החוות יאיר[1]?

מדברי המרדכי, נראה שלמד כדברי החוות יאיר בביאור הסוגיא, וכתב שאכן מותר לבני העיר לברוח ולהינצל מהתשלום. החזו"א (ב"ב ה,יח) כתב, שהוכחתו היא מכך שרבי לא אמר להם שאם הם יברחו הם עדיין יהיו חייבים, אלא הסכים לעצתם.

מהר"ם מרוטנבורג (בתשובה סי' נג) הסביר בדרך אחרת: בסוגיא מדובר על גזירה ועלילה, אולם במקום שמדובר על מיסים, יש דין של שותפות, כמו שמצאנו בגמ' ב"ק קיג,ב כמה מקרים דמוכח מהם שבני העיר שותפים במיסים של העיר (עיין שו"ע חו"מ קכח,ב). ובמקרה כזה אסור לאדם להשתמט מתשלום, אבל במקום שזוהי עלילה בעלמא – מותר לאדם להשתמט מתשלום, למרות שחבירו יצטרך לשלם יותר בגללו (וע"ע חזו"א ב"ב ה,יב).[2]

מדברי החזו"א (ה,יח) עולה הסבר נוסף: הכלל ש'רבנן לא צריכי נטירותא' – שפטורים מתשלום המס העירוני – צריך עיון במציאות של עיר שרובה תלמידי חכמים, וכי יעלה על הדעת שהמיעוט ישא על כתפיו הוצאות העיר כולה, והרי לא ישארו להם רכוש כלל! משום כך כתב: "ונראה דאם ע"י המס המרובה לא ישאר להם פרנסתם ויצטרכו לעזוב את העיר אין על בני העיר לסלק מס החכמים, וקרוב הדבר שאינם חייבים ליתן יותר מחומש כמו בשאר מצוה".

ממשיך החזו"א, ומקשה עפי"ז כיצד יתבאר מעשה דכלילא הנזכר: "דכיון דערקו הרי שהיה קשה עליהם המס עד שבחרו למירק ולמה לא נתחייבו רבנן ליתן חלקם?! ונראה דנהי דאין כופין בני העיר לשלם כל המס כיון שהוא יותר מחומש, מ"מ אין חיוב על רבנן ליתן חלקים דיש לחשוב שכל המס הוטל בשביל עמי הארץ, וכן משמע בגמרא שלא חייבם רבי לשלם אלא שלא חייב רבי רבנן ליתן חלקם". לפי דבריו נראה לומר: כיוון שהמס היה כבד על בני העיר, היה מותר להם לברוח ובבריחתם הם לא חייבו את הנשארים לשלם יותר, כי רבי לא הטיל בגלל בריחתם את המס הנשאר על תלמידי החכמים. אלא שיש לשאול לפי"ז מדוע בכלל הם ברחו? ויש לומר, שאמנם בבריחתם הם לא הרוויחו, והם המשיכו להיות חייבים לשלם את חלקם, אלא שלאחמ"כ המלך היה מגיע ומטיל מס נוסף על מה שנשאר שתלמידי החכמים לא שילמו, ואת זה הם הרוויחו.

האם יש ללמוד מדיני ממונות לדיני נפשות?

לגבי נפשות (השאלות האחרונות) האם הדין הזה שיכול לברוח למרות שמזיק לשני, האם נאמר זאת גם בפקוח נפש. יש מדברי האחרונים מהם נראה שהשוו את הנלמד בדיני ממונות גם לפקוח נפש.

בתשובת מהריב"ל (ח"ב סי' מ) דן אם מותר להשתדל לשחרר קרובו השבוי, שיודע שהמלך יקח יהודי אחר במקומו, וחילק אם אותו אדם כבר נתפס או שלא, וכתב הנו"ב (תניינא יו"ד סי' עד) שיש להביא לכך ראיה מדברי הירושלמי הנזכרים לעיל, שאם הנזק כבר הגיע עליו, אסור לו להציל את ממונו, אולם אם עדיין לא הגיע אליו אלא עתיד להגיע – מותר לו להציל את עצמו למרות שאדם אחר עלול להינזק מכך.

ויסוד הדבר נראה, עפ"י דברי החזו"א (חו"מ יו"ד סי' סט,א) דהעושה זאת נחשבת כעושה פעולת הצלה, ואינה פעולת פגיעה והריגה:

ויש לעיין באחד שרואה חץ הולך להרוג אנשים רבים ויכול להטותו לצד אחר ויהרג רק אחד שבצד אחר ואלו שבצד זה ינצלו, ואם לא יעשה כלום יהרגו רבים והאחד ישאר בחיים, ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה, דהתם המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש ובפעולה זאת ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה אלא המקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים... אבל הטית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד האחר, רק עכשיו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל, ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות ובזה אחר אפשר שיש לנו להשתדל למעט אבידת ישראל בכל מאי דאפשר".

כלומר, סבר החזו"א שמותר להטות חץ העומד לפגוע באנשים רבים כדי שיפגע באדם יחיד, משום דהוי פעולת הצלת הרבים, ואפשר דה"ה בכה"ג שהאדם מציל את עצמו, ולא פוגע באופן ישיר בחבירו – ק"ו דהוי כפעולת הצלה ואפשר דמותר לו.

מלבד דברי החזון איש, אפשר שאחר שהוכרעה הלכה דחייו קודמין לשל חבירו במקרה של שנים שהלכו בדרך והיה להם קיתון אחד של מים (ב"מ סב,א), דהלכה כרבי עקיבא שבעל המים שותה למרות שחבירו יוכל למות – ה"ה בנדו"ד, שיכול להציל עצמו.

אמנם, מדברי המגן אברהם (סי' קנו) נראה לא כך. בגמרא בשבת (לב,ב) מסופר שמלכות רומי רדפה אחרי רשב"י, והלך והתחבא בבית המדרש ונשותיהם הביאו להם צורכי אכילה. כשהרומאים הגבירו את חיפושיהם, אמר רשב"י לבנו שנשים דעתן קלה ואולי יצערו אותן ויגלו היכן הן נמצאים, וכיוון שכך התחבאו במעשה. למד מכאן המגן אברהם: "משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו". מדויק מדבריו, שדווקא במקרה שע"י הצלת עצמו חבירו יצטער – מותר. אבל במקרה שחבירו עלול ג"כ למות כתוצאה מהצלת עצמו נראה דאסור. ונראה, שהמגן אברהם הבין שאין זה נחשב כפעולת הצלה, אלא דן זאת כדין 'רודף', ומשום כך אין זה דומה להלכה דחייך קודמים, שהרי שם אם שותה משלו אין זה נחשב שגורם למוות של השני ישירות, אלא מציל את עצמו. אולם כאן כאשר מציל עצמו ידוע שישנו גורם אחר שכתוצאה מכך יפעל באופן אקטיבי להרוג את חברו.[3] 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הערת העורך: החוות יאיר עצמו מתייחס לשאלה זו, ועונה דשם מיירי בהיזק ודאי וברור, ואילו בנדון שאלתו אין זה בוודאי שהשלטונות יתנכלו ליהודים כתוצאה מתביעת השר או מבקשת הרשיון.

[2] הערת העורך: וחילוק זה נפסק להלכה ברמ"א (קסג,ו): "והקהל שותפין זה עם זה במסים הקצובים, אבל בעלילות אין שותפין, ואם המושל מעליל על קצתן, אין האחרים חייבים ליתן. ואפילו העליל תחלה על כולן, וברחו קצתן,  או נפטרו בחכמתן, פטורים (תשובת מיימוני דקנין סימן א' ותשובת רשב"א אלף צ"ט)". גם בחוות יאיר משמע שהתחשב בסברא מעין זו, דהתיר להציל את עצמו, משום שלא פוגע ברבים: "כי י"ל שלא נקרא היזק רבים רק באסיפת קהל ועיר ובני המדינה יחד שנתחברו ובכה"ג גורן ואילן סמוך לעיר כבגמ' ובני מדינה שבמרדכי הנ"ל מש"כ אלו לקוטים הבאים מכפרים ועיירות נפרדים ויושבי' לפי שעה בק"ק כיחידים דמי".

[3] הערת העורך: ונראה דהחולקים יסברו דכאשר אדם עושה פעולת הצלת עצמו לא חשיב כרודף.