שאלת השבוע - מעמדו של הידור מצווה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בהמשך לשאלה שנשאלה בעבר על חובת הדיין ליידע נידון על זכויות נוספות המגיעות לו מעבר למה שתובע:
שאלה הגיעה בפני בית דין בבלגיה: אדם השכיר דירה לחברו לשלוש שנים, וכתבו ביניהם חוזה, והוסיפו בחוזה, שהשוכר רשאי לסיים את השכירות מתי שירצה בתנאי שיודיע למשכיר חודשיים לפני הזמן בו רוצה לעזוב כדי שיוכל למצוא שוכרים חדשים. בסוף השנה השניה הודיע השוכר למשכיר שעוזב בעוד חודשיים. בפועל לא עזב השוכר את הדירה, וכשנגמרו החודשיים ולא מצא אמר שיעזוב עוד חודש, וכך נמשך הדבר חודש אחרי חודש במשך שמונה חודשים. כעבור שמונה חודשים פינה השוכר את הדירה.
עתה תובע המשכיר תשלום עבור חודש נוסף- שהרי בפעם האחרונה הודיע לו השוכר שיעזוב חודש לפני העזיבה וביניהם סיכמו שצריך להודיע לו חודשיים לפני. השוכר טוען שהוא כבר הודיע לו לפני שמונה חודשים שהולך לעזוב, אולם המשכיר כנגדו טוען שאמנם בחודש האחרון עמד בדיבורו אולם בחודשים הקודמים לא ועל כן לא לקח את דבריו ברצינות.
בית הדין סברו שמגיע לו לא רק חודש אחד אלא חודשיים, מפני שגם להודעתו של השוכר בחודש האחרון לא צריך היה המשכיר לקחת ברצינות- שהרי דחה אותו השוכר שוב ושוב לאורך השנה.
עתה שואלים בית הדין האם מותר להם ליידע את המשכיר שבכוחו לתבוע דמי שני חודשים נוספים
לכאורה התשובה לשאלה זו נעוצה בשיטות שהעלנו- אם סברת הדין היא 'מחילה' או ספק מחילה- ברור הדבר שכאן אינו מוחל- שהרי המשכיר לא ביקש את החודש כדי להקל על השוכר, אלא כי לא לקח בחשבון שישנה אפשרות נוספת. אולם לסברתו של הסמ"ע שתפקיד בית הדין הוא לעשות שלום וכו'- שייך הדבר גם כאן. ולפי הנתיבות שרק במקרה בו ישנו גזל ממון צריכים ליידע- כאן קשה לומר שעבר על גזל דאורייתאי.
שאלתנו -מעמדו של הידור מצוה
בעבר, היה קשה מאוד להשיג אתרוגים לכבוד חג הסוכות באירופה [ניתן לעמוד על זה מתשובות שניתן למצוא בספרות השו"ת אודות אדם שהיה לו אתרוג וגם לקהילה בה גר היה אתרוג, ומנגד היתה קהילה אחרת שלא היה לה אתרוג כלל- ונשאלה השאלה האם עליו לוותר על היכולת לנענע את ד' המינים בהלל בכדי שהקהילה האחרת תוכל לצאת ידי חובה בעיקר המצוה, או שמא יכול להשאיר את האתרוג אצלו?].
לפני הגאון ר' חיים מבריסק (להלן הגר"ח) הגיעו שני אתרוגים- האחד כשר בוודאות אך אינו מהודר, והשני היה מהודר מאוד אבל ספק מורכב- והסתפק הגר"ח על איזה מהם לברך (ודאי שיכול ליטול ולנענע עם שניהם- רק שאלתו היא עם איזה מהם נכון להקדים ולנענע בסמיכות לברכה).
תשובה:
הגרי"ז (בהלכות חנוכה) דן מה ההגדרה של 'הידור מצוה'- האם הידור מצוה הוא תוספת על המצוה, או שמא הידור מצוה הוא אופן נוסף, רחב יותר לקיים את המצוה עצמה [גם ההידור הוא חלק מהמצוה].
השלכה אפשרית תהיה במידה ואדם קיים את המצוה ללא ההידור- האם יש ערך לעשות את ההידור בנפרד או לא? אם נאמר שההידור הוא תוספת על המצוה- יתכן ויכול, אולם אם נאמר שההידור הוא אופן קיום נוסף של המצוה- ברגע שקיים את המצוה אינו יכול לשוב ולקיימה.
נחלקו תנאים במסכת שבת (קלג, ב):
"תנו רבנן: המל, כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה. פירש, על ציצין המעכבין את המילה - חוזר, על ציצין שאין מעכבין את המילה - אינו חוזר".
נאמרו שתי דרכים בהבנת דברי תנא [שתי הדעות הובאו בטור יורה דעה רסו]: יש שהסבירו את דבריו על שבת בלבד- על אף שמילה דוחה שבת, במידה וקיים את עיקר מצוות המילה אינו יכול לשוב בשבת על ההידור בפני עצמו. אולם ביום חול יתכן וישנה משמעות להורדת הציצין שאינם מעכבים גם לאחר המילה.
אולם יש שהסבירו את דברי התנא גם על יום חול ואומר התנא שאין משמעות לחזרה על הציצין שאינם מעכבים לאחר שנגמר מעשה המילה[1].
לכאו' שני הסברים אלו תלויים בשאלת היחס בין ההידור לעיקר המצוה- אם הידור הוא תוספת נפרדת מהמצוה, מסתבר שגם לאחר קיום המצוה ניתן יהיה להשלים את תוספת זו, אולם אם הידור הוא אופן נוסף לקיום המצוה, במידה וכבר קיים את המצוה באופן האחר אין משמעות למעשהו הנוסף (ויתכן ואף אסור לו לעשות זאת מפני שחובל בעצמו לחינם).
לשאלה זו תיתכנה השלכות לעניינים נוספים, נדגים שניים מהם:
א. הלכה היא שעבור נר חנוכה חייב האדם אפילו למכור כסותו, כפי שכותב השולחן ערוך (תרעא, א):
"צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק".
האם על האדם למכור כסותו גם עבור ההידור בנר חנוכה? יתכן ושאלה זו תלויה בהגדרת ההידור- אם ההידור הוא אופן קיום נוסף של המצוה יתכן וגם עבורו צריך האדם למכור כסותו.
ב. תתיכן נפקא מינה גם לשאלה שהזכרנו קודם לכן שהועלתה בספרות השו"ת- האם יכול האדם להעדיף את נטילתו בהידור יותר על פני נטילת קהילה אחרת, או לא. אם ההידור הוא רק תוספת על קיום המצוה- מסתבר שלא יוכל להעדיף את ההידור של עצמו על פני הנטילה של חברו, אולם אם ההידור הוא אופן נוסף, מעולה יותר של קיום המצוה יתכן ויוכל להשאיר את האתרוג אצלו על אף שבני הקהילה האחרת לא יצאו ידי חובה כלל.
לאור זה נשוב לשאלה בה פתחנו- הגר"ח חשש גם לאפשרות שהידור מצוה אינו תוספת חיצונית אלא אופן קיום רחב יותר של המצוה- ולפי צד זה כפי שאמרנו לא ניתן לקיים את ההידור לאחר שכבר יצא האדם ידי חובת עיקר המצוה. ועל כן אם היה נוטל קודם את האתרוג שודאי כשר אך אינו מהודר לא היה כל משמעות לנטילתו את האתרוג המהודר לאחר מכן.
ולכן נטל הגר"ח קודם את האתרוג המהודר שהיה פקפוק בכשרותו, ולאחר מכן נטל את האתרוג הכשר רק שאינו מהודר- על הצד שהראשון לא היה כשר- לא קיים את המצוה כלל במעשהו הראשון על כן ודאי שבמעשהו השני יוצא ידי חובת המצוה.
נסיים בשאלה למחשבה: הגמרא ביבמות (מז, ב) מביא ברייתא העוסקת במילה שעושה הגר תוך כדי תהליך הגיור, ואומרת:
"נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה, חוזרים ומלין אותו שניה".
מילת גר אינה יכולה להעשות בשבת, אלא רק ביום חול, ובכל זאת אומר התנא שרק על ציצין המעכבים חוזר, אך על שאינם מעכבין אינו חוזר- ולכאורה ישנה ראיה נגד אותם ראשונים הסוברים שרק בשבת אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבים, אבל ביום חול חוזר?
[1] בפשטות נחלקו בזה גם השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד רסד, ה)- דעת השולחן ערוך שאין לחזור על ציצין שאינם מעכבים אפילו בחול, ואילו הרמ"א סובר שבחול צריך לחזור עליהם, ורק בשבת לא יחזור.
