שאלת השבוע - הדלקת נר חנוכה ב'בית זכוכית' ('אקווריום')

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

הדלקת נר חנוכה ב'בית זכוכית' ('אקווריום')

ברוך ה' מאז שעם ישראל שב לארץ ניתן להדליק את החנוכיה על פתח הבית מבחוץ בהידור הראוי. בכדי שהרוח לא תכבה את הנרות מניחים אותם בבית – זכוכית ('אקווריום'), כך ניתן להדליק גם כאשר ישנה רוח חזקה.

המהרי"ל דיסקין עירער על פתרון זה, אולם בכדי להבין את ערעורו עלינו להקדים הקדמה קצרה- הגמרא בשבת (כב, ב) דנה האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. ההבדל בין הצדדים יהיה במקרה בו בשעת ההדלקה עצמה לא הודלקו הנרות כראוי על פי ההלכה, ורק לאחר מכן סודר הדבר [לדוגמא- הנרות הודלקו למעלה מעשרים אמה, והורדו לאחר מכן לתוך עשרים אמה בעודם דולקים]- אם הדלקה עושה מצוה- לא יצא ידי חובתו הואיל ובשעת ההדלקה היו הנרות מעל כ' אמה, אולם אם הנחה עושה מצוה ייצא ידי חובתו הואיל וסוף סוף כרגע עומדים הנרות במקום כשר. הגמרא מכריעה (כג,א) שהדלקה עושה מצוה, ואם כן בכל פעם שנופלת שאלה בהדלקת הנרות עלינו לבדוק האם בשעת ההדלקה- ההדלקה נעשתה כתיקנה או לא [לדוגמא- אם אדם לא נתן מתחילה שמן כראוי- על אף שלאחר שהדליק הוסיף שמן כמלוא השיעור הראוי לא יצא ידי חובתו מפני שההדלקה לא נעשתה כתיקנה].

לאור זה נשוב להדלקה בבתי זכוכית- מעיר המהרי"ל דיסקין- הרי בשעת הדלקת החנוכיה היא אינה ראויה להדלקה- שהרי דלתות בית הזכוכית פתוחות לרווחה ובכל רגע נתון עלולה הרוח לכבות את הנרות, ואף שאחר ההדלקה סוגר את בית הזכוכית ועתה החנוכיה ראויה לדלוק במלוא משך הזמן הרצוי- המדד הוא שעת ההדלקה- שהרי הדלקה עושה מצוה, ואז לא היתה החנוכיה ראויה לדלוק?

מכח תמיהתו על המנהג המקובל הלך המהרי"ל דיסקין לצורף וביקש שיעשה לו קופסא מיוחדת בעלת חורים מלמטה דרכם היה מכניס את היד ו'מטיב את הנרות' ומדלק והרוח לא מכבה את זה[1].

למעשה, רואים אנו שנוהגים להדליק בארץ ישראל בחוץ בבית זכוכית- שלא כדברי המהרי"ל דיסקין- ובאה בזאת שאלתנו, כיצד ניתן ליישב את קושיית המהרי"ל דיסקין על המנהג הרווח?

תשובה:

שלושה תירוצים נאמרו ביישוב המנהג:

א) בכדי לתרץ, נפתח בשאלה אחרת שנשאלנו- התקשרה אלי אמא של בחור שלמד בישיבה שלנו, מארצות הברית ושאלה כך: בית הכנסת בו הם מתפללים נמצא במרחק של חצי שעה הליכה מביתם, ולכן בדרך כלל בליל שבת היא אינה הולכת להתפלל בבית הכנסת וממתינה לבעלה וילדיה בבית. שבת אחת היתה להם שבת חתן והיו להם אורחים רבים ולכן רצתה לנסוע לבית הכנסת יחד עם בעלה הנוסע ברכבו לפני זמן הדלקת נרות ומחנה אותו ליד בית הכנסת למשך השבת. שאלתה ובקשתה- מה תעשה עם הדלקת הנרות- האם ביכולתה להדליק נרות ולאחר מכן לנסוע עם בעלה ברכב? המגן אברהם דן בשאלה דומה ומביא את דעת המהר"ש האומר שתדליק ללא ברכה ותתכוון שלא לקבל שבת עד שתעשה את הפעולה אותה רצתה לעשות (במקרה שלנו- תגיע לבית הכנסת ברכב). ולאחר מכן שתשוב לביתה בליל שבת- תביט בנרות ותברך עליהם.

המגן אברהם תמה על דבריו- כיצד תוכל לברך כשתחזור לביתה בשבת- הרי אינה מדליקה באותו זמן?

נחלקו ר' יוחנן ור"ל במסכת בבא קמא (כב, ב) האם אשו משום חיציו (ר' יוחנן) או משום ממונו (ריש לקיש). הראשונים האריכו בביאור מחלוקתם, אנו נציין לנקודה אחת בלבד- והיא הסבר הקצות (שצ ס"ק א) בדעתם של תוספות- שלפיהם הביאור באישו משום חיציו הוא שבכל רגע ורגע בו האש בוערת ומתפשטת, רואים אנו אותו כאילו כשב ומבעירה[2].

אם אכן נילך בדרכם של תוספות, מיושבת שאלת המגן אברהם- שהרי לאורך כל משך הזמן שהנרות דולקים מכח פעולת ההדלקה שעשתה האשה כביכול האשה שבה ומדליקתם- ועל כן, יכולה לברך כאשר תשוב מבית הכנסת.

ואם נשאל- כיצד אם כן ניתן להדליק נרות שבת בערב שבת- הרי לאורך כל זמן בעירתם- גם בשבת עצמה רואים אנו כאילו האשה שבה ומדליקתם? משיב החתם סופר שמלאכת שבת נאסרה רק כאשר עושה פעולה (פיזית) האסורה, בשבת- אולם כאן לא נעשתה כל פעולה פיזית בשבת.

מסיבה זו, כשהטור (או"ח תרעה) מביא את דין הדלקה עושה מצוה- שמי שהדליק במקום שאינו כשר להדלקה לא יוצא ידי חובה, לא מנמק את הפסול מצד שפעולת ההדלקה נעשתה שלא כהוגן- שהרי לדברינו- הואיל ובכל רגע ורגע נחשב ששב האדם ומדליקה- אם כן ברגע ששב והניחה במקום הראוי לה- אמור הוא לצאת ידי חובה, ועל כן ניזקק הוא לנימוק אחר:

"ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה".

לפי זה, כתב רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פראנק שבמקרה בו מתחילה לא נתן בחנוכיה שמן כשיעור הנצרך והוסיפו לאחר מכן, כן ייצא ידי חובה- הואיל וכאן לא שייך נימוקו של הטור שהרואה יאמר שלצרכו עשאה שהרי אינו נוטלה בידו, (ומה שמבואר בגמ' והגמ' דיברה למ"ד אשו משום ממונו).

לאור זה מיושבת טענתו של המהרי"ל דיסקין, שהרי גם אם בשעת ההדלקה עצמה לא היתה ראויה החנוכיה לדלוק, ובאמת באותו רגע לא יצא ידי חובה, מכל מקום לאחר מכן הואיל וממשיכה לדלוק מכוחו (ולא שייך הטעם הצדדי שהרואה יאמר שלצורכו הוא עושה) יצא ידי חובה.

[נציין, שלאור הסברו של הקצות ישנו חידוש גדול גם בהלכות נזיקין- שהמדליק אש ומת לא יצטרך לשלם כי לא הכל נגמר ברגע הראשון וכשנוצר הנזק המזיק כבר לא היה בין החיים].

ב) הרב מרדכי אליהו (הובאו דבריו במקראי קודש (חנוכה) לרב משה הררי פרק ז הערה יד בסופה) אומר שהואיל ומיד לאחר שמדליקים סוגרים את החנוכיה ואז כבר יכולים הנרות לדלוק כתיקנם נחשב הכל כמעשה אחד- חלק מפעולת ההדלקה[3].

ג) הרב משה הררי מביא (שם) בשם חכם אחד סברה נוספת לחלק בין נר שאין בו כשיעור- שלא ניתן לצאת בו ידי חובה, לנר שיש בו כשיעור אלא עלול לכבות מהרוח- שבנר שאין בו כשיעור החסרון הוא עצמי- לא ניתן לקיים בנר כזה את מצוות ההדלקה, מה שאין כן בהדלקה בבית זכוכית- הנר מצד עצמו ראוי להדלקה- רק שישנו חיסרון חיצוני, ובמידה וסר החיסרון בלא שנפגעה הדלקת הנרות- יצא המדליק ידי חובתו.

[1] כן העיד הגר"א ראם הובאו דבריו במקראי קודש (לרב צבי פסח פראנק, חנוכה סימן יז), וכן בשו"ת הר צבי חלק ב סימן קיד.

[2] הקצות כותב זאת בדעת תוספות במסכת בבא קמא (יז, ב) המחלקים בין זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו קודם שהגיע הכלי לרצפה שפוטרים את השובר הואיל ומנא תבירא תבר, לבין מקרה שזרק חץ או אבן מראש הגג על כלי ובא אחר ושבר את הכלי קודם שהגיעה האבן לכלי שאז מחייבים את השני- מפני שלמאן דאמר אישו משם חיציו בשעת ביצוע המעשה רואים אנו כאילו שב וביצע את פעולת זריקת האבן/שריפת החפץ- ועל כן כל עוד לא קרה הדבר בפועל- לא הגיעה עדיין סיבת החיוב למילואה.

[3] מעין סברה זו כתב הרב יוסף כהן, אב"ד ירושלים וחתנו של הרב פראנק בספר מקראי קודש חנוכה סימן יז הערה 4.