שאלת השבוע

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאלת רה"י
קנין דברים

הגמרא בתחילת המסכת העמידה את המשנה העוסקת בבנית כותל בין שותפין בחצר שאין בה דין חלוקה, והם הסכימו ביניהם לחולקה. ושואלת על זה הגמרא: "תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ג עמוד א
כי רצו מאי הוי? נהדרו בהו! א"ר אסי א"ר יוחנן: שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי? קנין דברים בעלמא הוא! בשקנו מידן ברוחות".
נדון היום בשלוש שאלות הנודעות לקנין דברים:
שאלה א'- שאלה שהגיעה לדין תורה בפני הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג: ישיבה הציע מבנה שבבעלותה למכירה, נמצאה עמותה מסויימת שהתעניינה בקניית המבנה, הם הגיעו ביניהם וכתבו זכרון דברים. בזכרון דברים נכתב שהמוכרת (הישיבה) מתחייבת למכור לקונה (העמותה), והקונה מתחייב לרכוש מהמוכרת את הנכס הידוע הנמצא במקום מסוים, ואף הוזכר המחיר עליו הסכימו. בנוסף עשו ביניהם נציגי הישיבה והעמותה תקיעת כף.
לאחר מכן, עלה מחיר המבנה, ונציג הישיבה הודיע שהישיבה אינה מעוניינת להמשיך בהסכם. נציגי העמותה טוענים - חתמתם על זכרון דברים ועל כן עליכם לעמוד בהם. מנגד נציגי הישיבה טוענים שזכותם לחזור בהם הואיל ולזכרון דברים אין תוקף- הוא קנין דברים בעלמא. עם מי הצדק? האם הישיבה יכולה לחזור בה מההסכם?
מקרה ב'- אדם קנה רכב מחברו בסכום מסויים, וכתבו ביניהם זכרון דברים על המכירה. אך היות ולא היה לקונה את מלא הסכום הוא נתן מקדמה על סך 500 שח, וכתבו בזכרון דברים שהקונה ישלם את יתרת הסכום תוך שבועיים מקניית הרכב, ואז ימסר לידו הרכב. בפועל, לא שילם הקונה את הסכום הנוסף לאחר שבועיים, ולאחר חודש וחצי אמר שרוצה לחזור בו מהמכר. ושואל המוכר האם חייב הוא להחזיר את דמי המקדמה שניתנו לו, או לא?
נשים לב שישנו הבדל בין שני המקרים- ראשית- כאן לא היתה תקיעת כף, בנוסף- כאן מדובר על מכונית ולא על קרקע- דבר שיתכן שיוביל להבדל ביניהם כפי שנראה בהמשך.
שאלה ג- הגיע לבי"ד בתל אביב ולאחר מכן לבית הדין הגדול- מפלגת אגודת ישראל החליטו להתמודד במשותף עם המפד"ל למועצת העיר רחובות בחזית דתית. הסיכום ביניהם היה ששני המקומות הראשונים יהיו למפד"ל והשלישי לאגודת ישראל. ובמידה ויזכו בשני מקומות בלבד יתפטר אחד הנציגים של המפד"ל בכדי שאגודת ישראל תזכה גם היא לייצוג במועצת העיר, ההסכם נעשה על דעת רבני העיר. בבחירות זכתה החזית הדתית בשני מקומות בלבד, ואנשי אגודת ישראל דורשים שאחד מנציגי המפד"ל יתפטר. המפד"ל מנגד טוענים שההסכם ביניהם הינו קנין דברים בעלמא ועל כן אינם צריכים לעמוד בו. ובאו לפני בית הדין שיכריעו עם מי הצדק?
נעיר עוד שתי הערות, שיסייעו בבירור הדברים:
א. בסיפור הראשון הופיעה בזכרון דברים המילה 'מתחייב' למכור האם הדבר משנה את התמונה?
ב. בגמ' בגיטין (מ, ב) מובאת מחלוקת ר"מ וחכמים:
אתננה לפלוני - ר"מ אומר: קנה, וחכ"א: לא קנה. א"ר יוחנן: וכולן בשטר.
ובכתב בשטר אתננה, ועשו קנין סודר מצינו ב' דעות בפוסקים: בשו"ע (רמה, א-ב) נאמר:
"אבל אם כתב בשטר: אתננו לו, אף על פי שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל. הגה: ואפילו קנו מידו, קנין דברים (טור בשם הרמ"ה).. ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן. (הגה): ומהרי"ו פסק כסברא ראשונה".
וצריך לתת את הדעת, מה ההבדל בין המקרה הא' שכתבו בשטר- לבין המקרה שעשו בו גם קני"ס לאחר מכן.

תשובה:
נשיב על ראשון ראשון; נפתח תחילה בשאלת מכירת הבנין ע"י הישיבה לעמותה.
הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג (להלן הגרז"נ) כתב פסק ארוך בענין 1. ראשית הביא את דברי השו"ע (חו"מ ס, ו):
"המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו, חייב, אף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר אבל בלשון חיוב, כגון שאמר: הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך, חייב (וכן הוציאו מבעה"ת שער ס"ד), והוא שקנו מידו".
הרי שפסק השו"ע שאם אדם מתחייב ממון לחברו (לא בתורת מכירה אלא בתורת התחייבות) אין בזה חיסרון של קנין דברים, מפני שכבר בשעת האמירה ישנה משמעות לקנין- נוצר מכח אמירתו שיעבוד נכסים. הבעייתיות מצד קנין דברים היא במקרה בו התחייב לתת.
בכתב בשטר אני אתן ועושה קנין סודר- כאמור (בשאלה): השו"ע הביא בזה שתי דעות והרמ"א פסק שלא קנה.
בהסבר דעת הי"א בשו"ע הסוברת שקנה צריך להגדיר מה הוסיף הקנין- מה ההבדל בין שטר עם קנין לשטר בפני עצמו? ונחלקו בזה הקצות והנתיבות:
הנתיבות (רו ס"ק ב) מסביר שקניין סודר 'אלים', וגורם לנו לפרש את דיבורו ('מתרצינן דיבוריה') כאילו אמר מ'עכשיו'- והקנין חל מידית .
הקצות לעומתו מסביר שהקנין יוצר עתה שיעבוד נכסים, ועל כן הואיל וכבר בשעה זו חל 'משהו', אין זה קנין דברים בעלמא, ומועיל (לפיו, הדעה החולקת בשו"ע תסבור שכלל לא חל שיעבוד נכסים בשעה הראשונה).
במידה ואמר שמתחייב למכור- נחלקו הקצות והנתיבות: לדעת הקצות (רו ס"ק א) לא חל דבר- אין כאן שיעבוד, הואיל והזכיר בדבריו 'מכירה'- יש כאן התחייבות לעשות פעולה עתידית, ולא הטלת חיוב על הנכסים, ועל כן הואיל ולא חל שיעבוד נכסים- זהו קנין דברים בעלמא. אולם הנתיבות (רו ס"ק ג) סובר שהתחייבותו חלה על הנכס מעתה- נוצר שיעבוד בנכס למי שהתחייב למכור לו, ועל כן אין זה קנין דברים.

עתה, נשוב למקרה שלנו: אומר הגרז"נ: לאור הנאמר יש לפנינו 'ספק ספיקא': ספק ראשון- האם הלכה כנתיבות או כקצות- בשאלת ה'מתחייב למכור'. ספק שני- נובע מהסעיף הנוסף שישנו בחוזה- התחייבותו של הקונה לרכוש את הנכס. התחייבות זו פירושה- הקונה התחייב לשלם, ואם כן נכנס הדבר למחלוקת הנ"ל בשו"ע- ולאחת הדעות שם אין זה קנין דברים, והואיל וחל על הקונה חיוב ולא הוי קנין דברים ביחס אליו- ממילא גם ביחס למוכר לא הוי קנין דברים, אולם הדעה האחרת הנ"ל חולקת בזה, ואם כן הוי ספק ספיקא.
וכאן נכנסים אנו לנידון שלם בשב שמעתתא (שמעתא א פרק כ) האם בספק ספיקא ניתן להוציא ממון או לא.
ועל כן דעתו של הגרז"נ היא שהישיבה אינה צריכה למכור את הבית, אך מכיון שיש ספק ספיקא יפצו את העמותה הקונה ויגיעו לפשרה ביניהם.

יש להוסיף מספר תוספות חשובות:
1. דינא דמלכותא דינא- החוק אומר שזכרון דברים נחשב חוזה ואם כן, מצד דינא דמלכותא דינא אמור החוזה לחייב? כאן, מחדש הגרז"נ חידוש גדול- דינא דמלכותא לא יכול לקחת מעשה שאינו קנין ולהחשיבו כקנין- ועל כן לא יועיל העובדה שזה דינא דמלכותא:
"נראה שאין קנין שדנים העכו"ם קנין בדין תורה, שאם כן ביטלת כל דיני קניינים הכתובים בחושן משפט ולעולם נלך אחר דיניהם, ומה מקום לדון ולהתווכח בדיני הקניינים כמו הדין הזה גופא אם "אתן" קונה- נחזי מה משפט הערכאות בזה, וכן בכל דיני חו"מ. זולת אם נדחוק שהשולחן ערוך כתב רק במקום שהיתה ליהודים אוטונמיה, כמו בועד ארבע ארצות ובמקום זה לא אמר המלך דיניו ליהודים, אבל כל האחרונים שדנו- כמו שהזכרנו... שנתווכחו בהלכה- מה הנפקא מינה? ניחזי דין המלך... אלא על כרחך שבכל זה אין הולכים אחר חוק המלך".

2.תקיעת כף- עוד יש להעיר- שכפי שציינו נציגי הישיבה והעמותה תקעו כף והתקיעת כף אמורה להיחשב כקנין מצד מנהג הסוחרים- סיטומתא? גם לזה מתייחס הגרז"נ בדבריו, ואומר שגם בסיטומתא ישנו חיסרון מצד קנין דברים הקניין צריך כעת לחול על משהו, ואם שום דבר לא קרה (מבחינה ממונית) הוי קנין דברים ולא מהני (היות הדבר 'סיטומתא' מועיל לפתור את החיסרון הקיים בדעת, אך לא מועיל להגדיר פעולה כמעשה קנין כאשר לא חלה מכוחה דבר).

3. האם יש בזה משום מחוסרי אמנה- אכן, עדיין יש לדון האם יש במעשה החזרה של הישיבה משום 'מחוסרי אמנה'?
כפי שכותב השולחן ערוך (חו"מ רד, ז):
"הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו".
ואם כן, לכאורה גם בנידון שלפנינו יש בחזרתה של הישיבה משום מחוסרי אמנה?
בהסתכלות ראשונה נראה שאדם שהתחייב לחלוק חצר וחזר בו יש בזה משום מחוסרי אמנה, שהרי מקורו של דין מחוסרי אמנה הוא מדרשת חז"ל- "הן שלך צדק".
אולם הגרז"נ לומד בתשובת הרא"ש (כלל קב) שאין משום מחוסרי אמנה כאשר מבטיח לחברו דברים בלבד ולא ממון. אולם מדברי המרדכי כותב שבאמר למישהו שיהיה מוהל או סנדק- על אף שזהו קניין דברים אסור לחזור בו מדין שארית ישראל לא יעשו עולה. הרי שהבין שגם כשאין קנין יש בזה.
הגרז"נ פוסק בזה כתשובת הרא"ש.
4. עוד יש לדון האם יש קנין שטר מצד זכרון הדברים שכתבו- הגרז"נ אומר שהואיל והשטר נכתב על ידי עורך- דינו של הקונה ושטר צריך להיכתב על ידי המוכר, אין זה נחשב לקנין שטר.

ביחס למקרה ב'- שאלה זו הגיעה לבי"ד בפסגות, ודעתם היתה שהקונה אינו חייב לקנות את המכונית (הואיל וזהו קנין דברים בעלמא) ועל המוכר להשיב את המקדמה לקונה. זאת משום שאיננו רואים את המקדמה כקנס, ורק אם היה כתוב הדבר בהתנאה מפורשת היינו רואים בו קנס.
אולם נחלקו הרב אברהם יצחק כלאב והרב דוד בר שלטון האם יש סיטומתא ב'זכרון דברים'- חוזה, הואיל ומחד כתיבת זכרון דברים הינה דבר המקובל בשוק, אבל כתיבת זכרון דברים בקניית מכונית אינה מקובלת. דעתו של הרב כלאב היא שהואיל ונוהגים לעשות זכרון דברים בקרקע- אף שבמכונית לא, הוי סיטומתא (ואם כן נחזור לאותו דיון בנוגע לסיטומתא שהופיע בתשובתו של הגרז"נ). אולם דעתם של הרב דוד בר שלטון היתה שאין בזכרון דברים משום סיטומתא מפני שבמכירת מכונית אין דרך לעשות זכרון דברים.
אכן, כאן (בשונה ממקרה א') יעבור הקונה החוזר בו משום 'מי שפרע' הואיל וניתן כסף.

ביחס למקרה ג'- לגבי ההסכם בין המפלגות- גם בית הדין הרבני בתל אביב וגם בית דין הגדול פסקו2 שעל נציג המפד"ל לעמוד בדיבורו ולהתפטר ולתת לנציג אגודת ישראל להיכנס למועצת העיר.
וזאת על פי דברי הרא"ש שפוסק (כלל ו סימן יט):
"מנהג פשוט הוא מה שטובי הקהל מסכימים לעשות שיריר וקיים הוא בלא קנין.. כל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי".
דעתם של הדיינים היתה שבכל דבר ציבורי גם קנין דברים חל, מכוחם של ז' טובי העיר. והואיל וההסכם בין המפלגות נעשה עם רבני העיר מקבל הדבר דין של דברי - 'קהל' החילם על אף שנעשה ביחס אליהם קנין דברים בלבד.

הלך הטוען הרבני לבית הדין הרבני הגדול וטען שהלכה זו שאמר הרא"ש בתשובה היא רק ביחס לנעשה על ידי שבעת טובי העיר שהם ראשי הקהל ולא על ידי ראשי מפלגות- המוגדרים כשותפים- ומה לי שותפות של יחידים ומה לי שותפות של רבים? אולם בית הדין הגדול לא קיבל את הערעור, הואיל וכל התוקף המונע חזרה נובע הדבר מכך שאלו ענייני ציבור וודאי וודאי שהעמדת פרנסים על הציבור זהו עניינו של הציבור.

לאור זה נשוב למקרה א'- בא הטוען הרבני של העמותה ואמר שגם ישיבה מוגדרת כ'ציבור'- ועל כן גם ביחס למעשיה של ישיבה עלינו לומר שככתובים ומסורים דמו וחלים גם על ידי קנין דברים בעלמא? על זה השיב הגרז"נ, שישיבה אינה מוגדרת כ'קהל', היא גוף פרטי, ועל כן דברי הרא"ש בתשובה לא אמורים ביח לישיבה.

אם נסכם, הכרעת הדברים היא: א- לגבי הישיבה והעמותה- יש ספק ספיקא בהכרעת ההלכה ועל כן אין מוציאים ממון, אבל מכל מקום מפשרים ביניהם.
ב. במכונית: כסף לא קונה ועל כן הוי קנין דברים ויכול לחזור בו, וגם הכסף ששילם יוחזר אבל מכל מקום עובר משום מי שפרע.
ג. וביחס להסכם בין מפלגות- הואיל וזהו הסכם הנוגע לציבור וחל הקנין, על אף שהינו קנין דברים.

1 מופיע בתחומין כרך יב עמ' 279 והלאה.

2 מופיע בפסקי דין רבניים חלק ו עמוד 166 והלאה.