שיחה לפר' חיי שרה - מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

הפרשה שלנו עוסקת בעיקרה בשליחות של אליעזר למצוא אישה ליצחק במציאת רבקה, וכן עוסקת בנושא של נישואים. אני מבקש לדבר על תופעה שקיימת בארץ, לצערי, באחוז גבוה מאוד, קיימת פחות בציונות הדתית אבל גם שם לצערי יש עלייה מאוד גדולה בשנים האחרונות, וזה נושא הגירושים. אנחנו מדברים על 26%, שימו לב – כל אדם רביעי מתגרש, 26% בכלל הארץ, בציונות הדתית בארץ אין אחוז מדויק, מדובר על פחות אבל עדיין יש אחוז לא קטן, ובשלוש השנים האחרונות זה עלה ב16 אחוז מ3 השנים הקודמות, ואנחנו מדברים על עלייה מאוד גדולה, אנחנו מדברים על תופעה שתופסת תאוצה. אני חושב שאחריותנו פה בישיבה לנתח תופעות שקורות בחברה , ולהבין את שורשם ומהי ההתייחסות שלנו לתופעות אלו.

אני חושב שיש כמה סיבות לתופעת הגירושין.

ראשית, אני חש שיש ציבור גדול, ששם רף גבוה ברמת החיים שלו מעבר למה שהוא מסוגל בצורה טבעית, ולכן כל הזמן ציבור זה עוסק במרוץ מטורף בחיים, בעבודה של שעות נוספות, והעבודה נהפכת להיות העיקר הרבה מעבר לפרופורציה שהיא צריכה לקבל. ברגע שיש את המרוץ הזה, אין נחת אין שלווה, יש כל היום ריצה, וכך אי אפשר לבנות זוגיות. זוגיות היא בניה כל הזמן, וצריך להיות במצב נפשי של שלווה ורגיעה, וזמן להתבונן ולהבין את הרגישויות של השני. כשאדם נמצא כל הזמן במרוצה הוא לא יכול להגיע לדבר הזה.

לאור זאת לדעתי, כל מי שנמצא בישיבה צריך לחשוב טוב טוב איך הוא מתייחס לנושא הכסף. לכסף יש השלכות לגירושין, השלכות על הורות, והשלכות על עבודת ה. עבודת ה' דורשת התבוננות רגיעה. הורים רבים לדעתי לא מספיק מכירים את הבן שלהם כי אין להם את הרגיעה לשבת איתו, לשוחח איתו שיחות עומק., ולהרגיש אותו.

בנוסף, החשיפה לתקשורת, צפיה בסרטים, סדרות וכיו"ב יוצרת מצב שאדם שם לעצמו רף לא ריאלי של ריגושים. כל סרט או סדרה בנוי על עלילה, בנוי על רגש, בנוי על איזה שהוא אקשן שקורה. אני חושב שאנחנו מאבדים את היופי שבשגרה, ליהנות ממנה. השגרה יוצרת יציבות, יש בה יופי גדול. אבל כשאדם כל הזמן מתרגל לראות דברים שהם לא ריאליים, הם שייכים לסרט אך הם לא החיים האמיתיים. אזי הוא אינו חי חיים אמיתיים של המציאות, וחי חיים של אילוזיה.

נקודה נוספת לדעתי היא, שאין מספיק חינוך למידות, לסבלנות. אנשים רוצים שהכל יקרה מהיר, שיהיה מזדמן. צריך להבין שבניית זוגיות היא תהליך שמחייב הרבה סבלנות, מחייב עין טובה, מחייב חסד, נתינה, ואם לא מתרגלים לדברים האלה אז לא בונים נכון את הזוגיות.

אנחנו רגילים לקטר אנחנו רגילים להסתכל תמיד על מה שצריך תיקון, ולא מספיק מסתכלים על החצי המלא.

לסיכום עד עתה. התמקדנו בשלש נקודות:

א. הצבת סטנדרט חיים מותאם ליכולת הכלכלית, כדי שאפשר יהיה לחיות בלי לחצים.

ב. אי הצבת רף ריגושים לא ריאלי.

ג. חינוך לנתינה ומידות.

אני מבקש להתמקד בנקודות אלו דרך פרשתנו

בפרשתנו יש גם התייחסות למרוץ החיים:

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיקֹוָק בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (פרק כ"ד)

מה זה בכל?

רש"י מסביר לא כמו הפשט:

"בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה"

אב"ע מסביר כפשט: "באורך ימים ועושר וכבוד ובנים"

הרמב"ן כועס על האב"ע, ומסביר שאין זה יכול להיות בכל. יכול להיות שהאדם יהיה לו אורך ימים, עושר, כבוד, בנים, ועדיין יהיה חסר לו המון, ויהיה מתוסכל ובדיכאון, ואין לו כל. הרב דסלר בספרו כותב על פגישתו עם עשירי עולם שיש להם אריכות ימים, עושר, כבוד ובנים, אך היה חסר להם שמחת החיים.

"ואילו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו"

כנראה שהפשט באבן עזרא הוא כמו שמסביר הרב קוק, שאת העושר והכבוד אברהם ניצל כדי לקדש שם שמים, שבכך שיש לו מעמד חברתי זהו כלי שעוזר לו להשמיע את דעותיו ולשכנע אנשים.

אבל הרמב"ן מסביר:

"אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה, ואמרו כי "בכל" תרמוז על ענין גדול, והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל", מפני שהיא יסוד הכל, ובה נאמר (ישעיה מד כד) אנכי ה' עושה כל... אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו, או שלא הוליד, אבל היא רומזת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל"

כותבת הגמ':

ת"ר: שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם- דכתיב ביה 'בכל' (בראשית כ"ד), יצחק- דכתיב ביה 'מכל' (בראשית כ"ז), יעקב- דכתיב ביה 'כל' (בראשית ל"ג). (בבא בתרא י"ז.)

אומר הרמב"ן, מה זה "כל"? יעקב פוגש את עשו ונותן לו מתנה. אומר לו עשו יש לי הרבה תיקח אותה, זה לא יחסר לי. אומר לו יעקב: תשמע עשו, לך יש הרבה, אך לי יש "כל". השמחה שלי בחיים נובעת משלימות רוחנית ולכן אינני זקוק למתנה זו כדי להיות שמח.

אנחנו חייבים להתרגל ולהכניס לעצמנו את היסוד שמה שיגורם לנו שמחה בחיים זה אם נמלא את שליחותנו.אנשים ששמים לעצמם רף כל כך גבוה, ורוצים ורוצים: נסיעות לחו"ל, בידור וכיו"ב, לצערי לא חיים את השליחות שלהם בעולם הזה. כשאדם יש לו ואקום-מחסור ואין לו שליחות, אז הוא מחפש כל מיני דברים כדי למלא את הואקום הזה.

ה"אמרי אמת" מביא את דברי "שפת אמת" שדן בשאלה מדוע מאריכה התורה בסיפור אליעזר ובחירת האישה ליצחק, הוא מחדש יסוד המשתלב עם דברינו:

"...כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעולם הזה, כל אדם נברא בשליחות לדבר מיוחד וצריך להתפלל שימצא על מה נשתלח ושיצליח בשליחותו..." (אמרי אמת, חיי שרה, תרפ"ט).

לדעת ה"אמרי אמת" הסיבה להארכת התורה בסיפור העבד, היא מפני שגם אנו שליחים ועבדים של הקב"ה, ועלינו ללמוד את הדבקות במטרה מעבדו של אברהם, ולחיות בתודעת שליחות תמידית. ואז נגיע אי"ה לשמחה.

הרב סולוביצ'יק מחדד את מהות תודעת השליחות עליה דיבר ה"אמרי אמת":

"שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן- היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים חדשים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים והיא מסתיימת עם המוות" (הרב סולובייצ'יק, ימי זיכרון, "שליחות")

מי שבאמת מרגיש את השליחות הזו מגיע לשמחה, ומי שלא מרגיש את השליחות הזו יש לו ואקום בחיים, ואז הוא זקוק לעוד דבר ועוד דבר שכל הזמן ישלים ואינו מרוצה אף פעם, ונהנה הנאות רגעיות בלבד.

היחס לכסף צריך להיות כאמצעי ולא כמטרה. זה לא הדבר היחידי שצריך להעסיק אותנו בחיים.

לא יעלה על הדעת שאבא לא ילמד עם בנו לפחות פעם בשבוע לפחות. זכיתי לראות את הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל מגיע כל שבוע ללמוד עם ילדיו בישיבה התיכונית שבה למדו. איזה דבר נפלא זה היה – הוא אמנם היה ראש ישיבה, אבל הוא מבין שיש זמן שצריך להקדיש לילדיו.

אדם צריך להבין שאת ההנאה שלו הוא מקבל מהרוחניות, לא מהגשמיות. לא הכסף מספק את ההנאות. ככל שהאדם יעמיק בשליחות שלו ובנתינה שלו לעם ישראל, אז הוא יזדקק לנושא הכסף בפרופורציה הנכונה.

בפרשתנו גם רואים את ההתייחסות לקשר הנפשי המיוחד שצריך להיות בין בני הזוג.

אחרי שרבקה מסכימה להתחתן עם יצחק, מברכים אותה משפחתה:

"וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (בראשית פרק כד )

לומדת מכאן הגמ' במסכת כלה על ברכת האירוסין:

"כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה.. ומניין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר ויברכו את רבקה"

לעומת זאת בגמ' בכתובות(ז:) לומדת מקור אחר לברכת חתנים:

"גופא אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר +רות ד'+ ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה"

מסבירים המפרשים, שמרבקה לומדים ברכת אירוסין ומבועז ברכת נישואין.

"ואי זו ברכת האירוסין. אמר רב יהודה: בָּרוּך אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת. וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וקִדּוּשִׁין" (מסכת כלה רבתי פרק א)

ברכת אירוסין שלומדים מרבקה היא מאוד מעניינת, אין ברכה כזו בכל התורה. האדם לא שוחט בהמה ואומר אסר לנו את אבר מן החי והתיר לנו את השחוטה, לא מדברים על האיסור, ואילו כאן מבליטים את האיסור? וכן קשה, מה זה מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין? ככה הוא מקדש את העם, על ידי חופה וקידושין?

הרמב"ם אומר שכבר לפני מתן תורה היה נישואין:

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר +דברים כ"ב+ כי יקח איש אשה ובא אליה" (רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה א)

מה שהתחדש אחר התורה הוא האירוסין- התקופה שהיא אשתו אך אסורה לבעלה.

ומסביר הרי"ף מה זה מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין?

"והרי"ף כתב שאינו בדין מפני שהנישואין שייכי באומות ולא קדישי ישראל טפי מהם אלא בחופה וקדושין" (רי"ף)

לכן דווקא מדברים על האיסור, כי זה מה שחידשה תורה, וזאת במטרה ליצור את הקשר הנפשי הפנימי. זה מה שחידשה תורה. מסביר הרי"ף שזו הכוונה ע"י חופה שבאה אחר קידושין. כלומר ייחודו של עם ישראל הוא הקשר הנפשי הרוחני העמוק- שלימות הנפשות בין חתן וכלה, ולכן יש תקופת האירוסין שמטרתה העצמת קשר זה בלי קשר מעשי. ולכן בקשר הזה אנחנו חייבים להשקיע הרבה מאוד, ואם אדם חי כל הזמן במרוצה הוא לא יכול להשקיע בזה.

בישיבה אנו חייבים שאדם יבנה לעצמו את השליחות שלו, יבין מה הכוחות שלו, לאן הוא רוצה ללכת, מה התוכנית שלו. ככל שאדם תהיה לו שליחות יותר ברורה, אז הוא לא ישים לעמו רף של הנאות, של בידור, של דברים כאלה, כי הוא לא זקוק לזה. עד כאן לגבי הנקודה הראשונה.

לגבי הנקודה השניה, הגמרא אומרת שר' עקיבא נתן שיעור והציבור התנמנם, בא ר' עקיבא ואמר מפני מה אסתר זכתה למלוך 127 מדינות? אלא תבוא בת שרה (אסתר) שחייתה 127 שנה ותמלוך על 127 מדינות. מה הפשט? מה הקשר בין שרה לזה שהם נמנמו לבין אסתר? ומסבירים המפרשים הם נמנמו כי בדברי רבי עקיבא לא היה כביכול "אקשן". בא ר' עקיבא ואמר להם תלמדו משרה – בת 100 כבת 20. הנערות של בת 20 קיימת גם כשהיא בת 100. לא צריך לחשוב שאת החיות מקבלים רק מאקשן ורף ריגושים בלתי ריאלי, שהרי בגיל 100 אין ריגושים אך עדיין אפשר להרגיש חיות כבת 20, חיות רוחנית שמלווה את כל החיים כולם.

והנקודה השלישית לגבי מידות. שלושה נזדווגו בבאר, יצחק יעקב ומשה. מסביר הרב פישר שבור מקבל מי גשמים אבל לא נותן, מעיין מתפרץ נותן אבל לא מקבל, באר – יש גם בור וגם מעיין ביחד – גם נותן וגם מקבל. זה היסוד של נישואים.

אנחנו חייבים להתחנך פה בישיבה לנתינה וקבלה הדדית, כי זה היסוד שאחר כך נוכל להשתמש איתו בנישואים. היסוד של הקמת בית הוא מידות, הוא נתינה וקבלה, הוא הבנה שאני לא שם את עצמי במרכז, אני לא מסתכל רק במשקפיים שלי אלא אני מסוגל לחיות את השני ולהרגיש את השני.

ר' שמעון שקופ כותב בהקדמה שלו לשערי יושר, שהאדם הנמוך מתכוון לעצמו כאשר הוא מדבר על ה"אני", והאדם שנמצא במדרגה יותר גבוהה מתכוון גם לאשתו וילדיו. האדם שנמצא במדרגה יותר גבוהה – כל ישראל הוא חלק מהאני. לכן לא לחינם כשאליעזר הולך לחפש אישה הדבר המרכזי שהוא חוקר אחריו זה חסד.

יהי רצון שנזכה פה בבית המדרש הנפלא שלנו: א. שכל אחד ימצא את השליחות שלו, ואז יהיה לו את המידה הזאת של "בכל". מה שישמח אותו זה העולם הרוחני שהוא חי. ישים לעצמו רף גשמי ריאלי, שלא יוצר מרוץ, שלא יוצר מצב שאין לו זמן להשקיע במעגלים נוספים. ב. יידע ליהנות מהשגרה ולא יפסיד את הרגישות, ולא ישים לעצמו רף של ריגושים שהוא לא ריאלי, ג.ויידע לחיות חיים שהוא לא שם את עצמו במרכז.

אם באמת נזכה להתחנך לשלש הנקודות האלה, אז נזכה בעז"ה שהבית שנקים או מי שכבר הקים, יהיה בית של אור גדול שנותן אורה לעם ישראל, בית שהקב"ה רוצה לשרות בו, וכל מי שייכנס לבית זה ירגיש :"איש ואישה זכו שכינה ביניהם".