שיחה לפר' שלח לך: ראייה סובייקטיבת

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

תמיד שאני לומד פרשה, אני חייב לשאול את עצמי לא מה קרה אלא למה כתבו את זה. כל פרשה באה ללמד דרך הסתכלות בעבודת ה'. מה הקב"ה רצה ללמד אותי בסיפור הזה.

אני מבקש לברר במה חטאו המרגלים? הם הרי הרגישו כחגבים. הם הרגישו שהדבר קשה מאוד מבחינה מבצעית. הם חשו אחריות ולכן אמרו מה שאמרו, וא"כ במה חטאו? כאשר נבין את חטאם נבין מה מסר לגבינו שאנו לא נחטא באותו עוון.

צריך להבין, מדובר בנשיאי מטה, אנשים מורמים מעם. עשו הכל לשם שמיים, ואם כן, מה היה החטא?

אני רוצה להביא שלושה הסברים, ואני חושב שכל הסבר יש הרבה מה ללמד אותנו. שני הסברים מהזוהר, ואחד מהאש קודש, ואני רוצה לדון על כל הסבר מה הוא בא ללמד אותנו לחיים.

"הדא תרנולא כד אפרוחיה דקיקין מכנשא להון יהבא להון תחת אגפיה ומשתנא להון ומדרא קדמיהון וכד אינון רביין חד מינהון בעי יקרב לותה והיא נקרא בגו רישיה ואמרה ליה זיל עדור בקיקלתך. כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם, כיון שנכנסו לארץ ישראל אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין, כי תבואו אל הארץ ונטעתם (ויקרא רבה פרשת קדושים פרשה כה) [תרגום: התרנגולת הזו, כשאפרוחיה צעירים, היא מאספת אותם תחת כנפיה ומחממתן. וכאשר הם גדלים, היא מנקרת לו בראשו ומנחה אותו: לך לך קדימה, אתה בעצמך ובמקורך שלך. כך כשהיו בני ישראל במדבר ארבעים שנה היה המן יורד והבאר עולם מהן והשלו מצוי להן וענני הכבוד מקיפין אותם ועמוד הענן מגיע לפניהם, כיוון שנכנסו לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו, ייצא לשדה ויטע עצים]. הדא הוא דכתיב: וכי תבואו אל ארצכם" (זוהר)

הזוהר בא למד אותנו יסוד מדהים. כשאני משוחח עם חבר'ה לפעמים אני רואה את הדבר הזה, ומיד אסביר. הזוהר אומר הם הגיעו עם תובנות לא נכונות, והתובנות של האדם גורמות לו להסתכל על המציאות. מספרים על שני אחים שנסעו לפריז והאב אמר להם שכל אחד יספר להם מה הוא ראה. אחד אמר- לא יאומן, כמה ישיבות יש אפילו תורה בפריז. השני אמר- לא יאומן כמה קזינו יש. האב היה בהלם. היו באותו מקום והגיעו עם הסתכלות שונה לחלוטין. העיניים שלנו הם לא מצלמה אובייקטיבית אלא מצלמה סובייקטיבית. אני נתקל בזה הרבה פעמים עם חבר'ה שעייפים מפגישות. אני מרגיש שיש חבר'ה שאומרים לעצמם בכל פעם- זה לא ילך ומחפשים את הפגמים. אבל אם הוא בא בהרגשה- זה מה יש ועם זה ננצח, זה יהיה אחרת.

המלבי"ם אומר שזה ההבדל בין "מצא" ל"מוצא"- אם מרגיש- זה מה שיש ועם זה ננצח- "מצא אשה מצא טוב". אם עדיין מחפש ומסתכל ובודק- "מוצא אני מר ממוות את האשה". הכל זה סובייקטיבי, ראיה סובייקטיבית.

היה לי תלמיד ששוחח אתי על איזה שהוא נושא ואמר לי שאיש במשפחה שלו לא נותן לו אמון, והתחיל לומר לי משפטים כהוכחה לכך, והראיתי לו שאפשר לפרש כל משפט אחרת ממה שפירש. בסוף התברר שהוא עבר טראומה שגרמה לו להסתכל על המציאות ככה. הזוהר מחדש לנו שהמרגלים הגיעו עם תובנות מסוימות שגרמו להם לראות כך.

הזוהר אומר שהתבונה הלא נכונה היתה השקפתית-טעו ברצון ה'. לפי קטע זה הם חשבו שהמדבר קדוש יותר מאשר א"י. כי במדבר יש נסים, ומכיוון שכך, השלו, המן ועמוד הענן המפסיקים בא"י מעידים על ירידת רמה בהגעה לא"י וממילא רואים את הכל כדבר שלילי. הייתי משווה זאת בדור שלנו לנטורי קרתא החושבים שמדינת ישראל היא סטרא אחרא, ומכיוון שזו ההסתכלות שלהם, ודאי שיראו רק את הרע. או מי שחושב שהממשלה מנסה לחלן את הדתיים. וברגע שזאת ההסתכלות יראו כך את המציאות.

הטעות שלהם היתה שהם לא הבינו שיש שלבים. כמו אפרוחים, בהתחלה התרנגולת מגנה, כך ה' שסוכך על עמ"י במדבר, וזו ההבנה שיש את השלב השני- קידוש החומר. פעמים רבות חבר'ה יוצאים לאוניברסיטה ויורדים. כי הם חושבים שהישיבה היא לכתחילה והחיים הם דיעבד. ויורדים כנבואה שמגשימה את עצמה. אבל אם רואים בישיבה שלב הכרחי, ומחליטים שבחיים יישמו את מה שלמדו בישיבה ויעלו מעלה מעלה, אז כך יהיה.

הזוהר מביא הסבר נוסף:

"כולהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלו עיטא דא? אלא אמרו: אי ייעלו ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי( זהר פרשת שלח דף קנח עמוד א) [תרגום- כולם היו צדיקים מראשי ישראל, אלא שנמלכו ונטלו עצה רעה, ולמה נכשלו בכך? אלא שאמרו: אם יכנסו לישראל לארץ, יעבירו אותנו מן הנשיאות, וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנו זכינו במדבר להיות ראשיהם, אבל בארץ לא נזכה]"

הוא אומר שהנשיאים היו צדיקים, והחטא נבע מנגיעה אישית. זו לא הכוונה שהם אמרו- אנחנו הולכים להפסיד את המשרה שלנו, בוא נגיד דברים רעים. הכוונה היא שכיוון שידעו שהם מפסידים את המשרה, בתת-מודע שלהם הם לא היו שמחים מהכניסה לארץ, כי היתה להם נגיעה אישית, ולכן ראו את המציאות בראיה סובייקטיבית. לכן, כשאדם מנתח משהו, עליו לבדוק טוב מאוד שאין לו נגיעה אישית.

האש קודש, אדם שאני חושב עליו כשאני נוסע לפולין מהרגע שאני נוחת עד שאני חוזר. אדם שאיבד אשה ועשרה ילדים בערב שמחת תורה, יו"ט מבטל אבלות, ורקד כל שמחת תורה בשמחה עצומה. כשקוראים את השיחות שלו, שנאמרו בגטו ורשה, אתה נדהם מהדברים.

"ונבין נא המרגלים דברים של טעם ושכל אמרו: אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם" (י"ג,כ"ח) ולמה לא התווכח כלב עמהם לסתור את שכלם ודברי טעמיהם, רק סתם "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

אבל כך צריכה להיות אמונת האיש הישראלי, לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם על פי שכלו ודרך הטבע יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק, רק גם בשעה שאינו רואה חס וחלילה שום מבוא על פי שכל ודרך הטבע לישועתו יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק באמונתו ובטחונו.

ואדרבה בשעה זו טוב שלא להתעקש למצוא איזה שכל ומבוא על דרך הטבע, כי כיון שעל פי פשוט לא ימצא, אז חס וחלילה תוכל אמונתו על ידי זה להיפגם, ופגם באמונתו ובטחונו בה יכול לעצור את ישועתו חס וחלילה" (אש קודש)

לפי האש קודש, החטא שלהם לא היה בהסתכלות לא נכונה, אלא בניתוח הממצאים ובחוסר אמונה בה'. ולהבין, שאנחנו בודקים דברים רק לפי השכל, אבל הקב"ה מנהיג את עולמו לא רק לפי חשבונות שכליים..

האברבנאל דן בשאלה, מה היה חטאו של משה, שלאור חטא המרגלים לא נכנס לארץ, הרי ה' אמור לו לשלוח מרגלים, וא"כ מה היה חטאו?

"ואמנם חטא משה רבנו עליו השלום, כי כאשר שאלו ישראל (לשלוח) המרגלים, לא אמרו כי אם 'וישיבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן'. והא-ל יתברך לא אמר גם כן כי אם 'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען' וגו', והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה – כי צוה אותם שיראו 'את העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה אם רעה היש בה עץ אם אין, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים'. והשאלות האלה ששאלו מאתם אין ספק שהיו לכוונה טובה, לשמח את ישראל בבשורות טובות, אבל נמשך מהם מה שנמשך. שבתשובת זה אמרו חוזק העם וחוזק הערים. והיות והארץ אוכלת יושביה, ויתר הדברים אשר המסו את לבב העם. וסבב בזה שנגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ, ושבמדבר ההוא יתמו ושם ימותו.

ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה, מה שישראל לא שאלו ולא צוהו הא-ל ונמשך מזה שהדור ההוא במדבר יתמו, ראה הש"י היות משה רבנו ע"ה סבה בזה המקרה, ושהיה מהצדק והדין הישר, שגם הוא, שסבב זה, לא יבא שמה, כי שגגת למוד עולה זדון"(אברבנאל דברים א)

האברבנאל דן בשאלה- למה משה רבנו נענש יחד עם המרגלים. במה הוא חטא? משה הוסיף שאלות על ציווי ה'- "מה הארץ, מה הערים" השאלות גרמו לעשרת המרגלים לאבד את האיזון בין השתדלות לביטחון. הם ירדו לעולם שכולו השתדלות. וממילא בעיניים של השתדלות ללא ביטחון, התשובה היא לא לעלות.

במוצ"ש היה לי מלווה מלכה עם בני חו"ל שעוזבים. אחת השאלות ב"עשה לך רב" היתה, איך בחור שלומד שלושה סדרים בישיבה, עם השנים לפעמים הוא לא לומד ולא מעניין אותו הלימוד. אני חושב שהתשובה מצויה בדברי האברבנאל. כשאדם עובד, הוא משקיע את רוב יומו בהשתדלות. ומשכך הוא מצוי במקרים רבים בחוסר איזון נכון בין השתדלות לביטחון, וחוסר האיזון הזה גורם שהאמונה פחות משפיעה על חייו. האדם חייב להבין ולהרגיש כי ההחלטה כמה כסף ייכנס נמצאת בידי ה'. ההשתדלות תפקידה רק ליצור צינור כדי שהכסף ייכנס בצורה נורמליות ולא ניסית. יש דיון באדם הקונה כרטיסי הגרלה אם יקנה אחד או יותר, כי הרי כבר בכרטיס אחד ה' יכול לגרום שהזכיה תעבור דרך כרטיס זה. גם בשידוכים- לעשות השתדלות, אך לא לשכוח להתפלל. אחות של סבתא שלי- הרבנית רחל קוק ז"ל, אמו של הרב שמחה הכהן קוק רבה של העיר רחובות, היתה בסכנת חיים, לקחו את הרופא הכי טוב, הניתוח הצליח. מיד כשהתעוררה ביקשה לפגוש את המנתח. הוא רץ אליה מיד, היא אמרה: שמעתי שמאוד הצלחת, אבל אני רוצה שיהיה לך ברור שאתה היית צינור, ושלא תהיה לך גאווה, אם ה' היה רוצה, הייתי מתה, אני מודה בעיקר לקב"ה, לך אני מודה בתור צינור. לפעמים אנחנו ביותר מדי השתדלות, ואנחנו מפספסים את הביטחון.