שיחה לפר' כי תצא - 43%-93%

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בשבת האחרונה דנו התלמידים בפאנל חשוב מאוד בנושא של קביעויות בלימוד תורה לבוגרי ישיבות ההסדר, לאחר שסיימו את הישיבה.
הדיון נערך לאור סקר שנעשה והראה שיש 43% בוגרי הסדר שקובעים לימוד תורה יום יום, והשאלה שנידונה היתה מה צריך לעשות בתוך הישיבה בשנים שאנו פה, כדי שבעזרת ה' כשיקיימו סקר כזה בעוד כמה שנים, פה אצלנו נדבר על 93%. שני בוגרים כיבדו אותנו ודיברו על ההתמודדויות שלהם.

הרב משה גנץ דיבר על הצורך בברור שצריך לעשות בתוך הישיבה, וכן חשיבות לימוד אמונה. אני רוצה להסביר למה דוקא במצות לימוד תורה צריך לעשות את הברור הזה.

מצות לימוד תורה שונה מכל המצוות. בכל המצוות כולם חוץ מלימוד תורה, הציווי זהה אצל כולם מילד בן 13 ועד גדול הדור. תלמוד תורה הגדרתה שונה.
החיוב הוא ללמוד כל הזמן אלא אם כן יש צורך אחר. הקהילות יעקב במסכת ברכות מסביר, שכשאתה מבטל מלימודך בגלל צורך, אינך אנוס אלא פטור.
ולכן כאן יש הבדלים גדולים בין האנשים. בחורי ישיבה כמעט אין להם צרכים, ולכן מחויבים הכי הרבה. יש שוני בין האנשים, אדם עובד מחויב פחות. כל אחד לאור צרכיו השונים.
לאור זאת נוצר בלבול רב:

1. דרושה כנות מה באמת צורך ומה פינוק ומותרות.
2. בגלל שיש הבדל כזה גדול בין האנשים השונים, המצוה הזו מתמסמסת ויש תחושה שאדם יכול להיות יהודי טוב גם בלי ללמוד תורה.
וכבר דיברנו על כך בשיחת הפתיחה, שמצות ת"ת היא כעין אנטיביוטיקה. היא היוצרת את הדביקות הגדולה ביותר עם הבורא.

לכן צריך לימוד אמונה, לימוד על חשיבות לימוד תורה. כמו לימוד ספר מהר"ל, נפש החיים. וכן נצרך בירור וכנות מהו צורך אמתי ומתי אפשר להסתדר בלי זה.

הבירור הזה חייב לקרות גם בישיבה- ימי שישי, ימי ראשון כשחוזרים מהבית, שבתות חופשיות, בין הזמנים.
מי שלא מרגיל את עצמו להתנהל לפי הקוד הזה בישיבה,לא יתנהל כך מחוץ לישיבה.

הרב יואל עמיטל דיבר שאם בוגר הישיבה איננו יודע איך ללמוד סוגיה, ממילא לא ימשיך עם זה הלאה. ולכן יש חשיבות רבה בעיקר בסדר בקיאות, לקבל את הכלים הנכונים איך ללמוד סוגיא מתחילתה ועד סופה.

הרב גדעון בנימין דיבר על הצורך באהבה, על הקשר הנפשי, אם אני לא אוהב אני לא ממשיך. לכן יש חשיבות לעיון ולחזרות. העיון=חידוש ויצירתיות, תן חלקנו בתורתך. חזרות-כי בחזרה כאשר רואים את כל הסוגיה יחדיו ויודעים אותה, נוצר סיפוק גדול המביא לשמחה ואהבה.

הרב נתנאל לוריא דיבר על ה"עשה לך רב", החיבור והקשר לישיבה. והשאלה אם אתה מתרגל ל"עשה לך רב" נקבעת כעת. אדם שבמשך שנותיו בישיבה לא מתרגל לבוא לרבותיו לשאול את שאלותיו ההלכתיות והמחשבתיות, לא יעשה כן גם אחר שנותיו בישיבה.

דיברנו עד כה על:
הברור האישי, לימוד אמונה, ידיעה איך לומדים, אהבה וקשר נפשי לתורה, ו"עשה לך רב".

אני מבקש להוסיף נקודה נוספת
כתוב בפרשתנו: לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ "( דברים פרק כב)

אני מבקש ללכת על פי פרוש אור החיים הקדוש, שאינו פשט הפסוקים, אך חשוב לענייננו:

פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים אשר יתכנו בהם יחידי עם, (שמות רבה נ"ב) ואותם צוה ה' כי תראה את שור אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקב"ה, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו:

ואומרו נדחים על דרך אומרו (לעיל ד') ונדחת והשתחוית להם וגו' שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם לאחיך:

ואומרו ואם לא קרוב אחיך וגו'. בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ"ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד (אור החיים דברים פרק כב)

מסביר האור החיים, שפרשה זו רומזת לחשיבות לקיחת אחריות על כלל ישראל וקירוב רחוקים, וכך הוא מסביר.

שור אחיך הכוונה לבני אדם שהינם צאן קדושים אך לא עושים מספיק את תפקידם בעולמם. יהודים לא מספיק ממוקדים ברוחניות, לא מספיק קשורים לקב"ה. אם הצדיק רואה יהודים כאלו הוא לא יכול להתעלם מהם, אלא יש לו חובה לקרבם לה'. ולכן בפרשה זו לפי האור החיים יש את החיוב לקרב את הרחוקים ולא להתעלם מהם.
למה זה כל כך קשור למה שדיברנו?
השאלה אם אדם קובע עיתים כשהוא עובד קשורה לשאלה איך הוא רואה את העבודה שלו? האם רואה בעבודה שלו שליחות? האם רואה בה הזדמנות לאהיב תורה ולקדש שם שמים גם על מי שלא זכה לטעום מטעמה של תורה? האם הוא רואה בעבודה שלו חלק מעבודת ה' או שאין קשר בין העבודה שלו לעבודת ה'.

אדם שמרגיש שעבודתו עבודת ה' ומרגיש שכל הזמן הוא עובד ה', אז לימוד התורה משלים את עבודתו, ולכן יקבע עיתים לתורה. אך אדם שלא מרגיש שליחות בעבודתו, וכל המטרה היא רק לפרנס את משפחתו, אז לימוד התורה יהיה זר לו כי רוב היום הוא אינו עוסק (לפי דעתו והרגשתו) בעבודת ה' והלימוד לא מהווה חלק טבעי מסדר יומו, וא"כ יהיה לו קשה לקבוע עיתים לתורה, כי עבודת ה' לא מספיק בראש שלו. הוא אינו חי בהרמוניה, לא חי חיים רחבים של תורה.

גם לזאת חייבים להתחנך כאן בישיבה. השאלה האם מצליח אני לחיות את חיי הישיבה ועקרונותיה כאשר אינני בישיבה-בשבתות חופשיות וב"בין הזמנים", היא קריטית. האם אני מבין שתפקידי להיות שליח ה' ולהקרין תורה בכל מקום שאני הולך? האם אני מצליח לקבוע זמן רב ללמוד גם מחוץ לישיבה, השאלה הזאת היא קריטית להמשך חיי. בחור שבישיבה לומד זמן רב, אך לא בזמנים מחוץ לישיבה, הוא אינו מוכן לחיים. בחור שלא רואה תפקיד בשליחות של "בכל דרכיך דעהו", הוא אינו מספיק לחיים. חייבים אנו כולנו להיות בבחינת שהבריות יגידו על אימו "אשרי יולדתו". כי הוא בהליכותיו מקרין תורה ודרך ארץ.

בפרשתנו יש כיוון חשיבה שיכול לעזור לכולנו להגיע לחיות את חיינו כחיים רחבים של תורה.

כתוב: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם.. וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר... לְקַלְלֶךָּ: .... לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ...דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק: (דברים פרק כג)

ורש"י דן בשאלה, מדוע עמוני ומואבי חמורים יותר מן המצריים, הרי המצריים זרקו את תינוקינו ליאור, וא"כ לא מובן מדוע דור שלישי יבוא בקהל ה', בעוד שעמוני ומואבי לעולם לא יבואו צאצאיהם בקהל ה'?

ועונה רש"י: הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא (רש"י שם)

כלומר, רש"י מלמדנו שההסתכלות הרוחנית-"מחטיאו", חשובה יותר מן ההסתכלות הפיזית-"ההורגו".

חובה עלינו להתרגל לתת משקל רב לצדדים הרוחניים בחיינו.

המנחת חינוך אומר, שחיוב קירוב רחוקים נובע מ"לא תעמוד על דם רעך", כי אין הבדל בין סכנה פיזית של חיים בסכנה לבין סכנה רוחנית.

הרשב"א במקרים מסוימים מתיר לחלל שבת כדי לעזור לאדם של יתנצר, כי הוא ראה בכך פיקוח נפש כפשוטו.

אם נחנך את עצמנו שחיים ללא רוחניות הם מוות רוחני, ונגביר את החינוך לחיים רוחניים, נוכל אי"ה לחיות חיים רחבים, וכל מעשינו כולל עבודה ולימודים יהיו כחלק מעבודת ה'. אמן – כן יהי רצון.

הנקודה החמישית- האם אתה רואה שליחות בדברים שאתה עושה או שלא? האם אתה מרגיש אח של ה' או לא? האם אתה מרגיש שאתה צריך להיות דוגמא, שה' שם אותך בחברה הזאת מסיבה מסוימת כדי שתשפיע, או שאתה מרגיש "שיו" גם אתה מרגיש רחוק?
השבת שבת "חופשית"- לא יכול להיות שבחור ייצא לביתו ללא שלושה דברי תורה שונים לשלוש סעודות השבת, ולא דבר תורה לצאת ידי חובה, אלא דבר תורה שמצריך חשיבה וגורם לחשוב.

לפני כמה שנים התקשרה אליי אישה מבית שמש ובפיה אכזבה מאירוח חבר'ה מבית מדרשנו. היא הרגישה שהישיבה לא נלקחה בחשבון בתוך ביתה. אנחנו חייבים לקחת את הישיבה לשבת החופשית. אין זה משנה אם אדם הולך לביתו או שהוא אורח.
חיים את ה"לא תוכל להתעלם".
מי שלומד בישיבה ולא לוקח את הישיבה איתו לשבת החופשית , גם לחיים שלו הוא לא ייקח.
לפעמים יש שאלות מאוד קשות. אני לא נכנס לצדדים ההלכתיים, אבל התשובה שלי: הוא זקוק לחום, הוא זקוק לקשר, והוא יקבל ממך.
אני ממשיך באור החיים הקדוש.
אתה יודע איך תשיב בתשובה? תתחיל בדברים שהוא יכול להזדהות איתם, שיראה אצלך מהי שבת, מהי השראת שכינה.
אתה יודע מה זה "ואם לא קרוב אחיך אליך"?
אם הקב"ה רחוק ממך (אור החיים חי בגלות) וזה שובר את האנשים, גורם להם להתרחק.
כיום אנו לא בגלות, אבל תרבות הפנאי גורמת לאנשים להתרחק.
מה אתה צריך לעשות- "ואספתו אל תוך ביתך"- הכנס אותו לבית המדרש.
בית המדרש צריך להיות מקום של עוצמה מקום של בירור, מקום של השראת שכינה.
לכל אדם יש מצבים של ירידה. והתשובה היא בית המדרש, עם הבירור שלו, עם העוצמה שלו, עם השמחה שלו.
אני מבקש לדבר על בירור אמתי בחשיבות לימוד התורה, ידיעה איך לומדים, אהבת הלימוד שדורשת לימוד וחזרות, עשה לך רב, ולחיות בהרמוניה, חיים רחבים של תורה.
נקודה אחרונה-הרבה פעמים אנו עושים חלוקה בין גשמיות לרוחניות ומחשיבים יותר את הגשמיות.
המנחת חינוך אומר שהצלה רוחנית נלמדת מלא תעמוד על דם רעך.
לא כולנו נמצאים בדרגה של לא תוכל להתעלם, כל עוד לא נקרא לתלמוד תורה מזון רוחני.

ראו את הפרשה שלנו:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם.. וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר... לְקַלְלֶךָּ: .... לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ...דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק: (דברים פרק כג)

הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא (רש"י שם)

עמוני ומואבי לא באים בקהל ה' לעולם, ואילו מצרי דור שלישי יבוא בקהל ה'. המחטיא את האדם קשה מן ההורגו.
אם היינו עושים סקר לפני רש"י הזה, אני חושב שרוב האנשים היו אומרים שההורגו יותר חמור מן המחטיאו. זה יקרה ברגע שנסתכל על לימוד תורה כעל מזון רוחני שאינו פחות מאוכל, שיש לו שליחות. לנקודות הללו אנו חייבים להגיע בבית המדרש. בכך נקבע העתיד הרוחני בהמשך.
אם נבין שכל מה שקורה לנו בשבתות חופשיות-כי אנחנו 24 שעות שליחים, אנחנו ממילא נלמד תורה כל הזמן כל אחד לפי הצרכים שלו ולפי ההגדרה של הקהילות יעקב.
מתפללים אנו לריבונו של עולם שנזכה לדברים אלה.