טרמפ, מחלוקת ושיעור חשבון
צפריר פכטר
להדפסת השיעור (ע"מ להבין את הכותרת יש לקרוא את כל המאמר)
לפני מספר חודשים חיכיתי לטרמפ בצומת לטרון לכיוון ירושלים ושם, עימי, עמדו עוד שני טרמפיסטים מזוקנים עם ציציות בחוץ הנראים כבחורי ישיבה מן השורה. לאחר מספר דקות עצרה לנו מכונית די קטנה ובה ישב בחור חילוני בשנות העשרים לחייו שהזמין אותנו ברוב טובו לעלות לרכבו.
המכונית שהייתה קטנה כאמור (בעלת שתי דלתות קדמיות בלבד) הצליחה להכיל בקושי את שלושתנו וע"כ באופן טבעי התפצלנו באופן שקטני המימדים שבינינו התיישבו מאחורה ואילו השלישי ישב מקדימה. לא עברו מספר דקות והנה הנהג התחיל לפתוח בשיחה ידידותית עם הבחור שיושב לידו ושאלו לעיסוקו ולמעשיו בירושלים. אחר שהבין מדבריו שהוא בחור ישיבה והוא לומד בירושלים נאנח אנחה מרירה והתריס חצי לעצמו חצי ליושב לצידו "רק חבל שאנחנו מאבדים את ירושלים". ברגעים אלו, בתור צופה מן הצד, חשבתי לעצמי שודאי הולכת להתפתח כאן שיחה מעניינת כאשר מחד, הנהג ישפוך את כל טענותיו ומענותיו כנגד הציבור החרדי היושב בציון ואילו בחור הישיבה יצטרך לתפוס את הצד המגן ולהראות לו שלא הכל "שחור". אך להפתעתי המרובה, הנהן בחור הישיבה בראשו, נאנח אף הוא ואמר "אמת נכון הדבר קצב הריבוי שלהם הולך וגדל והם מתרחבים הרבה מעבר למזרח ירושלים אך אסור לנו להתייאש ובעבודה איטית וממושכת, בקניית בית אחר בית בתוכם, נוכל ליצור רצפים יהודיים שיעמיקו את אחיזתנו בירושלים". כותב השורות האלו, במצב זה, היה די משועשע משני העולמות שנפגשו כאן, איך משפט אחד סתמי יכול להתפרש ע"י שני אנשים בצורה כל כך שונה אך הנהג לא התבלבל והחזיר את בן שיחו למסלול הויכוח שרצה להתקדם בו. התכוונתי לחרדים, אמר, ולא לערבים, קצב הגידול שלהם הוא זה שמדאיג אותי, אין לחילונים כבר מה לעשות בשבתות בעיר, הרבה כבישים חסומים ורוב הצעירים יורדים לפאבים בתל אביב. כעת היה תורו של בן הישיבה להיות מופתע, אט אט התחיל להבין שהשיחה מנותבת לכיוון דת ומדינה ומה שביניהם אך בלי להתבלבל התחיל להרצות לו את השקפתו בעניין עם ישראל וסגולתו, האחדות הפנימית נשמתית של אומה מיוחדת זו והקשר המיוחד שלה לארץ ישראל ולתורת ישראל. לא אפרט כאן את כל דו השיח הארוך שנמשך בערך כמחצית השעה אך הוא התרחב הרבה מעבר לנקודת הפתיחה שבה התחיל הבחור החילוני. מה שכן אוכל לומר הוא, שמצאתי בשיחה זו כמה מאפיינים מעניינים בצורת הדיון. כמעט כל תשובותיו של בן הישיבה התחילו במשפט "בוא אני אסביר לך" או בנוסח "הרב מלמד אותנו" וכיוצ"ב. כמו כן היה פער גדול בין הרובד שעליו דיבר בחור הישיבה לרובד שדיבר בו החילוני. ככל שהחילוני העמיק את שאלותיו כך בן הישיבה העמיק את טיעוניו הסגוליים והנסתרים והשתמש רבות בביטוי סגולת ישראל והנשמה הכללית של האומה, בניית עולמות עליונים משיח וגאולה עתידית וכיו"ב. מאידך, גישתו של הבחור החילוני הייתה יותר פרקטית, רוויית שאלות מההיסטוריה ומהמציאות העכשווית. למשל, כלפי המושג של אחדות ישראל וכלל ישראל אמר לו "איני יודע מה מלמדים אתכם בישיבות אך כנראה שאתם לא שומעים רדיו, כמה מחלוקות יש בין הסיעות הדתיות כמה מלחמות יש בין חסידים כאלה לחסידים אחרים וכיו"ב". בסופה של נסיעה נראה שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה אך נפרדו בידידות ובירידתו לא שכח בחור הישיבה לברך אותו שהקב"ה יאיר ויפקח את עיניו במאור תורתו.
אחר שהודיתי לנהג וירדתי אף אני מהטרמפ, התחלתי לחשוב על הדו שיח המעניין שהתרחש לנגד עיני. מחד גיסא שמחתי מאוד כיוון שראיתי לנגד עיני שני יהודים נפלאים שחושבים, אחד שמאמין שכבר הגיע אל האמת ואחד שעדיין תר אחריה. ה"ביניש" היטיב לבאר את תורתו אשר ספג מרבותיו וניכר היה עליו שידיעותיו האמוניות אינם רק סיסמאות אלא דרך חיים ברורה שעיצב לעצמו במשך לימודיו. היה נראה מדבריו כי הוא משוכנע בעובדה שכל מי שישמע את השקפתו ישתכנע במהרה ויפנים את הדברים כפי שהם מוטמעים אצלו. מאידך, היהודי החילוני שהיה בפוזיציה של שואל השאלות הגיע מתוך מגמה של רצון אמיתי לברר את האמת וחזקה עליו שאם באמת ימשיך לחפש את האמת בכל מאודו בסופו של דבר גם ימצאנה. אך מאידך גיסא היה חבל לי על האופן שבו התנהל הדיון. בעצם, לא היה כאן דו שיח אלא היה זה חד שיח של שניים כל אחד הציג את הצד שממנו הוא בא בלא לנסות להבין ולרדת לדעתו של השני.
אם יש משהו שלומדים אותו הכי טוב בישיבה, זה המושג של מחלוקת או יותר נכון למצוא את נקודת המחלוקת. נקודת ההנחה שלנו בניתוח מחלוקת היא ששני האנשים החולקים הם בעלי היגיון ושכל המסתכלים על דבר אחד מזוית ראייה שונה ומפרשים אותה מנקודת מבטם. אם נקודת ההנחה שלנו הייתה אחרת, דהיינו, שיש כאן אחד שהוא בעל היגיון קלוקל אזי שלא היינו משמרים את מושג המחלוקת אדרבה, היינו פועלים בכיוון של "שבירת מחלוקת" ולא מציאת "נקודת המחלוקת". כמו בלימוד כך גם צריך להיות כשאנו דנים ומתווכחים בינינו, נקודת המוצא שלנו צריכה להיות שמולנו עומד אדם שיש לו היגיון לא פחות משלנו(אא"כ ידוע לנו אחרת) ועלינו (ע"מ לקצר תהליכים) להגיע כמה שיותר מהר לנקודת המחלוקת ולראות מה באמת עומד מאחורי כל הטענות. אחרת, הויכוח יכנס לריטואל בו כל אחד חוזר על דבריו וטענותיו בלי לנסות ולגשר על הפערים ולא יצא מהדבר שום תועלת לאף אחד מן הצדדים.
במקרה ואנו מתווכחים אם אדם שמערכת המושגים שלו שונה משלנו עלינו או להעלות אותו למערכת המושגים שלנו או לרדת ולהסביר לו במערכת המושגים שלו את דברינו אך אם כל אחד ידבר ברובד שלו הרי שיצא מצב שכל אחד מדבר בציר שלו ולא נגיע לנקודת מגע ובודאי שלא נרד לנקודת המחלוקת.
אסיים בזיכרון ילדות. בשיעוריו של הרב קליימן כאשר היינו מתווכחים איתו ב"לימוד" ולא היינו מדברים לעניין בכלל, היה הוא עוצר את הדיון ואומר שצריכים להתחיל מהתחלה וביאר לנו את הדבר ע"י משל. מורה לחשבון המלמד בכיתה שאחד ועוד אחד שווה שניים ותלמידיו מתווכחים איתו וטוענים שאחד ועוד אחד שווה שלוש, אזי, כדאי שהמורה יראה להם שהם טועים ויעמיד אותם על טעותם על ידי הוכחות וכיוצא בזה כפי רוחב דעתו המקצועית. אך אם התלמידים טוענים כלפיו שאחד ועוד אחד שווה תפוז אזי לא שייך שהמורה ישכנע אותם שאחד ועוד אחד שווה שתיים ע"י הוכחות מתמטיות כיוון שכאן יש פער עצום במערכת המושגים הבסיסית בין המורה לתלמידיו ואף אם ישקיע המורה את מלא מרצו בהוכחות מתמטיות אין זה יועיל לו באשר תלמידיו אינם נמצאים כלל במערכת המושגים שלו.
לצערי, איני זוכר הרבה משעוריו אך יסוד זה, בהבנת מחלוקת, למדתי ואף הפנמתי ממנו.
