יהודים של נדר/יהודים של שבועה
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור נדר ושבועה אינן מילים נרדפות לאותו עניין. ההלכה מבחינה ומבדילה בין המושגים הללו. החילוק עקרוני: הנדר הוא "איסור חפצא" - החפץ עצמו נאסר על האדם כהקדש, ואילו השבועה היא "איסור גברא", האדם קיבל על עצמו איסורים והגבלות מכוח שבועתו.
ישנם השלכות הלכתיות מרחיקות לכת לאבחנה זו, ולא לחינם הוקדשו בש"ס מסכתות נפרדות (בשני סדרים!) לכל נושא. גם הלקח המוסרי והרעיוני העולה מתורת הנדר שונה במהותו מן הלקח הבוקע ועולה מתורת השבועה.
אדם שנשבע חייב לקיים שבועתו זאת, היות ובדבריו כביכול העיד את רבש"ע על אמיתות דבריו. הנשבע כאילו אומר: כשם שהקב"ה אמת כך דבריי הם אמת. לפיכך מובן מאליו כי הנשבע לשקר מחלל שם שמים, ולכן כשנבדוק נמצא כי במקומות רבים בתנ"ך הנשבע לשקר והמחלל ש"ש מוזכרים בצמידות זה לזה.
לעומת זאת נדר ענינו שונה. הנודר מצליח בכוח דבריו לקדש חפץ חולין ולהחיל עליו קדושה הדומה לקדושת ההקדש. מכוח קדושה זו נאסר החפץ על מודר ההנאה. לפיכך בנדר יכול אדם לאסור חפציו אף על אנשים אחרים.
מה אנו למדים מכך לעבודת ה' ?? צריכים אנו לזכור כי אנו "יהודים של שבועה" ובמקביל מוטלת על כתפינו המשימה להיות "יהודים של נדר". נבהיר: הרי מושבעים אנו מהר סיני, כולנו נושאים בקירבינו את שם ה' ומעידים אנו עליו כמאמר הכתוב "אתם עדי". לכן מוזהרים אנחנו לקדש ש"ש בכל מעשינו ובכל דרכינו ולהיזהר עד מאד שלא לחללו. כל שכן שמוזהר בכך מי שזכה להיות בן תורה וממילא נחשב הוא בעיני הבריות כמייצג את התורה .
מנגד, פרשת נדר מלמדת אותנו כי ניתן בידינו הכוח לקדש את החולין וניתנה לנו האפשרות להעלות את החומר לדרגות של קדושה. אנו קדושים ולפיכך יכולים לקדש ולהאיר באור של קדושה גם את הפינות החשוכות ביותר. ככל שנתקדש כך נוכל לקדש את הסובב אותנו ןככל שנתמלא אנו באור כך נוכל להאיר לעולם כולו.
