תורה ועבודה (או תורת חיים)
אליסף טאוב
להדפסת השיעור במסכתנו, מסכת קידושין בסוף פרק ראשון דף מ: מסופר כך: "וכבר היה ר' טרפון וזקנים בעליית בית נתזה בלוד. נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה ר' טרפון ואמר- מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר- תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו- תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".
ונשאלת השאלה, שהרי מתוך תשובת הגמ' מבינים בדיוק את ההפך?! כלומר, אם התלמוד מביא לידי מעשה וזאת היא כל גדולתו, משמע שהמעשה הוא גדול יותר, התכליתי יותר, החשוב יותר. המעשה הוא המטרה הסופית, השאיפה היותר גדולה אז למה אם כן התלמוד גדול יותר? על כך ענה רש"י במקום: גדול תלמוד "שהתלמוד מביא לידי מעשה- נמצאו שניהם בידו". ואומר הרמב"ם בהלכות ת"ת (פ"א הל' ג') "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד". אם כך, יש לנו תשובה ברורה- אם אני לומד תורה סופי שאגיע למעשה, דבר שלא היה קורה אילולא הייתי עוסק בתורה. ולכן, למרות שבאמת המעשה גדול יותר, אין לו שום תפיסה במציאות בלי התלמוד. ולכן, התלמוד בפועל גדול יותר, כיוון שאם אני אעסוק בתורה אני אצא עם שני ציפורים ביד- גם תלמוד וגם מעשה.
אך אפשר אולי לנסות לקחת את התשובה הזאת ואולי אפילו את כל פשט הגמ' הרבה יותר לעומק. הרי גם ר"ט וגם ר"ע כיוונו לאמת כל אחד מצדו: ר' עקיבא סבר שתלמוד גדול, וזה היה לו ברור- "והגית בו יומם ולילה", "ת"ת כנגד כולם", תלמוד תורה זו המצווה הכי גדולה שיש! וגם ר' טרפון מצדו צדק,ומסביר אותו המהר"ל (נתיב התורה פ"א): "כי סבר ר' טרפון מעשה
גדול, בשביל שהיה סובר כי המעשה הוא השלמת האדם שמשלים האדם עצמו ע"י מעשה, ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לעניין זה שהמצווה משלמת האדם שהאדם שלם וזהו יותר גדול...", כיון שהאדם נהיה שלם רק כאשר הוא נכנס למצב של עשייה- זה מה שהופך את האדם מחסר אל שלם- המעשה, ולכן המעשה גדול יותר. ואז " נענו כולם ואמרו- תלמוד גדול שמביא לידי מעשה". פשט חדש- התשובה הזאת אינה הסכמה לדברי ר"ע או ר"ט, היתה להם הסתכלות אולי קצת לא נכונה על הנושא. לא שייך כאן כלל להפריד בין המושגים "תלמוד", ו"מעשה" כל השאלה מה גדול ממה מוטעית ביסודה!
ממשיך שם המהר"ל וכותב "נענו כולם ואמרו, ת"ת גדול שמביא לידי מעשה, ר"ל, כי יותר המעלה שיש לתורה שהיא שלימות שכלית, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן ובמדרגת התורה היא הכל ולפיכך ת"ת גדול". נדגיש עוד הפעם- "ובמדרגת התורה היא הכל"! אומר הריטב"א על הגמ': "גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה. פי'- שהתלמוד שתיהן בו שהוא בעצמו מעשה שהוא מצווה- מביא לידי מעשה". נדגיש עוד הפעם- שהתלמוד שתיהן בו!
התורה היא הכל, והכל נמצא בה ממש, ובגלל זה נאמר כל ת"ת "כי הם חיינו ואורך ימינו". נענו כולם ואמרו- אלו לא שני מושגים נפרדים, אלו שניים שהם אחד, האחד כלול בתוך חברו- זו עסקת חבילה ממש. הכל, הכל נובע מתוך התורה ואפי' דבר גדול ותכליתי כמו מעשה שמשלים את האדם (ואולי אפי' את העולם עצמו…), אפי' הוא- בסה"כ פועל יוצא של התורה. יש רק תורה!!! אך במובן היותר רחב שלה.
אך לפני שנמשיך לפתח את כיוון המחשבה הזה יש לשאול איזו שאלת בירור! תלמוד, אנחנו יודעים מה זה, ת"ת גרידא- "והגית בו יומם ולילה". אך מה זה בדיוק מעשה? לכאורה ברור שמעשה זהו קיום מצוות התורה. אך כנראה שמעשה הוא משהו הרבה יותר רחב מקיום המצוות שכתובות בתורה. ונוכיח זאת- אם מדובר רק בקיום מצוות, הרי שמותר לי ואני אפי' חייב לקיים תרי"ג מצוות ואפי' אם לא למדתי מילה בתורה?! אנחנו מתחילים לחנך ילד קטן במצוות עוד לפני שהוא פתח פעם ראשונה ספר! אז איפה כאן התלמוד תורה שמביא לידי מעשה?!?!
אלא אנחנו מחויבים לומר שלא מדובר כאן בקיום מצוות התורה, אלא ש"מעשה" הכוונה- אפי' הדברים הכי טכניים בעולם כגון לעסוק בפרנסה ואפי' העבודה הכי חומרית, וק"ו דברים שהם ברומו של עולם כגון גמילות חסדים וכד', סוף, סוף אנחנו מאמינים שלכל אחד יש תפקיד בעוה"ז, תפקיד שבו רבים מהמקרים הם לאו דווקא לימוד תורה מתוך הספר! תפקיד זה הוא ודאי מעשה, אלא מה? צריך שכל מעשה שאדם עושה בחייו יהיה ע"פ ראיה של תורה, יבוא מתוך התורה ממש- תלמוד שמביא לידי מעשה, שהתורה יושבת לו כל הזמן בראש ומזכירה לו- הכל תורה!
כתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו", מדובר על דברי תלמוד תורתך. איך אפשר שדברי ת"ת יהיו לחיינו? ויותר מכך- לאורך ימינו?
הרב קוק כותב (אורות התורה י"ב, ז'): "…אין אדם מישראל מוציא את סגולותיו הרוחניות כי-אם על ידי התורה, שהיא הארץ הרוחנית המתאימה לסגולת הנשמה הישראלית". א"כ פשט הדברים הוא שכל מעשה שאדם עושה מקבל משמעות אחרת לגמרי כאשר הוא בא מתוך עולם התורה. אותו מעשה בדיוק כאשר אני עושה אותו סתם וכאשר הוא יוצא מתוך עולם התורה שבניתי לעצמי- זה נראה פשוט אחרת. לימוד תורה, מחשבה של תורה, ראיה של תורה, הבנה של תורה, חיים שלמים של תורה- מעשה של תורה.
ההצטרפות של לימוד התורה ביחד עם המעשה היוצא ממנה, זוהי שלימות של קיום התורה, של "כי הם חיינו ואורך ימינו". ולא רק לרבנים גדולים אלא לכל יהודי ואפי' הפשוט שבפשוטים. נאמר על חנוך "חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה אומר בשכמל"ו"(!!!) הרי הוא בסה"כ היה סנדלר? אלא בדיוק אלה הם חיים של תורה- מעלה של תורה.
וזוהי בדיוק הגדולה של התורה- בזה שהיא הופכת ומקדשת בקדושתה את החיים הטכניים, החומריים והגסים והופכת אותם לחלק מעבודת ה' שלנו, אותם חיים בדיוק רק שיוצאים ממקום צור העולמים, ואז פתאום הכל נראה אחרת ואולי אפי' זה הכוונה ב"להעלות ניצוצות" ובתורת התיקונים ואינם דברים פשוטים.
"גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה"
