שיחה לפר' בא: שלמות –שכל ורגש

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

פרשתנו מעלה מספר שאלות הדורשות ביאור:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְקֹוָק כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה... וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא" (שמות י"א, ד'-ח')

אם מכת בכורות היא המכריעה את פרעה להוציא את בנ"י ממצריים- מדוע היה צריך את תשע המכות הראשונות? הרי כל דקה שבני ישראל נמצאים במ"ט שערי הטומאה שבמצרים, הם מושפעים ויורדים למטה! מדוע ה' לא נתן את המכה הראשונה שתהיה מכת בכורות, ואז עמ"י יצא וזהו? מה מטרת כל תשע המכות הראשונות?

חג הפסח נקבע לדורות עם חיוב כרת, מי שאוכל חמץ חייב כרת. לא מצאנו שום אירוע היסטורי אחר שמחייב כרת. מה החשיבות הכל כך גדולה של פסח דורות?

את המושג 'זכר ליציאת מצריים' מוצאים במצוות רבות, כגון: תפילין, מזוזות ואפילו בקידוש השבת, כדי שלא נשכח לרגע. מה החשיבות הרבה של יציאת מצרים, שכל-כך הרבה מצוות נקבעו לדורות?

אבקש לתת שלוש תשובות, ובכל תשובה כמובן לראות איך זה קשור לעבודתנו פה בישיבה.

הרמב"ן- "הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול... כי בכל זה היו המצריים מכחישים א מסתפקים" (רמב"ן שמות פרק י"ג, ט"ז)

יש חשיבות בבהירות האמונה כשמש בצהריים, שלא יהיה אחד שיחשוב שלא ה' ברא את העולם ושהוא לא משגיח ושאין שכר ועונש ושה' לא מסוגל לשנות את הטבע. א"א לקבל תורה מתוך בלבול- צריך אמונה ברורה.

א"כ, סיבה ראשונה ל-10 מכות- המכות לא באות רק להוציא את ישראל ממצרים, אלא להעביר את בהירות האמונה. ולכן יש חיוב כרת על קיום הפסח, ויש כ"כ הרבה מצוות שהן זכר ליצי"מ- כדי שעמ"י לא ישכחו את הניסים שאירעו, והרי אין ניסים בכל דור. אילו לא היו ניסים במצרים, האמונה לא היתה ברורה עד הסוף.

"ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה :

וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים."

הרמב"ם ב'מורה נבוכים', מוסיף שהפומביות במתן תורה, גרמה לעין הרע וכתוצאה מכך לשבירת הלוחות. אך היא נצרכה למרות נסי יצי"מ, כי עדיין היה קושי לבני ישראל איך ה' דיבר עם משה. ובכל פעם שמשה אמר שה' דיבר איתו, בני ישראל לא הבינו איך זה יכול להיות, והדבר חסם ובלבל את אמונתם. ובהר סיני ה' דיבר עם כל ישראל, ואז הקושי הנ"ל באמונה נעלם.

כמה פעמים מדברים אנו בבית המדרש על זה שכשאדם עמל בתורה וגדל בתורה, הנשמה שלו גדלה והוא נהפך להיות רוחני, וממילא הוא רואה את העולם באור האמת ומוצא את תפקידו ואת הקשר שלו לריבונו של עולם, לתורה, למצוות ולעם ישראל. אבל כל זה בתנאי אחד- בתנאי שאין דברים שכליים שמעכבים אותו. אם לאדם יש לו שאלה שמטרידה אותו והוא כל הזמן חושב עליה- כגון: מחיית עמלק, מציאות ה' וכו'- זה יעכב את הנשמה שלו מלגדול. ולכן הלימוד הראשון מפרשתנו לעבודה רוחנית שלנו זה הבירור השכלי, שהאדם יברר לעצמו היטב כל נושא שמטריד אותו. אם בחור מטריד אותו מדוע בישיבה לומדים כל כך הרבה עיון וכיצד לימוד הגמרא מצמיח את האדם- שילך לרבותיו, ישאל ויברר. יש לדברים תשובות, אבל כדי שלימוד התורה ישפיע על האדם- הוא צריך להיות מזוהה שכלית עם הדבר.

לכן שווה לתת תורה בפומבי ושכל עם ישראל ישמע את הקב"ה בשתי הדיברות, והעיקר שהאמונה תהיה בהירה וברורה. שווה להשאיר את בני ישראל יותר זמן במצרים, לא מכה אחת- עוד תשע מכות- והעיקר שכל העולם ידע שהקב"ה מחדש עולם ויודע ומשגיח ויכול. וזה שווה את כל המחיר.

הלימוד הראשון לעבודה שלנו הוא הברור השכלי- שאלות שכליות לא פתורות מעכבות את ההתפתחות הרוחנית ואת השפעת לימוד התורה על האדם.

ממשיך הרמב"ן:

"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות".

זו הסיבה לקביעת פסח לדורות- שהאמונה תהיה ברורה, חד משמעית ובלי ספקות, וכיון שאין ניסים כאלה בכל יום, צריך לחזור על מעשי המצוות זכר ליצי"מ יום יום- תפילין ומזוזה.

הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק (מפניני הרב) -"ונראה לבאר זה, דהנה בהבדלה אנו מזכירים כמה סוגי הבדלות שונים שאנו אומרים המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, והנה חילוק גדול יש בין הבדלה שבין אור לחושך לבין הבדלה שבין קודש לחול, דהבדלה שבין אור לחושך היא הבדלה גלויה שהכל יכולים לראות ולהכיר בחוש שאפילו הבהמות והחיות מכירים את ההבדל הזה וכו', ואפילו הפרחים מרגישים את ההבדל שבין אור לחושך, כידוע. משא"כ ההבדלה שבין קודש לחול, היא הבדלה נסתרת, שלא הכל יכולים להבחין ביניהם."

בהבדלה אנחנו מזכירים הבדלות שונות. ההבדל בין אור לחושך הוא גלוי ואפילו הצמחים מבחינים בו. לעומת זאת ההבדלה בין קודש לחול היא דקה יותר- בעקידת יצחק אברהם ויצחק ראו את הענן קשור אל ההר, ואילו נעריהם לא ראו. א"כ, ההבדל הראשון הוא אובייקטיבי ואילו השני סובייקטיבי. יוצא שיש לברר על ההבדלה השלישית "בין ישראל לעמים"- האם ההבדל אובייקטיבי או סובייקטיבי? כאן מגיעות מכות מצרים- נועדו להבחין בין ישראל לעמים, ללמד שההבדל בין ישראל לעמים הוא כהבדל בין האור לחושך. וידיעת ההבדל כ"כ חשובה שהיה שווה בשבילה להישאר עוד זמן במצרים. זאת אומרת, שמעכבים את ישראל במצרים, כדי שלא יושפעו- תנאי בעבודת ה'.

יוצא לפי הרב סולוביצ'יק, שתשע המכות המטרה שלהן הייתה כדי שלעם ישראל ולכל העולם יהיה ברור ההבדל בין ישראל לעמים, ושזה יהיה כמו בין אור לחושך ולא כמו בין קודש לחול. מדוע זה כל כך חשוב? לפי השיטה הראשונה הרמב"ן ניתן להבין שתשע מכות=פומביות של מתן תורה, למרות שזה יוצר עין הרע, הם עקרונות יסודיות באמונה. אבל מדוע כל כך חשוב להשאיר את עם ישראל יותר זמן במצרים כדי שכולם ידעו את ההבדל בין יהודי לגוי? כי אם אתה לא יודע את ההבדל בין יהודי לגוי, אז אתה מאבד את הייחוד שלך, אז אתה לא יכול לעבוד את הקב"ה. אם אתה רוצה לעבוד את הקב"ה, התנאי הראשון הוא שתרגיש שאתה בן של ה'.

בבית מדרש מדברים אנו רבות על ההשפעה שיכולה להיות לאדם עם שני המעגלים בהם הוא חי- מעגל התורה ומעגל העולם. ובא הרב סולוביצ'יק ואומר שמעכבים את בני ישראל במצרים שלא יהיו מושפעים. כי אם הם לא ירגישו שהם בני ה' הם לא יעבדו אותו. זה תנאי לעבודת ה'.

ספר החינוך -משרשי המצוה (לא לשבור עצם באכילת קרבן פסח), לזכור ניסי מצרים, כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.

ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו?

דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו...

ורמזו זכרונם לברכה על זה באמרם [מנחות דף מ"ג ע"ב] כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות, ונפעל בהן תמיד.

לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר: אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם? אל בני! השמר מפניהם פן תלכד ברשתם, רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בענין זכירת ניסי מצרים, שהן עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר. (החינוך מצוה ט"ז)

עפ"י ספר החינוך: אין לשאול מדוע מצווה אותנו ה' יתברך לעשות כל אלה, מדוע לא מספיק זיכרון אחד? אין לשאול ג"כ: מדוע צריך גם הסבה וגם ארבע כוסות וגם לא לשבור עצם וגם לאכול מצות? מדוע לא מספיק לקיים מצווה אחת וכבר נהיה בגדר בן חורין? יש לדעת כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב- אם רע. כי המטרה היא להרגיש שאנו בני ה'. לא לדעת. אלא להרגיש בן ה'. שאנו עם סגולה, איננו כגויים ויש לנו מערכת ערכים אחרת ומחשבות אחרות. כדי שנרגיש את זה אנו צריכים לפעול דרך הרבה מעשים, כי המעשים משפיעים על הרגשות, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

אם אדם רוצה להגיע לשלמות הוא חייב גם לברר את הדברים שכלית ומאוד חשוב שהוא יברר את הדברים שכלית אם יש משהו שמציק לו- שיברר. אבל שלא יחשוב שאם הוא הבין את הדברים בשכל הוא סיים את העבודה שלו, כי השכל הוא חיצוני לאדם. ולרגשות הלב אפשר להגיע כאשר אחרי המעשים נמשכים הלבבות. ולכן אדם צריך לרוץ לעוד מצווה ועוד מצווה ועוד מצווה, עוד מעשה ועוד מעשה ועוד מעשה, כי הם משפיעים על רגשות הלב, ואם אדם יעשה רק דבר אחד כדי לזכור שהוא יהודי ולא גוי, הוא ידע את זה בשכל אבל הוא עדיין יהיה מושפע. אם אדם יפעל בכל מעשיו בתור בן ה' בעם סגולה, אז הוא ירגיש את זה. ואדם שמרגיש את זה הוא לא מושפע, אדם שלא מרגיש את זה- כן מושפע.

לסיכום יש להצביע על שלושה יסודות:

ראשית: לא להשאיר שאלות פתוחות- "לא הביישן למד". לגשת למקורות ולספרים, לגשת לרבנים, לגשת לאברכים, לברר את כל מה שקשה.

נקודה שניה: יש הרבה אנשים שמושפעים מן העולם. ויש לאדם לחיות לכתחילה ולא בדיעבד, בלי קשר ללחצים וההשפעות.

ונקודה שלישית: זה לא לחשוב שרק השכל קובע אלא גם הרגש. האם אדם מרגיש שהוא בן של ה', כי אם לא ירגיש יהיה מושפע, והרגש לא נקבע רק לפי השכל אלא נקבע לפי המעשים, שהרי 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'. ולכן אם רוצים להרגיש בן סגולה צריך גם תפילין וגם מזוזה, וגם לא לשבור עצם, וגם ארבע כוסות, וגם וגם וגם.

יהי רצון שנזכה גם אנחנו, לדבר על הניסים, לחוות את נסי מצרים, נגיע גם אנחנו למדרגה של בני ישראל. שגם אנחנו נברר שכלית, נעשה מעשים רבים שישפיעו עלינו, נחווה נרגיש להיות בן מלך, ונזכה גם אנחנו להגיע למדרגה של 'נעשה ונשמע'. כי 'נעשה ונשמע' פירושו שאין בלבול, ותפקיד העם ברור, ולכן אומרים 'נעשה ונשמע'.