כיבוד הורים וחורבן הבית
שי יעקובוביץ'
להדפסת השיעור הגמ' בקידושין לא: מספרת על אבימי בריה דר' אבהו שהיה מכבד את אביו מאד. ומביאה הגמ' מעשה א' שביקש ממנו אביו שישקהו מים וכשהביא לו אבימי את המים גילה שאביו נרדם. גחן אבימי ליד אביו והמתין לו עד שיתעורר, איסתייעא מילתא ודרש אבימי מזמור לאסף.
והביא רש"י י"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלוקים באו גוים בנחלתך וגו' וכי מזמור היה לו לומר בשעה שהוא מתאר את החורבן והלא קינה היה לו לומר ודרש כך שאמר אסף מזמור על שכילה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון.
והדברים צריכים ביאור מה הקשר בין כיבוד אב למזמור על החורבן.
נראה שלכיבוד הורים אנו מייחסים תמיד מספר משמעויות כיבוד הורים נתפס כמייצג ומסמל הגדלת ראש לעומת התייחסותינו לעבד המסמל הקטנת ראש ועשיית חובתו בלבד.
אף בעבודת ה' אנו מוצאים שתי הבחנות אלה. יש אדם שעבודת ה' שלו היא בקטנות כל העשייה שלו היא בכדי לסיים ולגמור הוא אינו משקיע בעשייה וכ"ש לא בדרכים אליה ובמה שמשיג מהם (לעיתים אף אדם העושה דברים בצורה של מהדרין, וחומרות נשאר בקטנות ו"מבחוץ"), לעומת זאת ישנה צורה של עבודה בגדלות, אדם שאינו מסתפק בעשייה יבישה והרגילה אלא משתדל להשקיע לחשוב, להתקדם ולתת מעבר למה שצווה. וכן הוא אף במחשבה התייחסות והסתכלות, באירועים המתרחשים לאדם הפרטי ולעולם כולו אפשר להסתכל ולבוא מתוך קטנות לאירועים המסתובבים בעולם, אסונות, פוליטיקה וכדו' ולהסתכל עליהם נקודתית לנתח אותם להתרגז מהם, ואפשר לעשות אותו דבר אך מתוך הסתכלות רחבה והבנה שאף אם הדברים מרגיזים ומצערים והם באמת מפריעים לזכור ולדעת שיש מכוון ושיש לו כיוון בעשייתו זאת למרות שאנו לא מבינים זאת.
אבימי לקח את כיבוד ההורים, המצווה של הגדלות, של ההשקעה, ועשה אותה בגדלות. אדם כזה שיוצא מהקטנות ועושה דברים בגדלות יכול וזוכה לראות דברים בגדלות, וע"כ איסתייעא מילתא ודרש מזמור לאסף, המזמור היוצא מתוך גדלות, לא מתוך ראיה קטנה של פעולה ותוצאה, חטא ועונש, אלא החשיבה של הקב"ה על הפרטים ההבנה של חסדו הגדול המתבטא מתוך החורבן, להבין זאת צריך גדלות וזו הייתה לאבימי כאשר קיים את כיבוד ההורים מתוך גדלות.
אך נראה שלא בכדי נתפס דווקא עניין החורבן כמסמל גדלות.
המסילת ישרים מחלק בפי"ג בין צדיק לחסיד וכותב: "ותראה שכל מה שבארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק ומכאן והלאה הוא לשיהיה חסיד ... שזה בסור מרע וזה בעשה טוב" כלו' שגם בתוך עבודת ה' ישנה החלוקה כמו שהזכרנו למעלה ואפי' הצדיק הוא זה שפועל רק בצורה של סור מרע ואפי' הקיום המצוות הוא רק בצורה של סור מרע, ואילו החסיד הוא בעל הראש גדול המתחסד עם קונו והעושה טוב.
וזהו מה שכותב המסילת ישרים אח"כ בפי"ט: אך הכוונה האמיתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל ויתרבה וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו ומצטער על כל שימעט ממנו כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה שלפחות מצידו יהיה כבודו ית' מתגדל ויתאווה שכל שאר בנ"א יהיו כמו כן ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני אדם וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע אשר קשה לו להישמר מן החטאים בכל עת.
ואח"כ כתב: כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב ועל כינוס גלויות מיד שורה עליו רוח הקודש בקרבו וכו'.
דווקא החורבן וההתאבלות עליו הם המביאים את האדם לגדלות, שמתוך התגברות האהבה אליו הוא מתאווה להגדלת כבודו ומצטער על מיעוט כבודו. וכ"ש המצטער על חסרון המקדש שנים רבות לאחר חורבנו שאין חסרונו מורגש ברמת היום יום, שהרי עיקר החיסרון בחורבנו הוא כבודו של הקב"ה המושפל ומתגולל בעפר (דבר הבא לידי ביטוי אף בצרותיהם של ישראל שהרי עירב את שמו בשמם ומני אז הפוגע בהם מחלל את שמו).
ע"כ אבימי שהיה עסוק בגדלות ומתוך גדלות זכה ודרש ועסק דווקא בעניין של גדלות בחורבן הבית, וההתבוננות בחסדי ה' המתבטאים דווקא בחורבן הגדול.
וא"כ דווקא בימי בין המצרים הללו ימי האבל על החורבן יש לנו אפשרות להגיע לידי גדלות להתעלות, וכדברי בעלי החסידות על הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".
