שיחה לפר' בלק - עין הארץ
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור נשאל מספר שאלות הקשורות לפרשתנו:
1.) בפרשה מסופר על בלק שנכנס לפאניקה דווקא לאחר ששמע את כל מה שישראל עשו לאמורי. התזמון הזה תמוה מפני שזה היה לאחר השמועות ששמע על עשרת המכות שהיו ביציאת מצריים וקריעת ים-סוף. מה מיוחד במלחמת ישראל באמורי, בניגוד לשאר הניסים והנפלאות, שגרם לבלק לבקש מבלעם לקלל את ישראל?
2.) מדוע בכלל מואב נמצאים בפחד, במורא, קץ להם מכל החיים? מה קרה? הרי יודעים הם שאסור לישראל להילחם עם מואב – אם כן מדוע בכלל הם מפחדים?
3.) "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה... הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב, ד'- ה'). איזה מין משל מוזר זה מה בעצם אומרים מואב לזקני מדין? מה המשל הזה של "כלחוך השור את ירק השדה"? ומה מאוד מוזר שאת זה הם רק אומרים לזקני מדין כאשר הם מדברים עם בלעם הם לא מזכירים מילה מהמשל הזה של "כלחוך השור את ירק השדה", אלא לבלעם הם אומרים "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי". מה הפשט? מה הדאגה הגדולה? מה הכוונה של המילים "הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ"?
אני מבקש דרך השאלות האלו לנסות להבין את עומק הדברים, וכאשר נבין את עומק הדברים נבין איך הפרשה הזו כל כך קשורה אלינו לאישיותנו להתפתחותנו פה בבית המדרש.
מסביר ה'עקידת יצחק': "כל ימיי הייתי קוהה בזה המשל, עד שראיתי הפרות רועות וידעתי כוונתו... וזה- שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה יותר, ולשלחה לאורכה סביבות פניו, ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל הוא תולש כל ירק עשב אשר לוחכו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה ומוציאה ועושה כן תמיד... והנה מקום הנחת פיו הוא בטוח, וסביביו שערה מאוד... והוא עצמו המכוון מהם, כי אף שיובטחו שלא יתגרו בם מלחמה, מכל מקום יגורו שיקרה לסביבתם, מה שיקרה לסביבות פי השור".
מסביר ה'עקידת יצחק' את המשל כך: השור מוציא את הלשון שלו לאכול, אבל הוא לא אוסף לתוך פיו את העשבים שנמצאים מולו. העשבים שלנגד פניו נשארים עומדים, הדשא שמולו- הוא לא נוגע בו.הוא לוקח עשבים מימינו ומשמאלו ואותם שם לתוך פיו. ה'כלי יקר' גם הוא מסביר כך את המשל: "ילחכו את כל סביבותינו ולא יגעו בנו כלל רק יעשו כלה בכל סביבותינו וממילא אין לנו תקומה". מואב באים לזקני מדין ואומרים להם "אנחנו דואגים לכם. הגעתם של ישראל אמנם לא תשפיע עלינו כלל. לנו לא יקרה כלום, כי לנו יש הבטחה שישראל לא נלחמים אתנו, אבל אנחנו רוצים להושיע את העולם ולעזור לכם נגד עמ"י, וזה מה שמטריד אותנו". מואב טוענים שישראל נמשלו לשור שלא יאכל את מה שנמצא מולו, וכן גם מואב עצמם לא יושפעו ויינזקו מהעם, אבל מי שנמצא סביבות השור עלול להינזק קשות.
הדבר דומה ממש לאנטישמיות, למה שקרה בגרמניה, שהנאצים באו ואמרו "זה לא שאלה אישית שלנו, זה שאלה של כל העולם". זה טוב ויפה מאוד בתור דמגוגיה. אבל זה מה שבאמת הטריד את מואב, שגרם להם "ויגר מואב.. ויקץ מואב". לא רק הדאגה לשני הביאה לפחד הנ"ל אלא הדאגה לעצמם. מה שבאמת הטריד את מואב זה טענתם: "הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ". ננסה להבין את טענתם ופחדם.
"וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ: כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן: עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן:" (במדבר כ"א, ה"ה- כ"ז). חשבון הייתה עיר במואב, בעבר הירדן המזרחי. בני ישראל לא יכלו לכבוש אותה, כי אסור להילחם עם מואב, והיא הייתה מאוד מאוד מבוצרת, היה בה מבצרים אי אפשר היה בכלל לחשוב לכבוש אותה. מה עשה הקב"ה? גרם לכך שסיחון יכבוש את חשבון ועכשיו יהיה מותר לכבוש את חשבון ועכשיו ישראל כבשה את חשבון.
בואו נתאר לעצמנו רגע מה חשב לעצמו אותו רמטכ"ל של סיחון כשהוא מצליח לכבוש את חשבון. הוא בטח אמר לעצמו "וואו, איזה צבא יש לי. אני אימנתי אותו שנים. איזה הצלחה אדירה". באה התורה ואומרת- לא דובים ולא יער, יש חשבון א-להי, לא מה שאתה רואה בעין. החשבון הא-להי הוא שה' רצה שהעיר הזאת תיכבש כדי שיהיה מותר לבני ישראל לכבוש אותה מהם. הכל מנוהל לפי חשבון א-להי, לא לפי מה שנראה לעין, והחשבון הא-להי הוא כולו לטובת עם ישראל. עם ישראל מנהיג את העולם לפי החשבון הא-להי לטוב ולמוטב. זו גם עניינה של הפרשה השנייה שבקר"ש; עם ישראל עושה מצוות- יורד גשם, לא עושה מצוות- לא יורד גשם. ההבנה שהקב"ה מנהיג את העולם, לא הרמטכ"ל, היא מה שהפחידה את בלק. פתאום מואב ראה את החשבון האלוקי, שסיחון הצליח לכבוש ממואב את חשבון, והבין שיש הרבה חשבונות א-להיים שבגלל עם ישראל שהוא לא יכול לקלוט. זה הכוונה למה שאומרים המפרשים "כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ"- עד שהיה עם ישראל העיניים היו עיניים ארציות וגשמיות, יכול היה מואב להבין ולראות הכל, היו אלו כללים מתמטיים שלפיו העולם התנהל: הצבא היה טוב- הצליח לכבוש את חשבון, לא היה טוב- לא הצליח לכבוש את חשבון. פתאום עם ישראל ממוטט הכל, פתאום כבר לא בטוח בכלום, פתאום כבר נכנסים חשבונות רוחניים. זה גורם לחוסר ביטחון למואב, זה גורם למואב להבין שלא הוא השולט אלא הקב"ה השולט, וזה מה שמכניס את כל אנשי מואב לפאניקה עד כדי שהם קצים בחייהם כי הם מרגישים שהם כבר לא נמצאים בראש הפירמידה. כמובן גם לפני כן הם לא היו בראש הפירמידה, אבל במשקפיים שלהם הם חשבו שהם היו.
מתן תורה לא הטריד את מואב, כי מעמד מתן תורה שהיה ניסי לא איים על המנהיגות של בלק. ברגע שלקחו ממואב עיר כשהמטרה היא רק לתת אותה לעם ישראל, עכשיו זה כבר נגע למואב והטריד אותם. בלק מבקש לקלל את עם ישראל, כדי שהוא יהיה השליט, כדי שהוא יחזור להיות בראש הפירמידה, כדי שיהיה לו ביטחון נפשי במנהיגותו הבלעדית. הוא מבין שהקללות תבטלנה את הקדושה שקיימת בעם ישראל, ואז לא תהיה להם השגחה אלוקית מיוחדת, וממילא לא יהיו חשבונות אלוקיים רוחניים.
א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן: מאי דכתיב: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן"? המושלים- אלו המושלים ביצרם; בואו חשבון- בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה; תבנה ותכונן- אם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. (ב"ב ע"ח:)
הגמ' מלמדת אותנו מהו החשבון נפש שאדם צריך לעשות ללמוד מהפרשה של סיחון? תשאל את עצמך האם אתה חי בתחושה שהקב"ה מנהל אותך. האם אתה מבין שהעולם ואתה מתנהלים לפי תהליכים רוחניים? האם כשאתה רוצה משהו עיקר ההשתדלות שלך היא השתדלות רוחנית או שאתה מושפע מהעולם ועיקר ההשתדלות שלך היא השתדלות טכנית? ברור, צריך גם את הטכנית כי הקב"ה לא עושה ניסים גלויים. אדם שרוצה שידוך צריך גם לדבר עם שדכנים וכ' כדי שה' יעביר לו את השידוך. אדם שרוצה כסף צריך עבודה, אבל הוא צריך להבין שעבודה היא רק צינור שדרכו הקב"ה ייתן לו את ההכנסה. משאביו הם רוחניים, רוחניים בתפילה, רוחניים כדי להגיע למדרגה גבוהה יותר רוחנית, ואז זוכה הוא להשגחה צמודה יותר. ובניגוד לבלעם שראה בזה בעיה שהוא לא שולט, אנו רואים את זה בשמחה, כי אנו בניו של ה' ואנו יודעים שהקב"ה כשהוא שולט עושה יותר טוב מאתנו את העבודה. "כל מה דעביד רחמנא- לטב עביד". ולכן זה שה' שולט זה הרבה יותר טוב משאנחנו נשלוט, ולכן בניגוד למואב זה יוצר בדיוק הפוך אצלנו זה יותר ביטחון שכל הזמן יש מישהו איתי שדואג לי, בן ה'. כבנים של ה' צריכים להרגיש הרבה יותר בהתפעלות את העובדה שהקב"ה נמצא בראש הפירמידה. האדם צריך כל הזמן לשאול את עצמו, האם הוא באמת חווה מרגיש ויודע שהקב"ה מנהל אותו לפי קודים רוחניים וההשתדלות שאדם צריך לעשות היא כדי לאפשר את השפע אבל לא היא הקובעת? ה'חזון איש' אומר שאדם צריך לעשות השתדלות נורמלית, לא פחות מדי כי אז הוא זקוק לזכויות גדולות כדי להגיע לנס גלוי, ולא יותר מדי כי זה מוכיח פגם באמונה- לא יותר ולא פחות, בהבנה שההשתדלות היא הצינור והעיקר זה המאמץ הרוחני שאדם משקיע.
וכאן אני מבקש להגיע למסר נוסף שיש בו לדעתי חשיבות גדולה מאוד. ועתה אחרי שלא הולך לקלל את העם, בא בלעם בסוף דרכו אחרי שהוא מנסה פעמים רבות והוא לא מצליח לקלל, בא בלעם ואומר "ועתה הנני הולך לעמי לך יעצך את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". אתה רוצה להחזיר את העולם למצב שיהיה עין הארץ אתה רוצה לחזור למצב שאתה שולט? אין שום בעיה, תגרום לעם הזה לאבד את היחידות שלו, תכלול אותו בין העמים, תגרום למצב שאין מסורת שאין עם שמתחתנים עם גויים, ברגע הזה תיפסק ההשגחה הא-להית וברגע הזה תחזור לאן שאתה רוצה. ואם לא הצלחת דרך הקללות אתה יכול להצליח תגרום למצב שהעם יפסיק את ייחודו, שלא יהיה יותר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".
אומרת הגמרא :
"אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים, אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור" (סנהדרין ק"ו.)
זו הייתה ההצעה של בלעם, אל תלך בבת אחת לא תצליח- תלך בשלבים תטשטש את הייחוד של עם ישראל ואז תחזור למצב של עין הארץ. כי כל העובדה שיש מהלכים א-להיים, שעם ישראל יש לו השגחה א-להית, זה כאשר הוא ייחודי – ברגע שהוא מתבולל כל זה נעלם.
יונתן בן עוזיאל פעמיים מתרגם שבלעם זה לבן, פעם בהתחלה ופה הוא אומר שהמקום איפה שהאתון פתחה את פיה זה היה המקום הגלעד. כך כותב יונתן בן עוזיאל:
וְקָם מַלְאָכָא דַיְיָ בְּדוֹחֲקָא דְמִיצַע בֵּינֵי כְרָמַיָא אֲתַר דְאָקִים יַעֲקֹב וְלָבָן אוֹגַר וְקָמָא
וְשָׁדַר עִזְגְדִין לְוַת לָבָן אֲרַמִי הוּא בִּלְעָם
מה הפשט? ברור שבלעם זה לא לבן. אלא יונתן בן עוזיאל בא לומר לנו שבלעם ולבן זה אותו כוח- הכוח האוניברסאלי שבא לטשטש את ייחודו של עם ישראל.
לבן הוא הסבא של השבטים. כלומר, היסוד הזה שאנחנו רוצים מצד אחר לשמור על הייחודיות שלנו ומצד שני להיות אנשים אוניברסליים זה שני "גנים" שנמצאים בתוכנו, "הגן" של יעקב "מה טובו אהליך יעקב" ו"הגן" של לבן-בלעם. ואלו שני כוחות שנמצאים בתוך האדם, הרצון לשמור על ייחודיות והרצון להיות חלק מהעולם הגדול. וכאן רבותיי באה השאלה הגדולה: אם אנחנו רוצים את ההשגחה הא-להית אנחנו חייבים לחיות חיים ש"הגן" של יעקב ינצח. חיים שנשמור על ייחודנו ונזכה להשגחה אלוקית.
אחד הדברים שכל אחד מאיתנו פה בישיבה מתחבט מתלבט זה הנושא של פתיחות וסגירות. באה הפרשה שלנו ונותנת תשובה: פתיחות שתעזור לייחוד מותרת ורצויה, פתיחות שתטשטש את הייחוד אסורה, וזו הייתה ההצעה של בלעם גרום לפתיחות שתטשטש את הייחוד. כותב הרב הוטנר במכתב לתלמידו הרופא המתלבט בשאלת הפתיחות והסגירות:
"המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עיגול אחד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד" ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה.
האם פתיחות מותרת? כן, אבל רבותיי בתנאי אחד שהיא בצורה של עיגול ולא בצורה של קו. לא שהקב"ה נמצא פה ויש לי דברים קרובים אליו ויש לי דבירם מרוחקים ואולי אפילו כמעט מנוגדים, אם אני חי כך אני חי כל הזמן בסתירה, אני בעצם נהיה דו פרצופי, אני בעצם מגיע למה שבלעם רוצה לטשטוש הייחוד. אם אני חי חיים כן פתוחים רחבים אבל בתנאי שכל דבר שאני עוסק פה קשור לעבודת ה' קשור למרכז כשאני מתלבט האם לעשות משהו, חייב אני לשאול את עצמי האם זה יקרב אותי לקב"ה או ירחיק אותי. כשאדם חי כך אז הוא חי את "מה טובו אהליך יעקב" והוא לא חי את העצה של בלעם. וזה המסר השני שאני מבקש ללמוד מהפרשה שלנו. אם אנחנו רוצים השגחה א-להית ורוצים שהקב"ה יהיה בראש הפירמידה, אז עלינו לשמור על הייחוד שלנו כבניו, כעם סגולה.
