שיחה לפר' בחקותי - חג השבועות כיום דין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור השבת אנחנו נקרא את הברכות והקללות:
" וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי"
הגמרא במגילה אומרת, שישנה סיבה מדוע כל שנה הציבור קורא את פרשת 'בחוקותי' הכוללת את פרשת הקללות לפני חג השבועות, וזה בכוונה תחילה:
"תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה- איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה. אלא שבתורת כהנים- אטו עצרת ראש השנה היא? אין, עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן". (מסכת מגילה ל"א ע"ב)
והדבר כמובן דורש ביאור גדול מאוד, מה הכוונה של הדברים; כאשר אנחנו קוראים את הקללות שבפרשת 'כי תבוא' לפני ראש השנה, הדבר ברור- שהרי הדבר נעשה כדי שנחזור בתשובה ונעבור תהליך של תיקון, כדי שנבין מה תפקידנו, כדי שבאמת תכלה שנה וקללותיה ונגיע לדין אחרי מהלך של תשובה. אבל מה העניין של קריאת פרשת הקללות שבפרשת 'בחוקותי' לפני שבועות? לכאורה ראש השנה לפירות האילן שחל בשבועות זה תאריך שאינו נוגע כלל לתשובה פרטית של האדם. ואם כך, צריך להבין- מה מטרת הקללות? ומה אנחנו צריכים לקחת מהפרשה הזאת כהכנה לשבועות?
אני מבקש ללכת במהלך של הפרי צדיק ובמהלך מקביל של נפש החיים:
"תניא: אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא... ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן". (מסכת ר"ה ט"ז ע"א)
וכמובן שהדברים דורשים ביאור גדול; מדוע שלא להביא פרי שגדל על עץ, אלא דווקא מה שעשוי מגרעיני חיטה שנטחנו ונאפה ללחם? הרי שבועות הוא ראש השנה לכל פירות האילן!
אומר רש"י שם:
"ואני שמעתי דרב יהודה לטעמיה, דאזלא כמאן דאמר בסנהדרין עץ שאכל אדם הראשון חיטה הייתה"
כלומר, שטעם הבאת שתי הלחם לבית המקדש בשבועות הוא משום שלפני חטא עץ הדעת, גם לשיבולות החיטה היו את התכונות של פירות שגדלים על עץ. לא היה צורך לעבודת האדם בקרקע.
והדברים כמובן דורשים ביאור: מה פתאום להביא פרי של פעם, כי פעם החיטה הייתה פרי? תביא פרי של היום!
אומר פרי צדיק:
"ופירש רש"י דרב יהודה לטעמיה דאמר עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה. והיינו דקודם החטא היה החיטה ג"כ כמו פרי העץ, כמו שיהיה לעתיד לבוא שאמרו עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכו'. וכן היה קודם הפגם החיטה מוכנת למאכל אדם ככל הפירות. רק אח"כ נתקלקל ב"זיעת אפיך" ולש ואפה. ובעצרת שהוא זמן מתן תורה, דכתיב "אני אמרתי אלוקים אתם", שהיה ראוי להיות התיקון כמו קודם הקלקול, אמרת תורה הביאו שתי הלחם שיתברכו פירות האילן"
אומר נפש החיים:
"וזה היה קודם החטא, לא היה כלול אז רק מכל העולמות וכוחות הקדושה לבד, ולא מכוחות הרע, אבל אחר החטא נכללו ונתערבו בו גם כוחות הטומאה והרע, והם מתעוררים ומשתנים כפי נטיית מעשיו, והוא עניין עץ הדעת טוב ורע".
קודם חטא אדם הראשון, בכל העולמות היו כוחות קדושה בלבד, ואילו כוח הרע היה בחוץ. לאדם לא היה בלבול לפני החטא, כי כל הכוח הפנימי שהיה בו היה כולו כוח של קדושה. אומנם הייתה לו בחירה גם קודם החטא, אך הייתה זו בחירה בין טוב ורע. הרמב"ן משווה את הבחירה שהייתה לאדם הראשון לפני החטא לבחירה שיש לאדם לשים את ידו באש – כאשר תוצאות המעשה ברורות וידועות.
מסביר נפש החיים שהאדם הראשון בכוונה אכל מעץ הדעת, כי הוא רצה להכניס את עצמו לתוך בלבול ע"מ שיקבל שכר גדול יותר. הוא אכל לשם שמיים שיהיה לו יותר קשה בעבודת ה' ויותר יצליח בעמידה בניסיון. כמובן שלמרות שכוונתו הייתה לטובה, הוא חטא, כי עשה מפורשות נגד ציווי ה'. מה קרה ברגע שהוא אכל? פתאום היה בתוכו שני קולות, פתאום יצר הטוב ויצר הרע היה קיים בתוכו והוא כבר לא ידע מה טוב ומה רע בדברים מסוימים. ולכן מאז חטא האדם הראשון בני האדם חיים בבלבול, אי-ידיעה איך לאבחן מהו הקול האמיתי מתוך שני הקולות.
לפני חטא אדם הראשון היה רק פירות, לא הייתה חיטה שצריך את כל מלאכות הקרקע. כלומר, כל מטרת העולם הזה הייתה רק לשרת את האדם שיעבוד את קונו. זה מה שהפירות מסמלים- מה שהאדם מקבל בלי עמל, בלי הקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם", אלא קבלת מה שצריך כדי לעבוד את ריבונו של עולם. לכן לפני חטא אדם הראשון, כשהיה ריכוז, כשהיה מיקוד, כשלא היה בלבול, לא היה צורך ב"בזיעת אפיך תאכל לחם".
אומר נפש החיים, שאחרי חטא אדם הראשון הבלבול יצר מצב שאדם לא מודע לכוחותיו. אדם שלא מתקן את הבלבול, שלא עובד על הבלבול, יכול להגיע למצב שהוא בעצם לא ידוע מי הוא. ו"בזיעת אפיך תאכל לחם" זה לא רק עונש, אלא "בזיעת אפיך תאכל לחם" זה אדם שדרך העבודה האדם יכיר את עצמו ויהיה מודע לכוחותיו כדי שאחר כך יוכל לדעת מה לעשות בעבודת השם.
מהו הפשט שבעצרת נידונים על הפירות? בעצרת הקב"ה מחליט לכל אחד ואחד מאיתנו כמה דברים של העולם הזה הוא יקבל כפירות, וכמה מהם כחיטה- כמה עמל נצטרך להשקיע כדי לקבל את הצרכים החומריים. אם אנחנו ממוקדים, אם אנחנו חיים של שליחות- נקבל יותר שפע מוכן ללא עמל רב, כדי למלא את השליחות. ומאידך, אם החיים שלנו בבלבול- אז אנחנו זקוקים ל"בזיעת אפיך תאכל לחם" כדי שנכיר את עצמנו יותר.
רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה- מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה- נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ(מסכת אבות ג',ה)
לכאורה החלק הראשון של המשנה מובן; מי שעוסק בתורה- נוטלים ממנו את הנטל של עול מלכות ודרך ארץ, כדי שכל כוחותיו יהיו מופנים לתורה. אבל מי שפרק עול תורה- למה צריך להטיל עליו עול מלכות ודרך ארץ? מדוע שלא יהיה לו שום עול?!
נפש החיים לפי רבינו יונה: הפסוק "אדם לעמל יולד" משמעו- אדם מבין ומכיר יותר את עצמו ומי הוא ע"י עמל, וזה תפקידו של האדם בעולמו להבין מי הוא. לפי זה, אם יש לאדם עול תורה- ממילא הוא מבין מי הוא, והוא מבין מה הוא זקוק לעשות בעולם. לכן הוא יכול לקבל את העולם הזה כפרי, אפשר להסיר ממנו עול מלכות ודרך ארץ, הוא לא זקוק לזה, הוא רק זקוק לפרנסה בסיסית כדי לחיות, הקב"ה ייתן לו את זה בקלות. ולעומת זאת, אדם שהתבלבל ופרק ממנו עול תורה- נותנים עליו עול מלכות ודרך ארץ, כדי שיכיר את עצמו ולא יחיה מתוך בטלה שמביאה לידי זימה.
שבועות הוא יום דין. בשבועות הקב"ה מחליט מה יהיה לנו. ההחלטה היא תלויה בשאלה עד כמה ברור לנו מה תפקידנו בעולם ומי אנחנו ומהם הכוחות שהקב"ה נתן לנו במתנה כדי למלא את ייעודנו. מידת ההבנה וההפנמה שלנו ביסודות האלה, תכריע את היחס שבין קבלת השפע מהקב"ה כחיטה שיש לעמול עליו- או כפרי שמיד מוכן לאכילה. ולכן קוראים את הקללות, כי גם כאן חובה עלינו לחזור בתשובה, ולהיות יותר ויותר במצבו של אדם הראשון לפני החטא.
בעשרה ימים הנותרים עד שבועות חובה עלינו לערוך בירור פנימי בנושאים אלה, כמו שהרבי מקוצק אמר, שהקב"ה נכנס איפה שאני נותן לו להיכנס. הבלבול של הדור שלנו נובע מההשפעה הכלל עולמית שרואה את הדברים כל כך אחרת באידיאלים אחרים בכלים אחרים. מספיק לקחת את מה שדובר בישיבה בל"ג בעומר לגבי פנימיות מול חיצוניות.
האם אני לא מושפע מהעולם הכללי, האם יש לי כיוון האם אני מרגיש שליח בעולמי- זה מה שיקבע אצל האדם את הפירות ואת החיטה. ולמה יום הדין הזה קורה דווקא בשבועות? כי בשבועות בני ישראל חזרו למצב של אדם הראשון קודם החטא העגל.
נפש החיים:
"ונמשך העניין כן עד עת מתן תורה, שאז פסקה אותה הזוהמה מתוכם, כמו שאמרו רז"ל. ולכן אחר כך בחטא העגל אמרו רז"ל (שבת פ"ט ע"א) שבא השטן וערבב כו', היינו שבא מבחוץ כמו בעניין חטא האדם הראשון כנ"ל, כי "מתוכם" נתגרש, ועל ידי חטא העגל חזרה אותה זוהמה ו"נתערבה בתוכם" כבתחילה".
התהליך הזה שלפני החטא ואחרי החטא, זה התהליך שקרה במתן תורה, עד חטא העגל ולאחר חטא העגל. במתן תורה העתיד של עם ישראל כעם נבחר. המשמעות של בנים לד', היה כל כך ברור עד שלא היה בלבול. זה אולי מתבטא בביטוי "רואים את הקולות", אפילו הקול היה ברור, ממש רואים אותו. כל זה עד שהגיע חטא העגל ואז חזרו למצב הבלבול.
לכן אנחנו בשבועות מביאים את החיטה כפרי שהיה קודם החטא, כי במתן תורה עם ישראל חזר למצב הזה שאין בלבול. ההגדרה של ישיבה ושל תפקידו של התלמיד בה, היא להחזיר את האדם למצב שלפני חטא אדם הראשון. לא לחינם ישיבה היא מקדש מעט. כשבאים למקדש אין שאלות, רואים שכינה, רואים עשרה ניסים, אין בלבול, יש מיקוד. ולכן עמל התורה דורש לבאר ולברר. לא להשאיר דברים פתוחים. לשאול, להשקיע בבירור- מה תפקידי? מה כוחותיי? איזה מתנות קיבלתי מה'?
לאור המהלך, אנחנו מבינים יותר לעומק מה בני ישראל אמרו כשהם אמרו "נעשה ונשמע". המילים "נעשה ונשמע" בעצם פירושן אין לנו בלבול. לכן הגמרא באה ואומרת שבני ישראל היו באותו זמן כמו מלאכים, כי למלאכים יש רק רגל אחת, למלאכים אין שני יצרים, כי מלאך בהגדרה שלו אין לו בלבול. חז"ל אומרים שמלאך נולד לשליחות אחת בלבד אז אין לו בלבול. הוא נולד לשליחותו, הוא עושה את השליחות ומסיים את תפקידו. בני ישראל הגיעו לאותה דרגה של מלאכים, שהדברים ברורים להם. גם אנחנו צריכים בעשרה ימים האלה לברר היטב לעצמנו, כדי שלא נחיה מתוך בלבול.
אומר המהר"ל ב'תפארת ישראל': "כלל הדבר, מה שהוא מחויב ומוכרח הוא קודם לדבר שאינו מחויב ומוכרח". אתה יודע מה הכוונה "נעשה ונשמע"? בני ישראל הבינו מה התפקיד שלהם, הם הבינו שהם מקיימים את העולם. אם לא יהיה עם ישראל בעולם, העולם ייחרב. את זה בני ישראל הבינו, זה ה"נעשה ונשמע". הם הבינו שהם הרגל של העולם, שכל העולם עומד עליהם.
שאלות רבות יש לכל אחד מאיתנו: האיזון בין החיים הנורמליים למתח הרוחני, השילוב של תורה עם דברים חיצוניים שאדם זקוק להם- פרנסה, לימודים. ההבנה מהי דרכי בעבודת ה'. אבל הקריאה ליום הדין היא שעלינו להעמיק בשאלות האלה דרך למידת מוסר, דרך התייעצות עם רבנים, דרך עמל התורה עצמו שמגדיל את הנשמה שבאדם, שנותן לאדם התבוננות אחרת, משקפיים אחרים. האדם לאט-לאט מברר ועונה לעצמו על השאלות האלה, ואז הוא מגיע לשמחה גדולה.
אומר הרב קוק במוסר אביך: כשיש בלבול- יש עצבות, ולכן אין שמחה כהתרת הספקות. כשאדם באמת חי מתוך שליחות, כשאדם באמת מקבל את העולם הזה בתור פירות ומבין שהכל זה כלים ומרגיש שהוא עושה את תפקידו בעולמו, אין לך שמחה גדולה מזו.
יהי רצון שנזכה אנו בבית מדרש החשוב שלנו בעשרה ימים האלה כהכנה למתן תורה, להבין היטב את המסר של הפרשה. שנזכה כולנו לברר לעמול, ולהגיע למתן תורה מתוך "נעשה ונשמע".
