שיחה לפר' בחוקותי-עבודת ה' שכולה מתוך "לשמה" ובשמחה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

כתוב בפרשתנו:

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.  וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. ונָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא פרק כ"ו פסוקים ג-ו)

מדוע התורה מציינת בפרשתנו רק שכר בעולם הזה שהוא שכר גשמי ולא שכר רוחני- עוה"ב, הרי עיקר שכר עשיית מצוות זה עולם הבא?

נביא על כך חמשה הסברים.

ההסבר הראשון-הרמב"ם

"שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצוותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ט סעיף א)

התורה לא כתבה את עניין השכר במתכוון כדי שהאדם ילמד תורה לשמה ולא ילמד ויקיים מצוות בשביל שכר. אדם שמקיים תורה ומצוות בשביל שכר, הוא שם את עצמו בראש הפירמידה  ולא את ה', ותפקיד עבודת ה' היא להתבטל אליו ולשים אותו בראש הפירמידה. מה שמופיע בפרשתנו אינו שכר אלא מסירת מונע. כדי שהאדם יוכל לעבוד את ה' וללמוד תורה הוא צריך להיות בריא. השכר אכן עוה"ב, אך זה לא מופיע כדי שהאדם יעבוד את ה' לשמה. עינינו רואות ששיעורים ב,ג,ד,ה נמצאים כעת בצבא ועוסקים במלחמת מצוה אך חסרים בישיבתנו ועל כך צערנו, ולכן דברי הרמב"ם הינם מוחשיים כעת בישיבתנו יום יום. לכל אדם יש שליחות בעולם, ואם הוא עושה אותו נכון ה' עוזר לו  ונותן לו את כל התנאים ומסיר את כל המניעים כדי שיוכל להמשיך בשליחותו.

אדם צריך לבקש ולהתפלל על בריאותו כדי שהוא יוכל להמשיך בעבודת ה' ובכך ימשיך לקיים את שליחותו בשמחה, וידע שהכל מה' ובשבילו.

כותב ר' שמעון שקופ:

"וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, ע"מ שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו. ועפד"ז יובן סגולת הצדקה שמעשרת את בעליה, כמו שדרשו חז"ל על הכתוב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר (תענית דף ט'), שכמו שהממונה על אוצרות הממשלה באוצר קטן, אם ישמור תפקידו כראוי אז יתמנה להיות גזבר על אוצר גדול מזה, אף אם לא יצטיין במעלות אחרות, ולהיפך, אם יתגלה חסרון במשמרתו, לא יועילו לו כל מעלות שימצאו בו, ויורידוהו למשרה קטנה מזה, כ"כ באוצרות שמים הנתנים לאדם, אם מעשר כראוי ממלא תפקיד הגזברות שלו כראוי ליטול לעצמו כפי דרכי התורה, ומחלק למי שראוי כ"כ על פי הוראת התורה, אז יתעשר ויתמנה לגזברות על אוצר גדול מזה וכן הלאה למעלה למעלה, למען יתקיים רצון העליון בהטבת הכלל ע"י שמירת האוצר, ובזה איש נאמן רוח עושה רצון קונו יתברך" (הקדמת שערי ישר)

כל מתנות שמים שהאדם מקבל מהבורא אינם עבורו בלבד כאדם פרטי, אלא הם ניתנות לו לשימוש ונתינה לכלל כ"גזבר". לכן מי שנותן צדקה לעניים מבין את שליחותו וה' דואג שיקבל יותר כסף למטרת הצדקה. ואילו מי שלא נותן צדקה לעניים הוא אינו מבין את שליחותו ותפקידו כ"גזבר" ולכן ה' דואג שיקבל פחות כסף כי הוא אינו מתפקד כשליח ואינו משמש כ"גזבר" ה'.

ההסבר השני האבן עזרא:

"ולפי דעתי שהתורה ניתנה לכל, ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף, כי עמוק הוא. עד כאן לשונו. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר, כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם" (אבן עזרא דברים לב,לט)

רק אנשי מעלה יכולים להבין מהו שכר עולם הבא ולצייר אותו מול עיניהם, ולכן התורה בחרה לדבר על השכר הגשמי אותו כולם יכולים להבין ולצייר.

לכאורה קשה על האבן עזרא, מדוע התורה לא מביאה את שניהם ואז הכלל יתחברו לשכר בעוה"ז ואנשי המעלה גם לשכר בעוה"ב? אלא יש כאן יסוד, שאם הרוב אינם מתחברים לשכר לעוה"ב אין לכתוב את זה בתורה כי אם התורה תכתוב דברים שרוב בני אדם לא יכולים להשיג ולהתחבר אליהם יש לכך נזק. כמו אדם שנכנס לשיעור והוא אינו מבין חצי מהשיעור וזה פוגע בשמחה וההתחברות שלו לתורה.

ההסבר השלישי- ספר העיקרים:

"כל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו, ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו, ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושילוח הקן לכל איש מישראל" (ספר עיקרים ורמב"ן דברים יא,יג)

התורה כותבת דברים שניתנים לכלל ישראל. עולם הבא הוא משהו אישי ומשתנה מאדם לאדם בהתאם למדרגתו הרוחנית, ולכן התורה לא מציינת אותו.

שאלתי אדם אם הוא לא מוטרד מהדרגה שלו בעולם הבא. הוא ענה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" לכן אינני מודאג. הבאתי בפניו את החפץ חיים שמסביר שאמנם "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא" אך חלקם הם כאותם עניים הבאים לחתונה על מנת לאכול וזו הנאתם, וחלקם המכירים היטב את החתן והכלה ונהנים ממנו וזו שמחתם והנאתם.

הרב אלחנן ספקטור חידש ופסק שאם יש שני סוגי רוב אפשר להתיר אשה מעגינות. כאשר הוא היה ילד קטן הוא לא ניצל את הזמן כמו שצריך והמלמד קרא להוריו וביקש שהוא יעזוב את הלימודים והוא יהיה עוזר סנדלר. הוא פתאום שמע את הוריו בוכים על המצב שהוא נקלע אליו והוא הבטיח לקחת את עצמו וללמוד והמלמד נתן לו אפשרות לחזור ללימודים,  ולאחר מכן נהיה רב פוסק חשוב ובזכותו יש היתרים להתיר עגונות שהשתמשו איתם הן במלחמת העולם השניה והן בפיגוע בבנין התאומים בארה"ב.

שבוע לפני מותו הוא כינס את בני ביתו ואמר להם: "תארו לכם שלא הייתי שומע את בכי הוריי והייתי נהפך להיות עוזר לסנדלר ואז כאשר אגיע למעלה היו מביאים לי אשה אחר אשה ואומרים לי שבגללי הם נשארו עגונות. אשריי שזכיתי לעשות את שליחותי בעולם ועם שליחות זו אגיע לשמים".

האדם בעולם הזה קונה את מדרגתו לעוה"ב לאור השאלה: האם הצליח ליישם את שליחותו למענה הגיע לעולם הזה? ולכן זה מאד אישי לכל אחד ואחד, כי השליחות משתנה מאדם לאדם ובני אדם חלקם מיישמים את שליחותם וחלקו לצערנו אפילו לא מודעים לשליחותם. ולכן מסביר ספר העיקרים שהתורה רצתה לכתוב שכר שניתן לכלל ולא לפרט, ולכן התורה כתבה את השכר של העוה"ז הניתן לכלל ישראל ולא ליחידים, ולא את השכר של העוה"ב.

ההסבר הרביעי-הרס"ג:

"קודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה. אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו" (רס"ג-ספר האמונות)

חשוב מאד לעבוד את ה' בשמחה ומי שמרגיש "קרבן" לא יכול לעבוד את ה' מתוך שמחה. מי שמרגיש שעבודת ה' היא "קרבן" והתורה היא עול, לא מחזיק מעמד שנים רבות. צריך לעבוד את ה' ברצינות ובמסירות. עבודת ה' צריכה להעניק שמחה בחיים.

אם התורה לא הייתה מציינת את השכר על העולם הזה, בני ישראל שיצאו ממצרים היו מרגישים כמסכנים כמו "קרבן". הגויים הבטיחו למי שעובד ע"ז שכר גשמי רב, ואם התורה לא היתה מבטיחה שכר בדומה לזה, האדם היה מרגיש שבזה שהפסיק לעבוד ע"ז הוא הפסיד, והתורה לא רצתה שהאדם ירגיש כך. לכן הקב"ה הבטיח שכר גשמי כדי שהאדם לא ירגיש ש"הפסיד" כאשר הוא מפסיק לעבוד ע"ז ומשקיע את חייו לעבודת ה'.

ההסבר החמישי- רבינו ניסים:

לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת ה' יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון, רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פינת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו" (רבינו ניסים פר' בראשית)

ה' רצה להראות שהוא מנהיג את העולם הזה. הניסים הגלויים והנסתרים הם מאת ה'. ה' רצה להדגיש את השגחתו בעולם הזה ולכן התורה כתבה על שכר העולם הזה ששם רואים את השגחת ה' בעולם.

כותב הרב יחזקאל לוונשטיין:

"כתב הרמב"ן פ' בא "כי אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל בין ברבים ובין ביחיד אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו.... נתבונן נא במצבנו האם מתבוננים אנו במאורעות הפוקדים אותנו ושמים לב ולהבין מדוע פקדו אותנו מאורעות אלו. הנה קמתי לאחרונה ממיטת חוליי, ומתבונן אני עתה האם חשבתי מה היא הסיבה עבורה נחליתי ל"ע (לא עלינו), ואפילו בימי מחלתי כמעט ולא התבוננתי בזאת. והסיבה לכל זה כי חיים אנו ומורגלים בכך יש החולים ויש המבריאים. וכן בכל המקרים והמאורעות והלא דברי הרמב"ן צריכים לקרוע חדרי לב שאלו שאין חושבים כן ואינם סבורים שמעשי האדם הם הסיבה לכל דברינו ומקרינו הרי רח"ל אין להם חלק בתורת משה, מפני שבעת שאין חושבים על סיבות לכל המקרים כביכול אין מאמינים ביסוד זה שהכל גזירה מאת המקום וממילא נחשב בכלל אלו שאין להם חלק בתורה רח"ל. נתעוררתי לזה בפ' השבוע (במדבר ג יד) בענין מספר בני ישראל, שכ' הרמב"ן להקשות וז"ל והנה לא היו שבט הלוויים כשאר השבטים כי מבן חודש ולמעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף והנה לא יגיעו מבן עשרים ולמעלה לחצי שבט מישראל הפחות בכולם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ד' כשאר כל העם. והתעוררתי להתבונן כי אנו לא היינו שואלים שאלה זו, הנה אף אנו למדנו פרשת השבוע וראינו את מספר השבטים ומספר שבט לוי שהוא קטן מכולם ולא התעוררנו בזאת, והסיבה לכך, שהכל פשוט בעינינו וסבורים אנו שמקרה הוא ולכן יתכן ששבט אחד מנינו פחות משאר השבטים. המאמין המשכיל יודע ומכיר שאין מקרה בעולם ומבין שהכל תלוי בהשגחת השי"ת הוא אשר מתעורר לחשוב מה הסיבה לכל אשר רואה בעיניו. ותירץ הרמב"ן כי שבטו של לוי לא היו תחת שיעבור מצרים והנה ישראל אשר מיררו המצרים את חייהם כדי

למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזירת מצרים כמו שנאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ" (אור יחזקאל)

אלמלא הרמב"ן, לא היתה רגישות להבחין בשאלה: מדוע שבט לוי קטן יותר? היינו מקבלים את זה כמובן מאליו, שהרי יש משפחות גדולות ויש קטנות. הרמב"ן מבין שהכל מאתו יתברך, הכל תחת השגחתו, אין דרך מקרה, ולכן שאל את שאלת גודל שבט הלוי.

פעמים רבות  אנחנו לא שואלים שאלות כמו "למה אני חולה", כי קשה לנו לתת תשובה מדויקת. אבל הרב לוינשטיין מכוח הרמב"ן מלמד אותנו, שאנחנו חייבים לשאול את השאלה גם אם לא תמיד נוכל לתת תשובות מדוייקות, כדי שלא נאבד רגישות שהכל מאיתו יתברך. לפעמים אנחנו לא מעמיקים כי אנו לוקחים דברים כמובנים מאליהם, ואנחנו לא מבינים שלכל פרט יש סיבה.

יה"ר שנזכה להסרת המניעים בעבודת ה' ונתחבר לעבודתו ונחבר את עבודתנו לכלל, ונעבוד את ה' בשמחה. אמן כי"ר.