שיחה לפרשת בחוקותי: "שתהיו עמלים בתורה"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ"
כותב רש"י:
"אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה" (רש"י ויקרא כו,ג)
השכר שמבטיח הקב"ה מגיע למי שעמל בתורה.
חובה עלינו לברר הן בפשט הפסוק והן במשמעות הדברים:
א.מדוע עמל התורה חשוב עד כדי כך שבלי זה אי אפשר לקבל את הברכות?
ב.מדוע זה נקרא חוק? מה הקשר בין חוק לעמל בתורה?
ג.מה ההגדרה המדויקת של "עמל בתורה"?
ד.למה השכר הוא רק גשמי ולא רוחני?
כותבת המשנה באבות:
"רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה..... וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ) שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ" (מסכת אבות פרק ד משנה י)
המשנה באבות מלמדת, שרק מי שממעט בעסק ומסכים לוותר על דברים אחרים, יכול להגיע לעמלות בתורה. אדם "צריך "לשלם מחיר" למען לימוד התורה.
כתוב תוס' יו"ט על משנה זו:
"ואם עמלת בתורה. ויגעת וטרחת בה יש שכר הרבה וכו' כי השכר לפי רבוי העמל והטורח לא לפי רבוי הלמוד. ולכן לא אמר ואם למדת אלא ואם עמלת כי הכל תלוי בעמל אחד המרבה ואחד הממעיט. סיוע לזה מתני' (דסוף פרק ה') דקתני לפום צערא אגרא" (תוס' יו"ט אבות פרק ד משנה י)
העמל גורם שהאדם מתחבר לתורה. אדם והתורה נהפכים להיות אחד, ולכן יש שכר. זה לא יקרה אם אדם לא יעמול. וזה החוק בעניין, שהדרך להתקשרות הוא רק דרך העמל.
חלק מהציבור מנסים להיות "גם וגם וגם" ולא מתמקדים מספיק בלימוד תורה. צריך ללמוד תורה גם כשזה דורש הקרבה מאיתנו. לימוד תורה צריך להיות חלק מהנורמה היומיומית.
אם נתרגל ללמוד תורה רק בתנאים טובים לא נצליח להתמיד בלימוד כשלא יהיו תנאים אלו.
כותבת הגמ':
"תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה +דברים ל'+ כי הוא חייך וארך ימיך - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא: )
ר' עקיבא לא חי בבלבול. הוא הבין שחיים בלא תורה זה כעין מוות, כדגים ללא מים. אנחנו צריכים ללמוד שחיים ללא תורה זה חיים ללא חמצן. העולם הזה בלי תורה אינו חיים אמיתיים. התורה היא חמצן, אי אפשר להיות בלי תורה.
חייבים שתהיה נורמה שאין יום ללא תורה. החופש ללא נורמה של מחוייבות יוצרת בלבול. המסגרת יוצרת מיקוד. הנורמה בלימוד תורה צריכה להיות, שאין יום אחד בחיינו ללא לימוד תורה.
זו הגדרה של עמל, אדם שלומד למרות שזה קשה לו.
"לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך, ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח עמל" (פירוש המשניות לרמב"ם - מסכת אבות פרק ה משנה כג)
כותב שפת אמת:
"וזה שכתוב בחקותי שתהיו עמלים בתורה, שלא להיות כוונת הלימוד לידע ולהשיג, רק כדי שיוכל להתבטל אליו כראוי, ולרצות תמיד לבא למה שאינו משיג. וזה היגיעה תמיד בתורה להתבטל הדעת אל שלמעלה מהשגה" (שפת אמת פרשת בחקותי שנת תרל"ב)
עמל בתורה לפי הבנה זו זה לרצות, להבין שחסר ורוצים עוד ועוד, לרצות תמיד, לכבוש יעד וללמוד ולדעת עוד פרק. אדם שלומד רק כשטוב לו השאיפות שלו לא גדלות. אם האדם לומד גם כשקשה לו הוא מגדיל את שאיפותיו ורצונותיו.
בא אלי בחור ושאל מה הקריטריון לדעת אם התקדם במשך השנים. אמרתי לו, שלדעתי שיבחן את שאיפותיו. אם כל שנה יש לו שאיפות גדולות יותר, אזי זה סימן שהתקדם, ואם הוא נשאר עם אותם שאיפות מהעבר, אזי הוא לא התקדם.
סיפר שילה אדלר:
אלירז פרץ הי"ד הגיע פעם בשבועיים לשבת להיות עם משפחתו, ולמרות רצונו להיות עם אשתו וילדיו הציע שכל הישוב ילמד תורה לפני כניסת שבת והוא כמובן יצטרף.
רועי קליין הי"ד למרות שהיה צריך להגיע בזמן מסוים לצבא, ישב עם ילדיו בבוקר מוקדם ולמד עם ילדיו תורה.
זה עמל תורה. ללמוד תורה גם כשקשה.
הבנה נוספת להיות עמלים: להשקיע מאמץ, להבין לעומק, לחדש בלימוד.
כותב הספרא:
אם בחקתי תלכו"- מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה" (ספרא ויקרא כו,ג)
כותב המלבי"ם
"אם בחקתי תלכו"-שתהיו יגעים בעיון התורה" (מלבי"ם ויקרא כו, ג)
"רק בזכות הפלפול העיון והעמל בתורה להקשות לתרץ ולעיין להסיר נפסדות ולהעמיד הכל על הבירור" (חתם סופר ויקרא כו,ג)
אדם צריך לחיות את הלימוד ואז הלימוד ייקנה. אדם צריך לחדש בלימוד.
כותבת הגמ':
"מבטלין ת"ת למקרא מגילה" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג)
וכתוב ב"במנחת אשר":
"שאף אם יש מצוות תלמוד תורה בקריאת מגילה, מכל מקום כשהוא פוסק מעסקו בלימוד תורה בהבנה ובעיון ועוסק בקריאת מגילה, יש בכך גם גדר ביטול תורה דגדול העוסק בתורה מהקורא בה ואפשר שזו כוונתם שמבטלים תורה בשביל מקרא מגילה" (מנחת אשר פר' בחקתי)
כותב אגרות משה:
"שאף שלומדים אם אפשר להם להתעמק יותר לפי כשרונותיהם ואינם מתעמקים אלא לומדים לפי ריהטא הוא עצלות היגיעה בכשרונותיו שהוא ג"כ ביטול תורה באופן גדול" (אגרות משה יו"ד חלק ד' סימן ל"ה)
כותב הרב קוק:
"רבים הם הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד, וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התורניים באופן קל, שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם. תועלת הדבר אינה אלא מתעה, כי הידיעות לא תימדדנה על פי כמותם כי אם על פי איכותם, על פי עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ... אבל הלימודים הנכנסים באופן קל, בלא יגיעה ועבודה כבירה, ישארו לעולם שטחיים וקפויים" (עין איה ברכות)
הפדגוגים שרוצים להקל על הלימוד לא מקנים לימוד תורה והלימוד תורה נהפך להיות שטחי ולא נקנה ללומד ולא נשאר טביעת חותם.
היה מפגש רמי"ם של ישיבה תיכונית מסויימת והתקיים דיון אם ללמוד מסכתות קלות או מסכתות קשות יותר. כאשר נשאלתי אמרתי שלא זו השאלה העיקרית, אלא איך מלמדים את המסכת. התלמיד צריך לעמול ולהתקדם ולא "לתת לו בכפית" את החומר. השאלה איך לומדים ולא מה לומדים.
יוצא א"כ שההגדרה מהו עמלה של תורה זה, ללמוד גם כשקשה ואין את התנאים המקסימלים ללמוד וכן להתאמץ ולחדש בלימוד.
"ועשיתם אותם – ואז יהיה לכם זה השלמות בקנין באופן שתעשו אותם.. ברצון נפשכם לא כמצווים ועושים מיראה..תעשו מאהבה חפצים ברצון הקל יתברך כאמרם עשה רצונו כרצונך" (ספורנו בחוקותי)
אם אדם יעמול בתורה אז התוצאה היא שיתקיים בו "ועשיתם אותם"- קיום המצוות יהיה מאהבה, מתוך קשר נפשי ומתוך שמחה.
כפי שכותב ה"אגלי טל" בהקדמה לספרו:
זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה.. אבל לומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג מצוה"
כותב הרמב"ם:
"שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצוותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ט סעיף א)
אם אדם עושה את שליחותו נכון הוא מקבל קרדיט, ה' עוזר לו בשליחות ונותן לו את התנאים שיוכל להמשיך בשליחותו.
השכר האמיתי של האדם הוא מדרגתו בעולם הבא. התורה לא כתבה את עניין שכר במתכוון כדי שהאדם ילמד תורה לשמה ולא ילמד בשביל שכר.
יהי רצון שנזכה כל חיינו ללמוד מתוך עמל תורה גם כאשר קשה, וכן ניצור ונחדש, וכך נקנה את התורה בנפשנו ונקרין שמחתה של תורה. אמן כי"ר.
