שיחה לפרשת בחקותי: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כתוב בפרשה:
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כ"ו ג-ד)
השכר העיקרי של עשיית מצוות זה עולם הבא. אז מדוע שכר עולם הבא לא מופיע בפרשתנו? מדוע מופיע השכר הגשמי ולא השכר הרוחני?
ה"כלי יקר" שואל שאלה זו ומביא בפירושו שיטות שונות.
כותב אבן עזרא:
"ולפי דעתי שהתורה ניתנה לכל, ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף, כי עמוק הוא. עד כאן לשונו. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר, כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם" (אבן עזרא דברים לב, לט)
רק חלק קטן יכולים להבין מהו שכר עולם הבא ולצייר אותו מול עיניהם, ולכן התורה בחרה לדבר על השכר הגשמי אותו כולם יכולים להבין ולצייר.
זה חסרון שלא כל אחד מצייר לעצמו את עניין עולם הבא.
כיושבי בית המדרש העמלים בלימוד תורה אנו כן חייבים לצייר לעצמנו את עולם הבא ושהוא יהיה נוכח מול עינינו.
תפקיד האדם בעולם הזה הוא לקנות את מדרגתו בעולם הבא.
מסביר הרמח"ל בספרו "דרך ה'", שה' לא ברא את האדם ישירות בעולם הבא כדי שיוכל לקנות את המדרגה שבה יהיה בעולם הבא. ה' רצה שהאדם יקנה את העולם הבא ולא יקבל זאת כמתנה, כי מה שהאדם קונה הוא מתקשר אליו יותר. לכן חשוב מאד שהאדם יצייר לפניו את העולם הבא ויהיה ממוקד בקנייתו, אחרת האדם לא ישקיע מאמצים בקניית מדרגתו בעולם הבא.
החפץ חיים מסביר שאמנם "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא" אך חלקם הם כאותם עניים הבאים לחתונה על מנת לאכול וזו הנאתם, וחלקם המכירים היטב את החתן והכלה ונהנים ממנו וזו שמחתם והנאתם.
מדרגתו והנאתו של האדם מהעולם הבא משתנה בהתאם לקניית מדרגתו בקיום תורה ומצוות בעולם הזה.
כותב ספר העיקרים:
"כל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו, ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו, ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושילוח הקן לכל איש מישראל" (ספר עיקרים ורמב"ן דברים יא,יג)
התורה כותבת דברים שניתנים לכלל ישראל. עולם הבא הוא משהו אישי ומשתנה מאדם לאדם בהתאם למדרגתו הרוחנית, ולכן התורה לא כותבת אותו.
כותב הרמב"ם:
"שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצוותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ט סעיף א-לא שכר)
אם אדם עושה את שליחותו נכון הוא מקבל קרדיט, ה' עוזר לו בשליחות ונותן לו את התנאים שיוכל להמשיך בשליחותו.
התורה לא מציינת כאן שכר אלא תנאים להמשיך בשליחות. כלומר, אם אכן האדם זוכה לעמול בתורה (אם בחקתי תלכו) ולשמור את כל המצוות, אזי הוא זוכה לכל מה שכתוב בפרשתנו, וכך הוא יכול להמשיך לחיות בשמחה ולקיים את שליחות חייו.
למדים אנו מדברי הרמב"ם שאדם צריך לבקש ולהתפלל על בריאותו כדי שהוא יוכל להמשיך בעבודת ה' ובכך ימשיך לקיים את שליחותו.
השכר האמיתי של האדם הוא מדרגתו בעולם הבא. התורה לא כתבה את עניין השכר במתכוון כדי שהאדם ילמד תורה לשמה ולא ילמד ויקיים מצוות בשביל שכר.
אדם שמקיים תורה ומצוות בשביל שכר, הוא שם את עצמו בראש הפירמידה ולא את ה', ותפקיד עבודת ה' היא להתבטל אליו ולשים אותו בראש הפירמידה.
כותב ר' שמעון שקופ בהקדמתו:
"וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, ע"מ שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו. ועפד"ז יובן סגולת הצדקה שמעשרת את בעליה, כמו שדרשו חז"ל על הכתוב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר (תענית דף ט'), שכמו שהממונה על אוצרות הממשלה באוצר קטן, אם ישמור תפקידו כראוי אז יתמנה להיות גזבר על אוצר גדול מזה, אף אם לא יצטיין במעלות אחרות, ולהיפך, אם יתגלה חסרון במשמרתו, לא יועילו לו כל מעלות שימצאו בו, ויורידוהו למשרה קטנה מזה, כ"כ באוצרות שמים הנתנים לאדם, אם מעשר כראוי ממלא תפקיד הגזברות שלו כראוי ליטול לעצמו כפי דרכי התורה, ומחלק למי שראוי כ"כ על פי הוראת התורה, אז יתעשר ויתמנה לגזברות על אוצר גדול מזה וכן הלאה למעלה למעלה, למען יתקיים רצון העליון בהטבת הכלל ע"י שמירת האוצר, ובזה איש נאמן רוח עושה רצון קונו יתברך" (הקדמת שערי ישר)
כל מתנות שמים שהאדם מקבל מהבורא אינם אישית רק עבורו, אלא הם ניתנות לו כ"גזבר" לשימוש ונתינה לכלל ישראל, ולכן מי שנותן צדקה לעניים מבין את שליחותו וה' ידאג שיקבל יותר כסף למטרת הצדקה. ואילו מי שלא נותן צדקה לעניים הוא אינו מבין את שליחותו ותפקידו כ"גזבר" ולכן ה' דואג שיקבל פחות כסף כי הוא אינו מתפקד כשליח ואינו משמש כ"גזבר" ה'.
כותב הרס"ג:
"קודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה. אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו" (רב סעדיה גאון-ספר האמונות)
אם לא היה כתוב שכר על העולם הזה, היו היהודים מרגישים מסכנים בעולם הזה והיו מרגישים כמו "קרבן" בעולם הזה. הגויים הבטיחו למי שעובד ע"ז שכר גשמי רב, ואם התורה לא היתה מבטיחה שכר בדומה לזה - האדם היה מרגיש שבזה שהפסיק לעבוד ע"ז הוא הפסיד, והתורה לא רצתה שהאדם ירגיש כך. ולכן גם הקב"ה הבטיח שכר גשמי כדי שהאדם לא ירגיש ש"הפסיד" כאשר הוא מפסיק לעבוד ע"ז ומשקיע את חייו לעבודת ה'. ה' רצה שעם ישראל לא ירגיש כ"קרבן. מי שמרגיש שהתורה היא קרבן, לא מחזיק מעמד שנים רבות בהרגשה זו. חשוב מאד לעבוד את ה' בשמחה ומי שמרגיש "קרבן" לא יכול לעבוד את ה' מתוך שמחה.
עבודת ה' צריכה להעניק שמחה בחיים, כי האדם עושה את תפקידו בעולם.
כותב רבינו ניסים:
לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת ה' יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון, רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פינת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו" (רבינו ניסים פרשת בראשית)
ה' רצה להראות שהוא מנהיג את העולם הזה. הניסים הגלויים והנסתרים הם מאת ה'. ה' רצה להדגיש את השגחתו בעולם הזה ולכן התורה כתבה על שכר העולם הזה.
כותב הרב יחזקאל לוונשטיין:
"כתב הרמב"ן פ' בא "כי אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל בין ברבים ובין ביחיד אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו.... נתבונן נא במצבנו האם מתבוננים אנו במאורעות הפוקדים אותנו ושמים לב ולהבין מדוע פקדו אותנו מאורעות אלו. הנה קמתי לאחרונה ממיטת חוליי, ומתבונן אני עתה האם חשבתי מה היא הסיבה עבורה נחליתי ל"ע (לא עלינו), ואפילו בימי מחלתי כמעט ולא התבוננתי בזאת. והסיבה לכל זה כי חיים אנו ומורגלים בכך יש החולים ויש המבריאים. וכן בכל המקרים והמאורעות והלא דברי הרמב"ן צריכים לקרוע חדרי לב שאלו שאין חושבים כן ואינם סבורים שמעשי האדם הם הסיבה לכל דברינו ומקרינו הרי רח"ל אין להם חלק בתורת משה, מפני שבעת שאין חושבים על סיבות לכל המקרים כביכול אין מאמינים ביסוד זה שהכל גזירה מאת המקום וממילא נחשב בכלל אלו שאין להם חלק בתורה רח"ל. נתעוררתי לזה בפ' השבוע (במדבר ג יד) בענין מספר בני ישראל, שכ' הרמב"ן להקשות וז"ל והנה לא היו שבט הלוויים כשאר השבטים כי מבן חודכם ולמעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף והנה לא יגיעו מבז עשרים ולמעלה לחצי שבט מישראל הפחות בכולם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ד' כשאר כל העם. והתעוררתי להתבונן כי אנו לא היינו שואלים שאלה זו, הנה אף אנו למדנו פרשת השבוע וראינו את מספר השבטים ומספר שבט לוי שהוא קטן מכולם ולא התעוררנו בזאת, והסיבה לכך, שהכל פשוט בעינינו וסבורים אנו שמקרה הוא ולכן יתכן ששבט אחד מנינו פחות משאר השבטים. המאמין המשכיל יודע ומכיר שאין מקרה בעולם ומבין שהכל תלוי בהשגחת השי"ת הוא אשר מתעורר לחשוב מה הסיבה לכל אשר רואה בעיניו. ותירץ הרמב"ן כי שבטו של לוי לא היו תחת שיעבור מצרים והנה ישראל אשר מיררו המצרים את חייהם כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזירת מצרים כמו שנאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ. והערה זו נוראה למבין כי אף ששבט לוי גדולים היו משאר השבטים עד שנמנו לבדם ולא נכללו בתוך מנין כל ישראל, וכדאיתא בחז"ל שלגיונו של מלך נמנה בנפרד, (רש"י במדבר א מט) מ"מ כיון שבאותה נקודה של שיעבוד מצרים לא היו לא חלה עליהם ברכת הריבוי, ודבר זה חייב ללמדנו תמיד שכאשר האדם זוכה בכבוד ובעשירות מפסיד עבור זה ורק בעת שסובל צער ויסורים יקבל אח"כ שכר עבור היסורים שקיבל" (הר' יחזקאל לוונשטין - "אור יחזקאל" חלק ג')
הרב לוינשטיין אומר שאלמלא הרמב"ן, לא היתה הרגישות להבחין בשאלה: מדוע שבט לוי קטן יותר? היינו לוקחים זאת כנתון וכמובן מאליו, שהרי יש משפחות גדולות ויש קטנות. הרמב"ן מבין שהכל מאתו יתברך, הכל תחת השגחתו, אין דרך מקרה, ולכן שאל את שאלת גודל שבט הלוי.
פעמים רבות אנחנו לא מעמיקים כי אנו לוקחים דברים כמובנים מאליהם, ואנחנו לא מבינים שלכל פרט יש סיבה.
אני חושב שהרבה פעמים אנחנו לא שואלים שאלות כמו "למה אני חולה", כי קשה לנו לתת תשובה מדויקת. אבל הרב לוינשטיין מכוח הרמב"ן מלמד אותנו, שאנחנו חייבים לשאול את השאלה גם אם לא תמיד נוכל לתת תשובות מדוייקות, כדי שלא נאבד רגישות שהכל מאיתו יתברך.
כותב רבינו בחיי:
"שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצוות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא, אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא, ואחר שמצינו בתורה עונש כרת אל הנפש החוטאת שתהיה נכרתת ממקום חוצבה מזה יש ללמוד שאם לא תחטא שתשוב אל מלונה אל מקום אשר היה שם אוהלה בתחילה. ונראה שעל זה נאמר (תהלים לז לד) 'קוה אל ה' וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה', רצה לומר באותו כרת המיועדת בתורה לרשעים תראה כי יש שכר נפשי שירוממך ה' לרשת ארץ החיים, כי תעלה הנפש למקום חוצבה מדאיצטריך להכרית נפש הרשעים משם" (רבינו בחיי,בחקתי)
גשם תלוי במצוות, עולם הזה תלוי במעמדו הרוחני של עם ישראל. כל אלו חידוש, ולכן התורה רצתה לחדש לנו את השגחת ה' בעולם הזה.
אם נסכם את עיקרי המסרים היוצאים משיחה זו:
מסר ראשון: לצייר לעצמנו את עולם הבא וזה ימקד אותנו במאמצים לקניית מדרגתנו בעולם הבא.
מסר שני: להתחנן לה' לבריאות ואושר ושמחה כדי לעבוד את ה' לשנים רבות.
מסר שלישי: צריך להתבונן על דברים שקורים ולחפש סיבות ולא לקחת דברים כמובנים מאליהם.
מסר רביעי- לעולם לא להרגיש קרבן. עבודת ה' צריכה להביא לידי שמחה ולא מתוך הרגשת מסכנות.
יהי רצון שנזכה ליישם ולחוות את כל ארבעת המסרים אלו. אמן כי"ר.
