שיחה לפר' ויקהל-פקודי - איש אשר נשאו לבו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור עוד כשבוע וחצי, במוצאי שבת פרשת 'ויקרא', נצא אי"ה לתקופת "בין- הזמנים". נתמקד על ארבעה אתגרים ומטרות שונות חשובים שניצבים לנו בתקופה הזו:
האתגר העיקרי והראשוני הוא: ליישם את התורה שלמדנו כאן בבית המדרש בחיי היום-יום. או בלשונו של הרב הוטנר: "איך אנחנו מקשרים בין דברי הרשת לעבודת ד' ". בניגוד לישיבה, שבה התלמיד עוסק בדברי חובה כתלמוד תורה ועבודת ד', "בין הזמנים" מתאפיין בדברי רשות שהם דברי שאינם מצוות ואינם עבירות. השאלה היא: האם אנחנו מצליחים לקחת את דברי הרשות לעבודת השם? להרגיש שאנו עובדים את ה' כל הזמן ולא רק כאשר אנו מתפללים ולומדים?
האתגר השני: לקבוע עיתים לתורה בצורה רצינית, להציב יעדים במצוות שונות של בין אדם לחברו, ולקבוע גדרים וסייגים לאדם הפרטי. גם בישיבה האדם מציב לעצמו יעדים, אך קל יותר בישיבה לעמוד בהם, כי כולם עוסקים באתגרים אלו. יחודו של "בין הזמנים" שהאדם נמצא לבדו- וצריך לעמוד באתגרים והיעדים שהציב לעצמו.
אתגר נוסף ושלישי הוא: לפתח ולבדוק כוחות בעבודת ד' שלא פותחו מספיק בישיבה, ע"מ להגיע לשלמות. מדובר בכל תחום, מנושאים הקשורים לבין אדם לחברו, קשרי משפחה נכונים וכיבוד הורים, להיות מעורב בין הבריות, ובכך להיות שלמים יותר.
עלינו לקחת את "בין הזמנים" על מנת לבדוק את עצמנו ביחס לחיים, שהרי החיים ייראו יותר כמו ב"בין הזמנים" מאשר בישיבה. עלינו לחפש בכל תחום ותחום את הנקודות שאותם צריך לתקן ולשפר. ואז בעז"ה נחזור לישיבה מפוקסים על מה עלינו לעבוד יותר.
לאור זאת, יש חשיבות גדולה מאוד לבין הזמנים בעבודת השם.
הרב הוטנר מביא משל לכלי מלא במים שנמצא עומד ע"ג האש. היות והכלי מבעבע, האדם אינו יודע כמה מים נמצאים בכלי. כשמכבים את האש, ומגלים כמה מים יש בכלי- זה דומה ל"בין הזמנים". ב"בין הזמנים" האדם מגלה כמה תורה הוא קנה וכמה מהתורה שהוא עסק בה הפכה להיות חלק ממנו.
היום זה היראצייט 20 שנה של גדול הדור הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. מכל ההיכרות איתו ומפסקיו- למשל פסק שמתיר לתת לאדם מאכל למרות שידוע שהוא לא יברך עליו, אם זה יגרום לשנאה- אפשר לראות עד כמה היה לו קשר ושילוב נפלא של בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
בירושלים היה זוג, שהשקיעו סכום כסף ניכר כדי לאמץ ילדה קטנה מברזיל ולגייר אותה. עד סמוך לבת-מצווה שלה, היא לא ידעה על גירותה. ההורים המאמצים סיפרו לה על האימוץ, כי לפי כמה שיטות כדי להשלים את תהליך הגרות ושהגרות תחול מדאורייתא, היא צריכה לקבל על עצמה יהדות במצווה הראשונה לכשימלאו לה 12 שנים. כיוון שהיא לא הסכימה לקבל על עצמה יהדות, ההורים רתמו למשך חודשיים את כל המורות שלה בבית הספר כדי לשכנע אותה שתסכים, ע"י שלימדו אותה את יחודו וסגולתו של עם ישראל. שבועיים לפני תאריך הבת-מצווה, לאחר שאף אחת לא הצליחה לשנות את דעתה, אימה הביאה אותה לפני הרב שלמה זלמן, ולאחר שיחה קצרה איתו בארבע עיניים הבת ביקשה להיות יהודייה. הבת הסבירה שהיא דווקא השתכנעה ממנו, כי הוא דיבר איתה על השמחה שיהיה לה בחיים אם תלך בדרך התורה והמצוות, וזה בניגוד לכל השאר שדיברו איתה על דברים עליונים כמו הכוזרי ועולם הבא. האמא שאלה את הרב שלמה זלמן אוירבך כיצד שכנע אותה להיות יהודיה. הוא הסביר לה, שמכיון שכעת הבת שמעה שהוריה הביולוגים מכרו אותה כדי לקבל כסף,וזה גרם לה דכאון גדול- הוא הרגיש שמה שחסר לה זה שמחת החיים,ולכן הוא דיבר עימה שתורה ומצוות גורמות לשמחה.
גם המורות וגם הרב אוירבך רצו שתבין את חשיבות היהדות. אלא ההבדל הוא, שהם עשו זאת מהמשקפיים שלהן, והוא מהמשקפיים שלה-של הבת, ולכן הוא הצליח.
נתינה ב"בין הזמנים" משמעה: הבנת הצרכים של האחר. גם באמירת דברי תורה, צריך לחשוב מראש מהם העניינים שמעסיקים את כל השומעים, ולפי זה לכוון את הדברים שייאמרו בצורה ובאופן המתאים.
מחר יהיה היארצייט של רבי אלימלך מליז'אנסק, והוא כתב שיהודי בכל רגע נתון יכול לקיים את המצווה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ברגע שהוא ידמיין גוי שמאיים עליו לזרוק אותו לאש אם לא יעבוד ע"ז, והוא יעמוד בניסיון. קידוש השם אפשר לקיים תמיד במחשבה והרהור. לכאורה המצווה הזאת היא תמוהה, הרי יש כ"כ הרבה מצוות שאדם מקיים רק בתנאי מסויים, כגון גירושין שאנו מקווים שלא נגיע אליהם. אז למה מצוות קידוש ד' יכול כל יהודי לקיים אותה בכל מצב? מדוע לא נסבור שרק כאשר בפועל גוי מאיים להרוג אדם, אז מקיימים מצוה זו ע"י שאנו נהרגים על קידוש ה'? אלא שרב אלימלך מבין, שכאשר אדם חי את זה שתורה חשובה יותר מחיים, זה נותן הבנה אחרת על כל החיים ומשפיע על כל היום. גם לגבי "בין הזמנים", חשוב שכל יום נגדיר לעצמנו מהי מטרת "בין הזמנים", ונחזור ונשנן לעצמנו את המטרות השונות כדי שנהיה ממוקדים ונצליח במשימתנו.
בפרשת השבוע, מייד לאחר שמשה רבינו קיבל את הלוחות השניים אחרי אמירת י"ג מידות ומחילה של הקב"ה, כתוב:
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (שמות ל"ה, א'-ג').
הפרשנים שואלים, מדוע אין איזשהו התייחסות לחטא העגל? משה יורד מהר סיני לאחר ארבעים יום ולילה שלא אכל ושתה, ומייד מתחיל לדבר על השבת. לכאורה הפרשה מנותקת לגמרי מהפרשה הקודמת!
אלא, חטא העגל נבע מתוך זה שבני ישראל לא הרגישו את הקב"ה בתוכם, ולכן הם חיפשו מתווך חיצוני שיקשר אותם לקב"ה. כשאדם לא עושה מלאכה - הוא פנוי לשמוע את הקול הפנימי שנמצא בתוכו. זוהי מטרתה של הנשמה היתירה שיש בשבת, כדי להרגיש את הקשר עם בורא האדם. וזו התשובה של משה רבנו להם, "אינכם צריכים כלל מתווך כי ה' נמצא בתוככם". אדם שנמצא ב"בין הזמנים" צריך להרגיש את הקב"ה נמצא בתוכו!
בהמשך הפרשה כתוב: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְקֹוָק לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל"ה, כ "א).
כותב הרמב"ן: "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו- על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר.
ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור- כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם... ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו... ולכן אמר השם למשה "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור" שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר, ולכבודו בראו... כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א ה)... ולרבותינו בזה מדרש (שמו"ר מ ב) הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר "ראה קראתי בשם בצלאל" ".
הקב"ה הטביע את הדברים בתוכם, הם לא צריכים ללמוד אומנות, הם צריכים למצוא את זה בתוכם, להוציא מהכוח אל הפועל. הקב"ה העניק לכל אחד את מה שהוא צריך, כדי למלא את הייעוד שלו. לכן ביציאה ל"בין הזמנים", צריך לחוש שהקב"ה נותן לנו את כל הכוחות כדי לקיים את "בכל דרכיך דעהו". התורה גילתה את הכוחות שיש לאדם, ועם הכוחות האלה אפשר לחבר בין החול לרוח.
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל אל היית וידעת" (ברכות נ"ה.)"
לכאורה בצלאל אומר דבר כ"כ הגיוני, שקודם כל בונים את הבניין ואז את הכלים! א"כ, מה החידוש? מדוע משה משבח אותו כל כך?
אלא, משה רבינו בתחילה הפך את הסדר, כי הוא חשב שצריך קודם לבנות את הכלים שהם העיקר, למרות שזה לא הגיוני. כיוון שבכל זאת אין היגיון בכל הרעיון של המשכן לרכז את הקדושה למקום אחד, לא צריך היגיון בסדר עשיית הכלים. בצלאל אמר שברגע שהתורה ירדה לארץ, זה צריך להיות בלשון בני אדם- "דיברה תורה בלשון בני אדם". ולכן יש לכך היגיון שהאדם יכול להבינו.
כשיש אווירה של לימוד ועבודת ד' בבית מדרש-זה קל, אבל גם בחוץ- אדם לא יגיד "זה גדול עלי". המדרש מלמד אותנו שהקב"ה לא דורש מאדם דבר שהוא לא יכול לעמוד בו.
איך אפשר להרגיש את עבודת ד' גם בטיולים וזמן הפנאי?
כותב הרב הוטנר: "מי שמחכים את לבו בחכמת העבודה יבחין היטב כי המונח "דברי הרשות" מתפרש הוא בשפתה של חכמת העבודה במובן אחר מאשר הוא מתפרש כשהוא מופיע בעניינים של מילי שעלמא. בעניינים של מילי דעלמא המושג של דברי הרשות בא לומר שאין העניין הנידון קשור בגבולות המותר והאסור. "דברי הרשות" במילי דעלמא עניינם הוא שאין כאן קפידא איך יפול דבר. ואילו בענייני מילי דשמיא לא יתכן כלל לומר שנמצא הוא עניין כזה שאינו נוגע כלל לרצון השם וכאילו לא אכפת לו להקב"ה מה נעשה בשטח זה. ועל כן פירושו של המונח "דברי הרשות" בענייני עבודה, אין פירושו אלא שאין יחסו של דבר זה לרצון השם מבורר לאלתר על אתר, וזהו בניגוד למצוות ועבירות שיחסם לרצון השם מבורר הוא בשעת מעשה".
ברגע שאדם חי בהבנה שכל מטרת חייו היא לעבוד את ד', אז ממילא כל הדברים שהוא צריך אותם כדי להשיג את מטרתו, זה ג"כ עבודת ד'. ב"בין הזמנים" מתמלאים באנרגיה וחוזרים בכוחות מחודשים, ללמוד תורה. החיים עצמם זו מטרתם. זה אותו הקשר בפסוק: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ" (תהלים קי"ח, י "ז). למה "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה"? כדי שאוכל ל"אֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ"- ברגע שהאדם חי בתחושת שליחות לתרום/ לתת.
לסיכום, ראינו שלש נקודות מהפרשה:
- כשמשה רבינו מודיע על השבת, הוא בעצם מעביר את המסר שהקב"ה נמצא בתוך האדם, הוא כל הזמן בנו, בתוכנו. אנחנו יכולים לחבר את הקדושה שהוא מעניק לנו לכל דברי החולין (כמובן אם החולין הם נכונים, לפי הסייגים שאנחנו עושים לעצמנו).
- כל אדם הוא בבחינת נשאו לבו. כל אחד מקבל כוחות כדי לעשות את מה שמוטל עליו, וזה נמצא בתוכו.
- התורה אף פעם לא נותנת לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו.
דווקא בשבוע וחצי האחרונים לפני סוף הזמן, צריך לדרוש יותר, כדי שנצא מתוך לימוד, דבקות בבורא ועמלה של תורה. ב"בין הזמנים" צריך אדם לקבוע לעצמו גדרים וסייגים ולעמוד בהם.
יהי רצון שבאמת נזכה ב"בין הזמנים" שכל מעשינו יהיו לשם שמיים, נקדש את החומר ונגיע למדרגה של "בכל דרכיך דעהו".
