שיחה לפרשת ויקהל פקודי: משמעות החירות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות שואל: מדוע ספר שמות מסיים בפרשיות המשכן ולא ביציאה ממצרים. לכאורה פרשיות המשכן היו צריכים להופיע בתחילת ספר ויקרא כהקדמה לקורבנות?
וכך הוא כותב:
"והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו - וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם....ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד" (הקדמת הרמב"ן לספר שמות)
כותב הרב דסלר:
"ענין הגלות נראה לאדם החיצוני בעיקר כגלות הגוף אבל האדם הרוחני הפנימי רואה שהגלות הגופנית היא רק המסובב ואת הסיבה האמיתית רואה בגלות הנפש פירוש היותה תחת ממשלת היצר הרע..על גאולתנו ועל פדות נפשנו.. השם 'מצרים' נגזר מהשורש 'מצר' ומובנו דוחק.. וגם גבול.. שמעולם לא היה עבד יכול לברוח ממצרים וזה סימן על גודל הדוחק וחוזק הגבול שלהם. הרי שמצרים הוא המקום המיוחד לגלות בדרגה היותר כבדה. וכן הוא בגלות הנפש, כי טומאת מצרים היא חזקה עד מאד, כאומרם ז"ל ששרו של מצרים הוא שר של גיהנם...ומבואר במהר"ל שגיהנם הוא ההעדר הגמור של רוחניות..וידוע שהמצרים כפו את שלטונם גם על רוחם ונפשם של ישראל כאז"ל שהגיעו שם למ"ט שערי טומאה.. מלכה של מצרים-פרעה... פרוע-מגולה..הנהגת הטומאה שבמצרים היא פתיחת הגבול ליצר שיוכל ליכנס ולהתפשט כאוות רצונו. וזהו הטעם הפנימי לקריאת כל מלכיהם בשם 'פרעה'... בין אלה מצרים הינה מהיותר גרועות כי כל ענין הנהגתה הוא לפרוץ פרצות בנפש שישלוט בה היצר לחלוטין ללא כל אפשרות גאולה ויציאה מעבודו ובמדרגה האחרונה במ"ט שערי טומאה....הקב"ה מתחת שליטת הטומאה-בחפזון..כי לצאת משעבודה של טומאה שהיא בבחינת 'פרעה' ו'מצרים' לא היה אפשר בלי חסדו של הבלתי בעל תכלית של הקב"ה...'זמן חירותנו' הוא השפעה מיוחדת של חירות הניתנת לכל נפש מישראל בזמן ההוא... נמצא כי הזמן הזה אינו תאריך היסטורי גרידא לחוג בו חגיגת שמחה שעברה אלא שמידי שנה בשנה הינו זמן בו מסוגלים אנו ללחום למען חירות נפשנו.. 'איך לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'... הנה בהגדה של פסח אומרים מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו תרח אבי אברהם ואבי נחור והוא על פי המשנה במס' פסחים קטז ע"א מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ויש להבין מה התועלת בזה שמזכירים את העבודה זרה של אבותיו של אברהם אבינו הלא אברהם אבינו ע"ה נעתק לגמרי ממקורו הראשון והתחיל יחוס חדש לגמרי ומה לנו בלילה הזה לשוב ולייחסו אל מוצאו הראשון? אך דוקא זאת רוצים ללמדנו שנתאר לעצמנו את אמיצות דעתו של אברהם אבינו שקם ועמד כנגד אביו וביתו וכל משפחתו ונגד כל העולם כולו ונלחם למען אמיתת יחודו ית'. הרי כל אחד מאתנו יודע כמה קשה הדבר לשחות כנגד זרם הכלל אפילו בסביבה שמתנגדת רק מעט לדעותינו על אחת כמה וכמה למי שהוא יחיד ובודד בתוך סביבה שהיא כולה מתנגדת בהחלט... ואי אפשר להגיע לזאת אלא בהחלטה מוצקה כברזל שלא להכנע בשום פנים ואופן אם אדם מחליט שהצד שכנגד לא בא בחשבון כלל..ובכח זה קיבל אברהם אבינו ע"ה הבטחה בגדר ברית שלא תופר לעולמים שלא יכלו זרעו...אני ולא מלאך..ומובא בשם הזוהר הקדוש שלכך היה צריך הקב"ה כביכול להביא הגאולה בעצמו ובכבודו כי לא היה אפשר למלאך להיכנס אל טומאת מצדים כי גם קדושת מלאך היתה נפגמת שם... ויש שמתעורר לראות שיד ה' בעצמו פועלת בעולם בלי אמצעי כלל ולבו מתמלא אימה ופחד כאמור ומורא גדול זה גילוי שכינה וביארו לנו חז"ל הקדושים שאלמלא סייע השי"ת לישראל להתעלות למדרגה הגבוהה של ראיית ה' לבדו לא היו מתעוררים אל הקדושה כלל כי בעומק טומאת מצרים היו נשארים אדישים גם לגבי ראיית מלאך וזהו שכינו חז"ל בחידותם שגם קדושת מלאך היתה נפגמת....בגאולה העתידה שהיא צריכה להתחיל מלתתא כמו שביארנו לעיל על אחת כמה וכמה שהכרחית ההכנה הנ"ל שנעשה את עצמנו כלים ראויים לקבל את אורותיו ית'.. כבר ביארנו שלא למזכרת אנו חוגגים את המועדים אלא חוזרים אנו בהם לתכנם המקורי לאותה קדושת הזמן שנשפעת גם עכשיו כבעת ההיא..... כי לא הזמן עובר על האדם אלא האדם נוסע בתוך הזמן" (מכתב מאליהו)
הרב דסלר מדגיש, שלחגוג את חג הפסח הבא עלינו בעז"ה, אין הכוונה לציין אירועי היסטורי ולזכור אותו, אלא בכל שנה ושנה יש כח רוחני מיוחד השופע ממרום בימים אלו, ואדם עם כלי קיבול נכונים ומתאימים יספוג לתוכו כח רוחני זה.
הכח הרוחני שיש בחג הפסח הוא החירות.
הרב דסלר מסביר שעיקרה של גלות אינה הגלות הפיזית אלא הגלות הרוחנית של האדם, שפירושה שהחלק האלוק ממעל כבול ומסוגר ואינו משפיע על האדם. מצרים זה משורש מ-צ-ר שפירושו גבול, והכוונה שהחלק האלוק ממעל הינו כבול. יציאה לחירות הכוונה שהחלק האלוק ממעל משפיע על האדם, הוא הדומיננטי ולא התאוות והיצר הרע והוא המנווט את האדם בהחלטותיו ומעשיו. ולכן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
בגלות מצרים בני ישראל היו בגלות כה קשה-מ"ט שערי טומאה והחלק אלוק ממעל שלהם היה כה קטן שאפילו אם היה מגיע מלאך לגאול אותם לא היה מתחבר החלק אלוק ממעל למלאך, ולכן ה' בעצמו היה צריך לבוא ולגאול אותם, וזה מה שאנו אומרים בהגדה "אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ה' ולא אחר".
ממשיך הרב דסלר וכותב, שאנו מזכירים בהגדה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ומדובר על אבי אברהם שעבד ע"ז, ומדוע מזכירים זאת? אלא שרוצים להביא דוגמא של אברהם שהיה בן חורין, והוא הלך נגד משפחתו סביבתו בגלל החלק אלוק ממעל שבו וזה הכתיב לו את האמת, ולכן שבר פסלים והקהיל קהילות ברבים נגד הזרם כדי לעשות רצון בוראו.
אנחנו צריכים לחיות לפי האמת שלנו ולא לפי ציפיות ונורמות חברתיות.
ובדומה לכך כותב הראי"ה קוק:
"שתנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם א-לוקים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי אם ע"י חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה במהותו העצמית.ההבדל שבין העבד לבן-החורין איננו רק הבדל מעמדי... אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד... שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, - במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב" (הראי"ה קוק-עולת ראי"ה)
גם הראי"ה קוק מדגיש שחירות אינה רק חירות פזית אלא חירות רוחנית. בן חורין הוא אדם ההולך עם האמת שלו עד הסוף ולא משנה אותה לאור לחצים חיצוניים וציפיות של אחרים.
נבחן לאור פרשתנו, מהם כלי הקיבול שצריך האדם כדי לקבל את כח החירות.
כתוב במדרש:
"כיון שגמרו מלאכת המשכן, היו יושבין ומצפין אימתי תבא שכינה ותשרה בו. והיו מצטערין הכל, מפני שלא שרתה שכינה עליו. מה עשו? הלכו להם אצל חכמי לב..... ולא יכולין להעמידו. וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל מיד. הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב...מיד התחילו להעמידו ולא יכלו. התחילו מסיחין ומרננין ואומרים: ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא את ממונינו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטורח הזה, ואמר לנו כי הקב"ה יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות עזים, שנאמר (שמות כה) 'ושכנתי בתוכם'" כיון שהטיחו פניהם מכל מקום ולא היו יכולין להעמידו נכנסו כל ישראל אצל משה.... ולמה לא היו יכולין להעמידו? אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף הוא עמהן במלאכת המשכן, כיצד הנדבה נתנה על ידי ישראל, והמלאכה נעשית על ידי בצלאל ואהליאב וחכמי לב. ולפי שהיה משה מיצר, העלים הקב"ה מהם ולא היו יכולין להעמידו.... עד שאמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם.. אמר משה: רבש"ע! איני יודע להעמידו! אמר ליה: עסוק בידיך, ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימותו" (מדרש תנחומא פר' פקודי)
משה הצטער שהוא לא חלק מבניית המשכן, אז הקב"ה דאג שרק משה יוכל להקים את המשכן.
הצער הוא סימן לשאיפות. חשוב שנבדוק מהו היחס שלנו ב"בין הזמנים" לעוזבנו את הישיבה. האם זה כתינוק הבורח מבי"ס או שזה צער עבורנו? האם אנו מרגישים צמאים לדבר ה', האם אנו חיים את דבר ה' ומיצרים אם זה לא יהיה?
ולכן כלי הקיבול הראשון הוא השאיפה לתהליך, השאיפה שחלק אלוק ממעל הוא יהיה הכח הדומיננטי והחשוב בחיינו.
כתוב בפרשתנו שהנשיאים נענשו בכך שנחסר האות י' משמותם. שואל הרב שמואלביץ זצ"ל, מדוע נענשו הנשיאים, הרי כוונתם היתה לטובה? הם ידעו שהם יכולים להביא דברים שהעם לא היה יכול להביא, ולכן רצו להיות אחרונים כדי להשלים את החסר להקמת המשכן, וא"כ צריך ביאור מדוע נענשו?
עונה הרב שמואלביץ:
"אך זאת צריך להבין דמה היה חטאם של הנשיאים והרי טעם גדול היה להם, שכן אמרו יביאו בני ישראל כל שבידם, ומה שיחסר להקמת המשכן אנו משלימים. וכך היה, שהדברים היקרים ביותר לא היו ביד ישראל והביאו הנשיאים, והם אבני השהם ואבני המלואים ולמה הם נתבעים על שאיחרו? אלא ביאור הדבר כך הוא, הנה מצות מסירות נפש על כל ישראל לקדש שמו הגדול רמוזה בפסוק ואהבת את ה' אלקיך וכדילפי' בסנהדרין (ע"ד). ונראה שהכונה בזה כי אם יחשוב מחשבות הרבה ימצא טעמים הרבה שלא למסור נפשו למות, ואפי' יודע שמצוה היא, מ"מ תמיד יהיו לו חשבונות שייראו לו צודקים להפטר מכך. על כן אמרה תורה מצוה זו בלשון ואהבת, כי האוהב אינו חושב חשבונות אלא קופץ ומוסר נפשו בטרם יספיקו הרהורים להטרידו, ומי שהגיע לאהבת השי"ת מיד הוא מוסר את נפשו, וזו היתה התביעה מאת הנשיאים, אמנם ישנם חשבונות לאחר את נדבת המשכן, אך למה הגיעו לידי חשבונות ולא קפצו באהבתם את השי"ת, לתת את תרומתם בו ברגע שנצטוו על כך. אמנם ברש"י מצינו טעם אחר בענין, והוא מה שפירש והנשיאים הביאו, ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתוב עכ"ל. כאן גילה לנו רש"י פשר דבר, כי הטעם שאיחרו מהביא את תרומתם היה מחמת עצלות, ואף כי חישבו חשבונות כמו שנתבאר לעיל, אע"פ כן היה טמון שם שורש של מדת העצלות אשר סיבב והניע את כל החשבונות הצודקים. ואע"פ שברור שאף הם בעצמם לא ידעו את הדבר הזה, מכל מקום נתבעו על כך ונענשו אות אחת משמם. הוא היסוד שהורונו הגרי"ס (הרב הגאון ר' ישראל סלנטר) זצ"ל שמאחורי כל החשבונות שישנן לאדם, לפעמים נחבא שם איזה שהוא שורש של מדה רעה אשר האדם בעצמו לא חלי ולא מרגיש בו והוא הגורם לכל החשבונות הרבים, וזו עיקר עבודת המוסר למצוא ולעקור את השרשים הרעים הללו ועל ידי כן יהיו החשבונות טהורים ואמיתיים וכל עבודתו תמימה" (הרב חיים שמואלביץ – שיחות מוסר)
עצם זה שהנשיאים עשו חשבונות של מה יש ומה חסר, זה הראה שחסר להם משהו ברגש אהבת ה'. כשאהבת ה' בוערת באדם הוא לא עושה חשבונות. כוונתם היתה לטובה, אך חסר היה הלהט בעשייה. לו היה לכל אחד ואחד מהנשיאים להט של נתינה, אז הנשיאים היו נותנים גם בתחילה וגם בסוף, כי הלהט היה גורם להם לא לחכות לבסוף, ולכן נענשו על חוסר הלהט. לולא אהבת ה' "ואהבת את ה' אלקיך" האדם לא ימסור את נפשו לקידוש ה' ויחפש כל דרך להימנע מכך. בצד השכלי הנשיאים חיכו לראות מה חסר אך בצד הפנימי זה נבע מחסור להט.
ב"בין הזמנים" צריך להט בעבודת ה' בלי חשבונות של ריווח והפסד אלא להיות ראש בכל דבר, צריך להט בכל מצוה ומצוה אפשרית ובכל התנדבות אפשרית. מנוחה זה לא "סתלבט". המושג "לא עושה שום דבר" לא צריך להיות קיים ב"בין הזמנים".
וכאן אנו מגיעים לכלי השני, הלהט ורגש אהבת ה'. עלינו לבדוק עד כמה עוצמתי רגש זה בתוכנו.
רש"י מסביר שהנשיאים נענשו על כך שהיו אחרונים למרות שהיה להם הסבר ומחשבה, אך בעומק זה הגיע מחמת העצלות שהייתה בנשיאים. וכאשר מדובר על עבודת ה' אסור שתהיה כלל מידת עצלות. חשוב מאד לבדוק שלא תהיה לנו ממידת העצלות דבר, ונרוץ תמיד לעשות רצון אבינו שבשמים.
מדוע משה לא אומר אחר בניית המשכן "והנה טוב מאד"?
כותב הרב נתן אודרמן:
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ד' כן עשו ויברך אותם משה - ולכאורה יש להעיר למה לא נאמר וירא משה את כל המלאכה ו"הנה טוב מאוד" כמו שמצינו בבריאת העולם? אמנם אין זו קושיא עפ"י מה שכתב העיקרים למה לא נכתב כי טוב גבי בריאת האדם שהוא תכלית הבריאה והיצירה העולמית כולה, ותירץ דעל כל דבר אפשר לומר כי טוב, משום שרואים תיכף בשעת העשיה אם טוב או לא, אם הדבר ישמש לתכלית אשר לו. אבל גבי בריאת האדם אי אפשר לראות תכליתו מיד, מפני שתלויה בהרבה ענינים אחרים שיבאו אחר כך עכ"ל.ולכן נראה גם כאן דלא היה אפשר למשה לומר "כי טוב", כי תכלית המשכן אינה בעצם בניית גוף המשכן, ולדעת אם נעשה טוב או לא, כי אין תכלית המשכן מטרה לעצמה, אלא תכליתו של המשכן הוא המקום להשראת השכינה על ישראל, ודבר זה תלוי בהרבה ענינים אחרים שיבאו אח"כ, היינו אם כלל ישראל יהיו ראויים להשראת השכינה או ח"ו לא, ואז אין תכלית להמשכן. ומובן בזה הברכה שברך אותם משה יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם כי זו היא תכליתו של המשכן" (ספר "נתן דעת"-פר' פקודי)
המשכן איננו מושלם כי הוא תלוי בשאלה במה השפעתו על האדם, האם זה מקרב אותו לה' או מרחיק אותו מה'? לכן אי אפשר לסכם שבניית המשכן הוא טוב מאד, כי כל הזמן צריך לבדוק מה השפעת המשכן על האדם. ולאדם יש בחירה והוא יחליט האם המשכן ישפיע עליו לטובה או לאו.
יהי רצון שכל התלמידים הן בישיבה והן בשירות הצבאי (שיעור ג) והן התלמידים המתגייסים בעוד שבוע (שיעור ב), שיזכו כולם שהחלק אלוק ממעל שלהם יהיה החזק והעיקרי והוא זה שינווט אותם כל חייהם, ויזכו להאהיב את ה' על כל הסובבים אותם ויקדשו שם שמים כל חייהם.
