פר' בשלח - למען תהיה תורה ה' בפיך
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור נבקש לענות על מספר שאלות שהרבה תלמידים באים ושואלים תוך כדי הלימוד.
- איך לימוד תורה, ולימוד גמרא בעיון בפרט, עוזר לבניין האישיות של האדם? מה תפקיד עמל התורה בבניין האישיות של האדם?
- אחת השאלות הרבות שנשאלתי במילואים על ידי ציבור שלא זכה מספיק להתחנך על תורה ומצוות, הוא: מה התפקיד של המצוות המעשיות שאנו עושים? אנחנו מבינים שצריך להאמין בה'. אנחנו גם מבינים שה' משגיח על העולם. אבל למה צריך לעשות את המצוות המעשיות? כיצד אלה קשורים לאמונה?
- שאלה שנשאלת פעמים רבות היא: מהו הגדרת תפקיד הישיבה בחייו של התלמיד?
- מדוע בישיבה לא רק שאין לתלמיד הרבה נסיונות, אלא שהישיבה גם מנסה לצמצם אותם עד כמה שניתן? הרי בעולם זה לא יהיה כך, אז איך החממה הזאת שאין בה נסיונות, מכינה את האדם להתמודד אחר כך עם נסיונות, אם הוא לא יחווה אותן כאן בשנים שלו בישיבה?
ניגש להתייחס כמובן מפרשת השבוע: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְקֹוָק לָנוּ" (שמות י', ט'). מהם כוונת הדברים "חג ה' לנו"? ופרעה עונה לו: "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (שמות י', י"א). הוא אמר לו: לא נכון! אתם צריכים רק את הגברים! זה לא רק שפרעה רוצה שיישארו הטף והנשים כדי להשתמש בהם בתור עירבון אצלו עד שיחזרו. הוא אומר במפורש שלעבודת ה' מושלמת צריכים רק את הגברים- "כי אותה אתם מבקשים". מה עומק הויכוח בין משה ובין פרעה?
אומר הרב יעקב ליינר, (האדמו"ר השלישי) בספרו בית יעקב:
"אומר פרעה: אתם מבקשים לעבודת ה' להתברר בדברים הנגלים, מה שאדם מברר ... ובבחירתו. הרי אתם מבקשים עבודה שתעבדו בתמימות, בדעתכם ובתפיסתכם לעולמי עד, ולמה לכם טף? הרי לטף אין שום הבנה, ידיעה והכרה".
אם הבנה עמוקה של 13 העיקרים אינה שייכת בהם, מדוע שישתתפו אתכם בחג? אין להם דעת, הם לא יכולים להעמיק, אז הם לא צריכים ללכת. זו כוונת המילים לפי הבית יעקב "כי אותה אתם מבקשים".
ומשה רבנו עונה לו: "אינו דומה טף שלנו לטף שלהם". אתה יודע, פרעה, למה אתה חושב את זה? כי אתה מכיר את התינוקות שלך, אבל התינוקות שלנו שונים: כי אצלנו גם הטף הם חלק מהחג. כן, אם הם ילכו להר, אם הם יהיו במעמד הר סיני, זה יוסיף לטף שלנו. לטף שלך אמנם זה לא יוסיף, אבל לטף שלנו זה יוסיף.
אומר משה רבנו לפרעה: אתה יודע מה ההבדל בין התינוקות שלך והתינוקות שלנו? לתינוקות שלך אין נשמה, אז אצלם כל ההתחברות לדת היא דרך השכל. אבל לתינוקות שלנו יש נשמה א-לוקית, והנשמה הא-לוקית הזו תתעצם ותגדל אם הם יהיו בהר סיני, אם הם ישמעו את ה', אם הם יראו את הקולות, אז הם הולכים להר כדי להגדיל את הנשמה שלהם. זו הכוונה של המושג "כי חג ה' לנו". למה שלושת הרגלים נקראים חג? מה ההבדל בין חג לשבת? בחג יש שמחה, כי אנחנו פוגשים את ה', אנחנו הולכים אליו, לכן חג מפסיק אבלות. ראיית ה' מעצימה את הנשמה ולכן יש שמחה בחג. בשבת יש עניין של כבוד שבת, עונג שבת, אבל אין שמחה, לכן השבת לא מפסיקה אבלות. הרב סולובייצ'יק שואל, מדוע בשבת יש קבלת שבת ובחג לא? והוא מסביר כי בשבת ה' בא אלינו, אנחנו המארחים אז אנחנו מקבלים אותו. אבל בחג – אנחנו הולכים אליו, לכן אין קבלת חג.
מסביר ה'בית יעקב': משה רבנו עונה לפרעה שיש שני דרכים להתקשר לקב"ה – דרך השכל ודרך הנשמה. כאשר הולכים להר סיני– הנשמה גדלה. לאור זאת, גם לימוד התורה ועמל התורה מעצים את הנשמה, והבן אדם הופך להיות רוחני יותר, קרוב יותר לקב"ה. עמל התורה גורם למצב שהאיזון בין נפש וגוף אצל האדם משתנה, והאדם הופך להיות רוחני יותר, רואה את הדברים האחרת. כמו הביקור בהר סיני, כך הישיבה היא מקדש מעט. זה תפקיד לימוד הגמרא בעיון, שהעמל הקשה הזה להבין דברים עד הסוף, וזה לא קל, זה הופך את האדם להיות אדם רוחני. זה גם כן תפקיד המצוות המעשיות, וזו הסיבה מדוע אין נסיונות בישיבה, או פחות נסיונות – כי תפקיד הישיבה להעצים את הצד הרוחני כמה שיותר ואז כשהצד הרוחני מלא ומועצם, האדם יודע כיצד להתמודד עם הניסיונות.
אותה הבנה אפשר למצוא בפרשה הקודמת שקראנו:
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְקֹוָק בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח'-ט')
מסביר הרב הירש, שהפסוק לגבי התפילין הוא חלק ממה שאומר האב לבנו, זו לא פרשה נפרדת. הבן שלך שואל אותך: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, ואתה אומר לו להניח תפילין, כיצד זה עונה לשאלת הבן? אלא בגלל המשך הפס' "למען תהיה תורת ה' בפיך" מה הכוונה? איך תפילין הופכים את זה "בפיך"? כשאתה לומד תורה אני מבין שזה "בפיך", אבל איך קיום מצוות מעשיות ג"כ "בפיך"?
כותב הרב הירש:
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". כל אחד יהיה עצמו מבשרה של תורה, והיא תמצא מסילות בליבו, כמו שאמר ה' ליחזקאל: "אכול את המגילה הזאת" – קבל את תוכנה בקרבך בשלמותו, החדירהו בגופך עד היותו חלק ממך".
אתה יודע מה זה "למען תהיה תורת ה' בפיך"? שאתה ותורה נהפכים להיות אחד. כמו שה' אומר ליחזקאל לאכול את המגילה – החדירהו בגופך עד היותו חלק ממך. זו הגדרת הישיבה, שאדם הלומד פה ותורה יהפכו להיות אדם אחד, לא אדם ותורה אחד ליד השני, אלא זו תעודת הזהות שלי, זה מי שאני. אני ותורה אחד. איך תפילין עושים את זה? איך תפילין יוצרים מציאות שאני ותורה אחד? אומר הכוזרי, וזה המשך לרעיון שהבאנו בבית יעקב: המצוות ולימוד תורה הן תרופות. מדוע הכוזרי קורא לזה תרופה? כי תרופה משנה את האדם. כשאדם מניח תפילין של יד ותפילין של ראש, כשהוא מקיים כל מצווה, נשמתו גדלה. וככל שתהיה נשמתו של האדם גדולה יותר, אז ממילא הוא ותורה נהפכים להיות אחד, וזו כוונת הפסוק "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך". מה זה עושה? איך זה מעצב את האישיות שלי? זה מגדיל את הנשמה, זה מקדש את הגוף, וממילא תורת ה' תהפך להיות "בפיך" – אתה ותורה תהפכו להיות אחד.
ואז בא ההמשך: "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". כותב הנצי"ב על הפס' הנ"ל:
כי ביד חזקה וגו'. שלא תתפלא למה הצריכנו הקב"ה כ"כ מצות ותחבולות לבטחון ואמונה בהשגחתו ית'.
הנה השאלה שנשאלתי רבות במילואים, למה צריך כל כך הרבה מצוות? למה לא מספיק מצווה אחת?
ע"ז נותן טעם משום שהנך רואה ויודע שדבר זה אינו מתקבל ברצון לפניך עד שבע"כ היינו ע"י מכת הדבר, שהוא ביד חזקה הוציאך ה' והיינו משום שלא היו נוחים לקבל על עצמם השגחתו ית'. וזהו באמת מוצא הדרש ברבה פ' וארא על ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה מחמת שהיו משוקעים בע"ז. וא"כ משמעו שלא היו רוצים לצאת. ובאמת אנו רואים דבפעם הראשונה כששמעו כי פקד ה' את עמו כולם האמינו ויקדו וישתחוו. אלא משום שבמאמר השני הודיעם משה בשם ה' והייתי לכם לאלקים. היינו השגחתו תהא עליהם ע"פ מעשיהם. משום הכי לא נתרצו כולם לקבל עד שהוציאם הקב"ה בעל כרחם. ובדבר שקשה על האדם לקבל נדרש הרבה פעולות להשריש בלב שמכ"מ כך הוא (העמק דבר שמות פרק יג פסוק ט)
מסביר הנצי"ב, עבודת ה' היא דבר שקשה לאדם, היא לא טבעית לגוף האדם, נדרש הרבה מאוד. הגוף רוצה חופש, והגוף רוצה אי עשייה. הגוף רוצה עצלות, ועבודת ה' דורשת מאמץ, לכן זה לא טבעי. לכן צריך לשנות את הגוף, לכן נדרשות הרבה מצוות, והפעולות האלו משנות את הנשמה ומשנות את האיזון בין גוף לנפש, וממילא הן משרישות את זה בתוכך.
וזה הפשט, כותב הנצי"ב, "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" – כי בני ישראל לא רצו לצאת, הם רצו בהתחלה, "וישתחוו", אבל אחר כך כשהם שמעו שה' יהיה להם לא-לוקים כבר חלק מהעם לא רצה, ולכן ה' הוציאם ביד חזקה . וגם לאדם הפרטי כיום עבודת ה' היא לא טבעית, והמטרה היא – שהיא תהפך להיות טבעית.
עבודת ה' פירושה שהאדם שם את ה' בראש הפירמידה ולא אותו. זה לא טבעי – האדם תמיד רוצה לשים את עצמו במרכז ולא את ה', לכן זה לא טבעי. מטרת המצוות- העצמת הנשמה, ואז עבודת ה' תיהפך להיות טבעית לאדם.
בחור בא אליי לא מזמן ושאל אותי לאן צריך לשאוף, ואמרתי לו שצריך לשאוף שכאשר בחור מחליט על איזו שהיא החלטה בחיים, השאלה הראשונה שתבוא למוחו, באוטומט, זה מה הקב"ה רוצה ממני, מהו רצון ד'. בדיוק על זה אנחנו מדברים, זה הכוונה "למען תהיה תורת ה' בפיך", מושרש בתוכך.
הרב קוק בעולת ראי"ה כותב:
"והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ד' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים"- החיקוק של רשמי הנפלאות צריך שיוחק על כח המפעל, על יסוד פעולת החיים(תפילין של יד), ועל כח הרעיון, יסוד המחשבה וההרגשה (תפילין של ראש). שני אלה יחדיו יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלהי, ותורת ד' תהיה בפיו, טבעית, בהגיוני לבבו. כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות, ומאחר שיסודם הגס של החיים כ"כ חזק הוא, וכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החלוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו מאור של הטבע הקדוש שלו, צריכה היתה יד חזקה להגלות, על כן צריכין אנחנו להמעשים הקדושים הללו של הנחת תפלין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה, של התהפכותו של הכח הגדול של החיים החלוניים הגסים, לכח חיים אציליים נהדרים בקדושה. ע"כ רק ע"י שיהיו לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, אחרי כל התעצומה הזאת, תהיה תורת ד' בפיך,ולא מבלעדה, כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החלוני הגס של האנושיות, שאז נתבלט במצרים, היה צורך ביד חזקה, להוציא אותך ממצרים בדבר ד', כמו כן צריך להמשיך את המפעל הזה, של נצחון הקודש על החלוניות שבחיים, בכח רב וביד חזקה שעוזה וגבורתה יגלו ע"י המפעל הכביר של המצוה הזאת הנאדרה בקדושתה האותית, של התפלין(חלק א עמוד לט)
לאור זאת מובן מה תפקיד המצוות ועמל תורה. יש לך טבע חילוני, לא קשור לקודש, טבע שנולד מהגוף, והמטרה היא להפוך את הטבע הזה להיות קדוש וא-לוקי, ואז תורת ה' תהיה בפי האדם בטביעות.
מה זה "תהיה תורת ה' בפיך"? שעבודת ה' תהפוך להיות ממשהו לא טבעי לטבעי. מסביר הרב קוק, שכל היסוד של יציאת מצרים היה להילחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החילוניות, וכדי שתחול בקרבו אותו הטבע של המאור שלו, הייתה צריכה יד חזקה להיגלות. בני ישראל לא רצו לצאת ממצרים ,וכפי שנאמר במדרש שיר השירים רבה! "או הניסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי.. שהיו אלה ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים". זה היה הטבע שהיה להם, ולכן היה צריך לעשות את זה ביד חזקה, כי זה לא טבעי, וצריך להפוך את עם ישראל, שנמצא במ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה. וכן גם האדם הפרטי דרוש ליד חזקה כדי להפוך את טבעו מחולין לקדושה.
הנה תשובה לארבעת השאלות ששאלנו: הגדרת הישיבה – למען תהיה תורת ה' בפיך, שאתה ותורה נהפכים להיות אחד, או בלשונו של הרב הירש: "החדירהו בגופך עד היותו חלק ממך". תפקיד עמל התורה וקיום המצוות הוא לשנות את טבע האדם, מ'הטבע החילוני' כמו שקורא לזה הרב קוק- לטבע של קדושה, ולהבין שזה לא טבעי. לכן דרושה עבודה גדולה, וזו העבודה שנעשית פה בישיבה, לכן זה נעשה בכל כך הרבה ריכוזיות, של יומם ולילה, כדי לצאת מפה כשתורת ה' בפיך, וזו ההכנה הטובה ביותר לחיים. כאשר אדם משריש את התורה (בלשונו של ה'עמק דבר'- "להשריש בלב") וזה נהפך להיות טבעי, אז ממילא האדם יודע להתמודד עם החיים עצמם. מדוע אין בישיבה נסיונות? כי התפקיד של הישיבה היא להעצים את הנשמה עוד ועוד. עד שכשהוא יחווה את הניסיון, הוא כבר ידע להתמודד בעצמו. יהי רצון שבאמת נזכה לדברים האלו, ונזכה כל אחד ואחד לקיים את הפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך".
