פרשת ניצבים-וילך: קרוב אליך הדבר מאד
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור ביום שישי האחרון נסענו להוריו של אייל יפרח הי"ד. המשכנו את מנהגו של אייל הי"ד, שהיה נוהג לבוא הביתה וכבר ביום שישי אחה"צ לשיר שירי שבת כהכנה לשבת קודש. בין שיר לשיר וניגון לניגון, ביקשנו מאימו של אייל הי"ד לדבר, והיא אמרה "מה שנותן לנו את הכח להמשיך בחיים למרות הקשיים הגדולים היא הידיעה שזה רצון ה'. ברגע שזה רצון ה' – אין יותר שאלות". וכולנו יושבים שם ושואלים את עצמנו מהיכן הכוחות? והיא המשיכה "עם ישראל נמצא בסיבוכי הגאולה, אך ברור לנו שהגאולה השלמה בוא תבוא". ושוב שואלים אנו את עצמנו כל אחד בליבו, מהיכן הכוחות?
נראה לי שבפרשתנו יש על כך תשובה.
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה . וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל', י"א- י"ד)
פסוקים אלו קשים להבנה. מדוע כלל היתה הו"א שהתורה והמצוות בשמים? הרי נתנה תורה לבני ישראל. כיצד היתה הבנה שזה מעבר לים? אלא כוונת הדברים שהפסוקים מלמדים אותנו יסוד, שקיום ולימוד התורה שונה מכל לימוד אחר. כל לימוד אחר מטרתו לקחת דבר הרחוק ממני ולקרב אותו אלי. להתיידד עם החומר ולהפנימו. ואילו בתורה לכל יהודי יש חלק אלוק ממעל בתוכו. אין כאן צורך בקירוב משהו זר, כי זה בתוכך בליבך, אלא יש לגלות את האור האלוקי הנמצא בתוכי. אם התורה היתה דבר חיצוני לאדם, אז כאשר היה קושי לאדם הוא היה מתרחק מהתורה. אך אם הוא מרגיש שהתורה והוא אחד והאור האלוקי חלק ממנו, אזי גם כאשר יש קושי אין תשובות, אך גם אין שאלות, כי זהו רצון ה', וה' נמצא בתוכי. וזה מה ששמענו והדגישה אימו של אייל הי"ד.
זהו יסוד חשוב ועקרוני גם לעניין התשובה, לקראת הימים הנוראים. לפי זה, כל מהות התשובה תלויה בנו, מתוך ההבנה שלכל אחד יש אור אלוקי פנימי, המגלם את אישיותו, התשובה איננה דבר זר וחיצוני שעל האדם לעבור ולהשתנות, אלא בטוי כן ופנימי של האדם עצמו. חובה על האדם להרגיש ולחוות את האור האלוקי שבתוכו, ולהפוך אותו למרכז אישיותו.
ניתן גם להבין כי רעיון זה הוא כוונתו של המדרש:
"ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה. לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם" (דברים רבה, ח', ב')
לפי הסבר המדרש, מטרת הפסוק היא למנוע מאיתנו להניח שבמתן התורה הקב"ה מעוניין ברעתנו ובהערמת קשיים על חיינו. וקשה, מדוע כלל היינו חושבים כך? אלא ניתן להסביר את הדברים, שהתורה חוששת ממצב שבו מתוך חיים של חומר, בעולם של גשמיות, האדם עלול לחשוב שהתורה מעוניינת בכך שנהפוך להיות אנשים אחרים, אנשים המדכאים את תאוותיהם, ומתנזרים באופן מוחלט משימוש בחומר, אנשים כאלה, יראו בתורה משהו רחוק מהם, הנמצא "מעבר לים", ויחושו שהתורה אינה טבעית עבורם ומעוניינת ,כביכול, ברעתם. להבנה זו משיב הפסוק ומחדש לנו חידוש באומרו כי התורה היא אנחנו - היא "בפינו ובלבבנו", כלומר, אין מטרת התורה לשנות אותנו ולאלץ אותנו להפוך לאנשים אחרים, המדכאים את רצונותיהם הגשמיים והטבעיים, אלא עניינה המהותי הוא הבאת האישיות הפנימית והטבעית לידי ביטוי. הציפייה של הקב"ה מן האדם המופיעה בתורה היא שנחיה חיים טבעיים, שבהם הרוחניות שלנו נובעת מתוכנו.
בהמשך לתפיסה זאת ניתן לראות את גישת הרב קוק לכל קיום המצוות. ישנה מחלוקת בין הרב הירש לבין הרק קוק לגבי תפיסת משמעות המצוות.
הרב הירש מסביר שהנשמה היא מעין "כלי ריק" ומטרת המצוות היא למלא בקדושה את הכלי הריק, ובאמצעות קיומן של המצוות, הנשמה מתמלאת. ולכן עובד ה' מלא קדושה, ואילו מי שאינו מקיים תורה ומצוות אין בו קדושה.
הרב קוק מתנגד להסבר זה. לדעתו, המצוות "אינן מעשים סימבוליים. הן גילוי החיים" (אורות ד). אדם צריך להוציא ולגלות את מה שבתוכו, את שאיפתו הטבעית לאלוקים, והוא עושה זאת באמצעות המצוות, ולכן לדעתו כל יהודי ויהודי מלא קדושה. ההבדל בין בני האדם אינו בתוך אלא בקליפות שהם בונים סביבם.
הגמרא בחגיגה מספרת את סיפורו של אלישע בן אבויה:
תנו רבנן מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת אמר ליה אף אתה חזור בך אמר ליה ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד א )
שואל הרב סולובייצ'יק: האם אכן היתה בת קול כזו?
על כך עונה הרב סולוביצ'יק:
"כונת הקול היתה, כי אלישע ישליך מעליו את "אחר" את האישיות הזרה, יסתייג מזהות השקר שלו. בא אליו בן שובב השאר את "אחר" בחוץ. אולם אלישע בן אבויה טעה. הוא סבר כי "אחר" והוא זהים, וכי הוא אלישע בן אבוה אינו יכול להשאיר את "אחר" לבדו. הצליף בשוט על סוסו ונעלם, ובאותו רגע נעלמה דמות של התנא שלא הכיר את עצמו". (חמש דרשות)
לפי דבריו, כשבת הקול אמרה "אחר", אין הכוונה לאישיותו האמיתית של אלישע בן אבויה, אלא לקליפה החיצונית העוטה אותה. "אחר" היה צריך להשליך את הקליפה החיצונית שעטפה אותו, ובכך לחזור למהות האמיתית ולדרך הישר. זהו תפקידנו, אנו צריכים לברר מהי הקליפה שלנו, מה המעכב המונע מאיתנו לשוב בתשובה, ולהרגיש את האור האלוקי שבתוכנו. אלישע בן אבויה טעה הוא חשב שהוא ו"אחר" זהים. הוא חשב שהקליפה היא האישיות שלו. אלישע בן אבויה חשב שהקליפה והוא הם אותו אחד. הוא חשב שזאת האישיות הפנימית שלו, ומרוב בלבול הוא לא הכיר את עצמו, ופירש לא נכון את בת הקול.
"אמרו עליו על אלישע בן אבויה, שלא היתה העזרה ננעלת על אדם חכם וגבור בתורה בישראל כמותו. וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא, היו כל החברים עומדים על רגליהם ומאזנים לדבריו, ואח"כ באים כלם ונושקין אותו על ראשו. אם בטבריא כך, קל וחמר בשאר מדינות ובשאר עיירות (רות רבה פרשה ו).
נשאלת השאלה: כיצד אלישע בן אבוה שהיה כה גדול בתורה, עשה שינוי חד בחייו ונהיה "אחר"? מהם הגורמים שגרמו לו לעשות שינוי זה. הגמ' בחגיגה והירושלמי עונים על שאלה זו.
"שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים.
פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבני' וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים היכן היא טובתו של זה היכן היא אריכות ימיו של זה (ירושלמי חגיגה ב)
אלישע בן אבוה שאלות רבות היו לו שגרמו לו בגלל זה כפירה. כאשר אדם יש לו שאלות, תפקידו לבטל עצמו וללכת לשאול ולברר – להתחבר למסורת חז"ל. אלישע בן אבוה לא עשה זאת בגלל מידת הגאוה שהיתה בו שגרמה לו לא לשאול ולהגיע למסקנות של כפירה. ולכן כאשר אנו עושים תשובה, תיקון ועידון המידות הם תנאי ראשוני למהלך תשובה.
תשובה נוספת מופיעה בתלמוד הבבלי:
אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו. זמר יווני לא פסק מפומיה (חגיגה טו:)
מדברים אלו, ניתן להבין כי המינון הלא נכון של סגירות ופתיחות והשפעה מעולם החיצוני הבנוי על ערכים שאינם ערכי התורה שהיה אצל אלישע בן אבוה, יצר את הבלבול, ומנע שפנימיותו – האור האלוקי שבתוכו- יבוא לידי ביטוי. ולכן חובה עלינו במהלך התשובה לבדוק עד כמה ערכינו בנויים על עולמה של תורה, והאם יש בערכינו השפעה מהעולם החיצוני.
תשובה נוספת ניתן לראות בגמרא בחגיגה:
אמר: הואיל וגורשתי מן העולם הבא אצא ואהנה בעולם הזה. יצא אחר לתרבות רעה. מצא זונה ותבע אותה. אמרה לו: הרי אלישע בן אבוי אתה? עקר צנון מן הערוגה בשבת ונתן לה. אמרה: אחר הוא. (חגיגה ט"ו)
לפי דברים אלו, ניתן לראות בעייה נוספת המונעת מהאור באלוקי הפנימי לבוא לידי ביטוי, אי אמונה בתהליך התשובה. עלינו להבין ולזכור תמיד, כי גם כשאנו נופלים אנו עדיין בנים של ה', וידיעת הבנה זו היא תנאי בסיסי לתהליך התשובה.
יהי רצון שנזכה כולנו ע"י הרבה עבודה בלימוד תורה, בעמל תיקון מידותנו, אי השפעה מערכים שאינם ערכי התורה, ולחוות את "בנים אתם לה' אלוקיכם", שמרכז אישיותו יושפע מהאור האלוקי הנמצא בתוכנו.
