פרשת וארא - עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בפעם הקודמת דיברנו על גישותיהם של רעי איוב לבעית הרע בעולם. פירטנו את שיטתו של בלדד-"והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד". בלדד מסביר לאיוב שבעולם הזה אדם לא יכול להבין את מהלך ומטרת ה' כי הוא רואה רק חלק קטן מהתמונה הכוללת, ואינו מבין את הדברים.
גמרא בפסחים (נ, א)– "ושמו אחד-אטו האידנא לאו שמו אחד הוא?! אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה- על בשורות טובות אומר: ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר: ברוך דיין האמת. לעולם הבא – כולו הטוב והמטיב". בעולם הזה אי אפשר לראות את הטוב שברע.
פרשתנו פותחת-"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם". האבות הכירו את ה' רק בשם א-ל ש-די – שם של טבע וצמצום, "שאמר די לעולמו". רש"י: "לא נִכַּרְתִּי להם במידה אמיתית שלי, שעליה נקרא שמי הוי"ה". האבות חיו בעולם שאי-אפשר לראות בו את השלימות, בעולם שבו קשה למצוא ולהבין תכלית לכל המאורעות והמקרים. גם משה, בסוף הפרשה הקודמת, אינו מצליח למצוא את הטוב והתועלת בשליחותו, וזועק "למה הרעתה לעם הזה?! למה זה שלחתני?! ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך!".
לעומת זאת, במצרים, הקב"ה מתגלה לבניהם בשם הוי"ה, והם זוכים למה שהאבות לא זכו: אותות ומופתים גדולים במצרים, השגחה פרטית מדוייקת המפלה בינם לבין המצרים, וגולת הכותרת-קריעת ים סוף. בעמדם על הים, ראו בני ישראל והבינו באופן שלם את כל המהלך הא-להי, שראשיתו עוד בשעבוד, ורק בשלב זה הם אומרים שירה גם על יציאת מצרים.
"אמר רבי מאיר מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר-'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'' שר לא נאמר, אלא ישיר! מכאן לתחיית המתים מן התורה." לא לחינם שירת הים היא המקור בתורה לתחית המתים. בתחיית המתים-כאשר תימלא הארץ דעה את ה', והרוחניות תתפשט בעולם, ידעו כל בשר שכל מה שאירע בהיסטוריה, כולל הדברים הקשים והרעים, היה לתיקון ולטובת האנושות והעולם. תהליך זהה עבר על עם ישראל בעמדו על שפת הים- היה תקון גדול, העם כולו ראה והבין את תכנית ומהלך הקב"ה, כולל את עבודת הפרך והשעבוד, שנראו בשעתו כרעים. גם משה מקבל שם הבנה עמוקה יותר של תהליך גאולת מצרים, והדבר מתואר במדרש נפלא- "אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר (שמות ה) 'ומאז באתי אל פרעה', והרי טבעת אותו לים, לכך אני משבחך באז הדא הוא דכתיב 'אז ישיר משה', בא וראה דרך הצדיקים במה שהם סורחים הם מתקנים"
המהר"ל מפראג מסביר, שתהליך הירידה למצרים נועד ללמד את ישראל מה זה להיות עבד, שאין לו כלום משל עצמו, והוא תלוי באדונו לגמרי, וכל תקוותו ממנו. מצב נפשי זה, שבמצרים התבטא בשעבוד נורא, היה הכרחי להכשרת והכנת בני ישראל לייעודם האמיתי-להיות עבדי ה' באופן מוחלט ומלא. בני ישראל קנו במצרים את מידת העבדות ולאחר מכן שייכו אותה לעבדות ה'.
נזכיר שלושה עיקרים שצריכים להיות נר לרגלי כל מי ששואף להיות עבד ה':
- תפיסת העולם השלטת היום בעולם המערבי, מעמידה את האדם במרכז, ושופטת כל ערך, פיתוח או דרך חיים על-פי רמת שירותם אותו. לא זו דרכנו-יציאת מצרים מטרתה היא להגדיר לנו שהמהות שלנו היא עבודת הבורא, וה' נמצא במרכז. על כל אדם לעשות חשבון נפש לעצמו, האם הוא פועל כעבד של הקב"ה או לא, האם מטרתו בכל פעולותיו ומחשבותיו היא לצרכיו האישיים, הגשמיים והרוחניים, או כדי לקיים את רצון הבורא.
- באחד ממעני אליפז לאיוב, הוא אומר "הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך: כי תחבל אחיך חינם ובגדי ערומים תפשיט" אליפז מסביר לאיוב שחטאו, שעליו לקה ביסורים קשים כל-כך, הוא בכך שהוא בוחן את עצמו על-פי תוצאת מעשיו, ולא על-פי המניע הנפשי העמוק. "כי תחבול אחיך חינם"-פירוש המילה "לחבול" הוא למשכן-איוב היה מלוה לחבריו ביד נדיבה, אבל היה ממשכן אותם, ואם לעני לא היה מה לתת בתור משכון לא היה מלווה לו. ומכאן ראיה שגם כאשר הוא נותן צדקה, הוא לא עושה זאת מתוך אהבת רעיו או מתוך רצון לעשות טוב, אלא רק בעקבות רצונו לשאת חן בעיני הסביבה, מה שאנו מכנים-לחץ חברתי. לשיטת אליפז, הטעם לייסורי איוב היה פגם במניעים למעשיו הטובים.
ניקח את הדברים אלינו-אין די בכך שבחור ישיבה לומד בסדרים ועושה את הנדרש ממנו. צריך לבחון את הדברים שהוא עושה ואת לימוד התורה שלו לפי המניע ולא לפי מבחן התוצאה. אם לא יעשה כן, התלמיד עלול לרמות את עצמו שהוא בסדר. למרות שלא קנה תורה אלא עושה מאמץ חברתי, ואז כאשר יעזוב את הישיבה לא יוכל לשמור על רמתו הרוחנית, כי התורה אינה חלק מפנימיותו.
- ישנן ביחס לשואה שתי תפיסות. אחת נזכיר בקיצור נמרץ, ובשנייה נרחיב יותר. שני חיבורים מהדור הקודם ראו בשואה עונש: ספר "ויואל משה" לר' יואליש מסאטמר, ו'אם הבנים שמחה' לר' שלמה טייכטל. כל אחד מהם תלה את השואה האיומה בחטא לאומי אחר.
הרב יואליש מסאטמר בספרו המפורסם "ויואל משה": התנועה הציונית עברה על השבועות המוזכרות במסכת כתובות, האוסרות מרידה בגויים, עליה לארץ כעם ודחיקת הקץ. השואה באה כעונש על כך שעברו על השבועות, וניסו להגיע לעצמאות מדינית.
ראוי לציין שאנו מתנגדים לתפיסה זו, והסכמת האומות יוצרת שאין כאן כלל מרידה בגויים ודחיקת הקץ.
אם הבנים שמחה: החטא של עם ישראל היה הבחירה בגלות. עם ישראל העדיף את הנוחות שבגלות, ולא הבין שהוא נתבע על-ידי התורה לעלות לארצו, למרות הקשיים הכרוכים בכך.
הרב צבי-יהודה קוק התייחס לדברים בצורה דומה. הוא דימה את השואה לניתוח כואב מאוד, בו נחתכים איברים ובשר מהאדם על מנת לאפשר לו לחיות בהמשך חיים בריאים יותר.
בדורנו, יש טשטוש בין האמצעים למטרה. העיסוק האינטנסיבי והתמידי באמצעים, הופך אותם לעיקר. חובה על האדם לתת למטרות את המשקל האמיתי בחייו והפרופורציה הנכונה, ולאמצעים פרופורציה של אמצעים, בבחינת "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".
זה היה החטא של עם ישראל, שבעקבות הנוחות הגשמית בגולה שכח את המטרה הסופית, את התכלית הנכספת של העלייה לארץ, הישיבה בה והשלטון עליה. חשוב להדגיש-אין אנו רואים בעיה בנוחות כשלעצמה, אבל חשוב לראות אותה רק כאמצעי המיקל ומסייע לנו להגיע למטרה, ואם היא תימצא מתנגדת ומעכבת לאמת ולחובתנו, עלינו להיות מוכנים לותר עליה ברצון.
