שאלה שבועית: פלאפון שהוחרם בידי מורה ונגנב
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
לרגל הוצאת הספרים 'הפקדתי שומרים' בידי ראש הכולל בישיבתנו, הרב גדעון בנימין שליט"א, נעביר היום שיעור בבבא קמא, הנוגע לענייני שומרים.
כל מי שמעלעל מעט בספרים נדהם- על כל סעיף וסעיף בשו"ע הרב מביא את כל הנידונים מהגמ' עד ההלכה למעשה. הספרים הוצאו לע"נ של נכדו היקר שובאל בן הרב טוביה שנפל בקרב גבורה בלבנון, יהיו הדברם לע"נ.
שני מקרים לפנינו:
א] מחנכת כיתה ה' מסורה ראתה תלמידה המתעסקת במהלך השיעור במכשיר הסלולרי שלה ותשומת הלב שלה מוסטת. המורה החרימה את המכשיר, והניחה אותו בתיק שלה. במהלך היום נחבט התיק, ואירע נזק למכשיר של התלמידה.
הורי התלמידה דרשו מהמורה לשלם עבור הנזק, אף שהם תמכו בהליך המשמעתי שנקטה המורה, בטענה שערכו החינוכי של המעשה ולהגיטמיות שלו, אינה פוטרת את המורה מאחריות לנזק.
לעומתם המורה טענה, שכיון שנהגה על פי המתבקש אינה חייבת על נזק שאירע בלא כוונת זדון, בהיותה רק כשומרת חינם על המכשיר. עוד אמרה, שאם תתחייב בפיצוי להבא היא תמנע מכל הליך משמעתי דומה, ולא תוכל לנהל את שיעוריה באופן יעיל. עם מי הצדק?
ב] מורה בבית הספר החרימה מאחת מתלמידותיה 'מכתביות' ששיחקה בהן בזמן השיעור. המורה הניחה את ה'מכתביות' בארון שלה בחדר מורות אך ארון זה אינו ניתן לנעילה. למחרת כשהחזירה את ה'מכתביות' טענה התלמידה שחסר לה דפים מה'מכתביות'.
[נציין להבדל בין המקרים- במקרה זה אין הוכחה לנזק, ובנוסף, במקרה זה הטענה היא טענת קטן, ויש לדון האם טענת קטן היא טענה, או לא?]
לפנינו שאלות רבות אותן יש לברר בכדי להכריע בב' מקרים אלו:
שאלה א] 'לא תגזול' בגניבה עבור חינוך - שאלתנו הראשונה היא, האם הגונב על מנת לחנך עובר משום 'לא תגזול' או לא? השאלה נכונה גם ביחס לחברים- חבר חדר מפוזר ומשליך את הדברים לכל עבר וזה פריע לחבריו. האם רשאי 'להעלים' לו את אחד הדברים על מנת להחזירו לאחר מכן?
שאלה ב] החרמת חפץ על ידי הורים – ילד לא מש מעם הפלאפון במשך שעות ארוכות. האם הוריו רשאים להחרים לו את הפלאפון? אם נאמר שההורים רשאים להחרים את הפלאפון, מסתבר שגם המורה כשליח של ההורים רשאי להחרים את הפלאפון.
שאלה ג] מנהג המקום – גם אם נניח שההורים אינם רשאים להחרים, האם ניתן לומר ששונה הדבר בבית ספר, בו ההורים רושמים והתלמידים מגיעים על דעת הכללים הנהוגים בבית הספר
שאלה ד] הבעלות על הפלאפון- הורים שרכשו עבור ילדתם פלאפון, האם הפלאפון להורים או לילדה? אם נאמר שהפלאפון שייך להורים ודאי שהמורה אינה עובר על אסור בנטילתו, שהרי ההורים מרוצים מכך שנטלתו. אולם אם הפלאפון שייך לילדה נחזור לכל הנידונים הנ"ל.
שאלה ה] איסור הבאה או איסור שימוש- האם ישנו הבדל בין בית ספר שאסור כלל להביא פלאפון לבית הספר, לבית ספר שמותר להביא אך ישנם זמנים שאסור להוציאו ולהשתמש בו? אפשר שבמקום שאסור להביא את הפלאפון לבית הספר תהיה המורה רשאית לסלקו הואיל ומציאותו שם אינה ברשות.
שאלה ו] מעמד כ'שומר'- אם נאמר שהמורה אינה עוברת על איסור גזל, האם מוגדרת היא כ'שומר'? אם נניח שהיא מוגדרת כ'שומר', האם מעמדה כשומר חינם או כשומר שכר [השבר שקרה הוא כעין גניבה ואבידה]? היא מקבלת משכורת מבית הספר, אולם המשכורת בעיקרה באה עבור שעות הלימוד ולא עבור שמירת חפצים!
זוית נוסף לשאלה זו- יתכן וכלל אינה מוגדרת כשומרת, משום שהתלמיד נוכח ונמצא ליד ושומר על הפלאפון שלו.
שאלה ז] שמירה לקטן- האם ישנו מושג של שמירה עבור קטן בכדי שהמורה תחשב שומרת בשבילו?
שאלה ח] 'בעליו עמו' – אם נניח שהמורה שומרת, האם ישנו פטור של 'בעליו עמו'? אם נניח שהתלמידים משועבדים למורה משום שהוא מחליט מה ללמוד, ואם כן הם 'עובדים' לו, נמצא שכשפלאפון של התלמידה נמצא בידם הבעלים שכורים לו יחד עם החפץ. והלכה היא ש'אם בעליו עמו לא ישלם'.
בנוסף, המורה לא מחליט על החומר אלא מקבל תכנית לימודים ממשרד החינוך, האם מוגדר עדיין כמחליט (ביחס לתלמידים)? החלטת משרד החינוך נחשבת החלטתו, או לא?
מעין שאלה זו נתקלים אנו במקרים נוספים: אדם שישאל מכונית מהרב והמכונית התקלקלה, האם במקום בו התושבים הם שמשלמים את המשכורת של הרב, יכול הלה לטעון שהרב שכור לו יחד עם הרכב, ואם בעליו עמו לא ישלם?
שאלה ט] הבדל בין חו"ל לארץ- בארץ משכורתם של המורים משולמת בידי משרד החינוך. שונה הדבר בחו"ל, שם הגורם במשלם הוא ההורים. ואם כן, יתכן ובחו"ל המורה ייחשב משועבד להורים, ולא התלמידים משועבדים לו, ונמצא שלא יהיה פטור של 'בעליו עמו'.
תשובה
1] כאמור, פתחנו בשאלה האם יש בהחרמת הפלאפון למטרות חינוך משום 'לא תגזול', או לא? אם יש בדבר משום 'לא תגזול', מסתבר שהיא תצטרך לשלם.
בגמ' בבא מציעא (סא:) נאמר:
לא תגנב על מנת למיקט [לצער, רש"י] לא תגנב על מנת לשלם תשלומי כפל [שרוצה לההנותו, ויודע בו שלא יקבל, רש"י].
לאור זאת נראה שגם הגונב על מנת לחנך עובר משום 'לא תגזול'. כך נפסק גם בשולחן ערוך (חו"מ שמח, א):
אסור לגנוב, אפילו כל שהוא, דין תורה. ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק, ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו, הכל אסור, כדי שלא ירגיל עצמו בכך.
אכן, הריטב"א על אתר בשם ר"ת, מסייג זאת למצב בו נוטל זאת כאשר דעתו לעכב את החפץ עצמו, לעצמו:
לא תגנוב ע"מ למיקט. פירוש בכדי לצער לחברו בלבד ודעתו להחזיר לו, ור"ת פירש שא"כ כל העולם עוברים בלאו זה ולא אסר רחמנא אלא כשדעתו לעכבו לעצמו.
לדברי רבנו תם, הואיל והמורה נטלה את החפץ למטרות חינוך על מנת להחזירו לא תעבור משום 'לא תגזול'
בעל קצות החושן (ס"ק א) מסתפק, שמא גם על פי החולקים על רבנו תם על אף שעובר על איסור כאשר גוזל על מנת למיקט גם אם עושה זאת על מנת להחזיר, מכל מקום אינו קונה את הגזלה בקנייני גזילה להתחייב באונסים. הקצות לא הכריע, אולם לצד שאינו קונה קנייני גזילה, נמצא שגם אם עוברת משום לא תגזול, לא תהיה חייבת באחריות החפץ.
2] בשיעור הקודם הרחבנו בשאלת היזק ממון עבור פיקוח נפש, מדברי הירושלמי יצא שאסור לאדם לגזול גם במחיר חיי אדם. כיצד שייך הדבר לענייננו?
מעיקר הדין, אב רשאי להכות את בנו ורב את תלמידו לשם חינוך (אם כי בדור שלנו לא מומלץ להכות אפילו לשם חינוך, ש צורך בסמכות, אך רק מתוך אהבה), עד כדי שאם מת הבן בהכאתו אינו גולה!
מכח זה מסיק הרב אבישי מייטליס שליט"א[1], שאם מותר להכות לשם חינוך, ודאי שמותר להחרים ממון לשם חינוך:
בכלל ההיתר שרשאי הרב להכות ולייסר תלמידו ולהענישו, כלולה הענשה ממונית, שעד שאתה כופהו בגופו תכפהו בממונו. אולם כשם שאין לרב להעניש מכה קשה ורבה ולא מידתית. ואף על מעשה חמור, לא הותרה כל ענישה למחנך, כן יש לנהוג בענישה הממונית, ואל לה למורה להזיק במכוון באופן בלתי מידתי, ובנזק ממוני יקר, ואין להחרים לצמיתות חפץ (היתר) שעמלה התלמידה להשיגו זמן רב בשל חולשה ומעשה קונדס. ותמצא המורה דרך להעביר את המסר, בנזק ממוזער ומידתי. על כן אין לחייב את המורה על נזקים שכרוכים בפעולתה בהליך חינוכי שנוקטת.
אולם, הרב יהודה הרצל הנקין (תחומין כרך ח) חולק, וסבור שאין ללמוד מהכאה, הואיל ופעמים נטילת ממון חמורה מהכאה. וזאת – מחמת הנתון שהוזכר בשיעור הקודם, שישנם מקורות שבגזל הדין הוא יהרג- ואל יעבור על איסור גזל, דבר שודאי אינו נכון לגבי הכאה.
ואם כן, הגם שמצינו שרשאי להכות את תלמידו, מכל מקום לא יהיה רשאי לפגוע בממונו.
אולם הרב יהודה שביב מצדד בכיוון הראשון, בטוענו:
מלבד ההרגשה שאינה מסכמת עם קביעה זו נביא לכך ראיה מדברי הרמב"ן (הובאו בריטב"א כתובות פו. ובשטמ"ק שם, ובקצות לט. ובמקורם ברמב"ן סף ב"ב לא נמצא בדיוק בלשון זו) עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. אם יש כח לב"ד לכוף אדם ע"י מכות ק"ו שרשאי הוא לכופו ע"י תפיסת ממונו (ועיין בקצו"ח שם שהכוונה דוקא לתפיסת ממון בפיו. ובנידון דידן בודאי מדובר על החרמת חפצים בפני התלמיד ולא מאחורי גבו)
3] תנאי- הרב צבי יהודה בן יעקב (דיין בבית הדין הגדול) מתיר החרמת חפצים, זאת מתוך ההבנה שישנו 'תנאי' על דעתו שולחים ההורים ומגיעים התלמידים לבית הספר:
עוד נראה שמורה רשאי לעכב את החפץ אף לפרק זמן מסוים מעבר ליום הנקוב, כנהוג וכמקובל בבתי ספר, אף שיש בזה "עונש ממון" של הפקעת זכות בעלות על החפץ ושימוש בו, דכיון דהדבר מקובל בבתי ספר סוג כזה של עונש, הרי שכל הבא ללמוד בבי"ס, על-דעת הנוהג המקובל הוא בא, והרי זה כהתנו להדיא שרשאים לעשות כן. אלא שאם "החרימו" לפרק שעובר את סיום זמן הלימודים באותו יום, נראה שהמחרים דינו כשומר, שהרי אינם יכולים להעניש ע"י לקיחת החפץ לכמה ימים ולא לשומרו
אכן, גם את טענה זו דוחה הרב הנקין באומרו, שאין מקום למנהג בתחום הממונות המפקיע רכוש:
הרב יהודה הרצל הנקין
טוענים שמקובל שמנהלים ומורים לוקחים חפצים מן התלמידים. אם הכוונה היא שמה שמקובל יש בו כח להתיר את האיסור לא נמצא כן בשום פוסק. אין מנהג בממון מועיל אלא בדרכי הקנין וכו' ולא להפקיע רכוש. ואם מטעם 'רשאין בני אומנויות להסיע על קיצתן' הרי לא הסכימו הורים ותלמידים לזה. עיין חו'מ רלא כח ועיין במשנה מידות א ב שאם הממונה מצא שומר נרדם בהר הבית 'חובטו במקלו ורשות היה לו לשרוף את כסותו' מהלשון רשות מבואר שהוצרכה לזה תקנת בית דין. וכן פירש הרא"ש שם ובמסכת תמיד 'שאין כאן משום בל תשחית משום הפקר בין דין הפקר' בתפארת ישראל פירש שהבגד הוא שחימם את השומר וגרם לו להירדם ואעפ"כ הוצרכו לרשות להשחית ממנו. מכאן לאלה המשגיחים במקצת ישיבות שעוברים מחדר לחדר וזורקים חפצי תלמידים לפח ולדוגמא כלי הנקרא רדיו טרנזיסטור שאין להם רשות והם עתידין ליתן את הדין.
4] הבעלות על הפלאפון- במידה ומדובר על ילדה בכיתה א שאינה מבינה בגדרי משא ומתן מסתבר שהפלאפון בבעלות ההורים, אולם ילדה בכיתה ה' המבינה מעט במו"מ שקבלה פלאפון מהוריה- מסתבר שהפלאפון שייך לה.
5] המורה כ'שומר'- לסוברים שמותר להחרים, יש לדון במעמדה של המורה ביחס לחפץ, האם היא כשומר חינם או כשומר שכר. כאמור, המורה מקבלת שכר מבית הספר, אולם השכר בעיקרו אינו עבור שמירה על החפץ אלא עבור עבודתה כמורה. האם במצב כזה תוגדר כשומר שכר, או לא?
נראה, שנתון הדבר במחלוקת אחרונים, הובאו ב' הדעות בפתחי תשובה (חו"מ סי' שג ס"ק א):
ועיין בספר מחנה אפרים הלכות שומרים סי' ל"א שכתב דמדברי תשובת מהרש"ך ח"ב סי' פ"ה נראה דמשרתו של בעה"ב שומר חנם חשיב אצל בעה"ב לענין אם מסר בידו לשמור ונגנב מידו, ואע"פ דהמשרת עומד אצל בעה"ב בשכר, מ"מ לא נקיט השכר בשביל שמירה אלא בשביל שירות הבית כו', ע"ש, ועיין בקצוה"ח לעיל סימן רצ"א סעיף כ"א [סק"ו] נראה שחולק על מהרש"ך בזה, ע"ש.
לדברי הקצות שמוגדר הוא כשומר שכר יש לדון האם דין המורה שוה לשמש או לא? יש לדון האם להסתכל על ההחרמה כפעולה שהיא חלק מהעבודה שלה, או לא?
6] 'בעליו עמו'- בגמ' בבא מציעא (צז.) נאמר:
מר רבא דמקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא ספר מתא כולהון בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמו אמרו ליה רבנן לרבא שאיל לן מר אקפיד אמר להו לאפקועי ממונאי קא בעיתו אדרבה אתון שאילתון לי הדאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא אתון לא מציתו לאישתמוטי וולא היא איהו שאיל להו ביומא דכלה אינהו שאילו ליה בשאר יומי.
מסקנת הגמ' היא, שאם הרב הוא שמחליט מהי המסכת הנלמדת, התלמידים הם שמוגדרים כשכורים לו. לאור זאת אומר הרב מייטליס (שם), שהואיל והמורה היא שקובעת מהו החומר הנלמד והתלמידים משועבדים לה, תהיה פטורה על הנזק מדין 'בעליו עמו'.
אכן, עדיין מוסיף שיש לדון מי מוגדר כ'מחליט', האם המורה או משרד החינוך.
אכן, עיון בספר הפקדתי שומרים משנה את צורת החשיבה בענין זה: רש"י בבא מציעא מבאר, שהענין בקביעת הרב את הדבר הנלמד היא היכולת שלו לשנות את המסכת לטובת עצמו- שלא תשכח ממנו אותה המסכת שמעוניין בלימודה.
מבואר מדבריו שנקודת הדיון העיקרית היא השאלה האם טובת התלמידים היא הקובעת או טובת הרב. נמצא שאם ביכולתו של הרב לשנות את המסכת אך עושה זאת רק לטובת התלמידים, ייחשב הדבר שהוא משועבד להם.
ואם רשות בידו לשנות את המסכת לפי תועלתו הבלעדית והתלמידים חייבים לקבל את דעתו אין הוא נחשב שאול לתלמידיו אלא אדרבא תלמידיו נחשבים שאולים לו (דהיינו שנחשבים עמו במלאכתו ואם שאל מהם יש לו פטור של שואל בבעלים).
לדבריו, נמצא שבמקרה שלנו לא יהיה פטור מצד 'בעליו עמו'.
[1] תשובה באתר 'ישיבה'.
