שאלה שבועית: עד אחד נאמן באיסורין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הגמ' (גיטין ב, ב) דנה בדעתו של רבה, הסובר שטעמה של תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' הוא מפני ש'אינם בקיאין לשמה':
ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה? [ומשיבה]: עד אחד נאמן באיסורין.
אולם גם על תירוץ זה משיבה הגמ':
אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים?" וכו'.
ניתן להבין את דברי הגמרא בשני אופנים:
אופן א' [כך מבאר הרמב"ן בחידושיו]: ניתן להבין שכוונת הגמ' לשאול שתי שאלות:
1) ראשית, הגם שעד אחד נאמן באיסורין, אין בכח נאמנותו לגבור על חזקה. ואם כן כאן שנגד עדותו של העד ניצבת חזקת אשת איש ('איתחזק איסורא') מדוע נאמן לבדו?
2) שנית, גם אם לא היתה חזקת אשת איש לפנינו, ב'דבר שבערווה' עד אחד אינו נאמן- שהרי 'אין דבר שבערווה פחות משניים', ואם כן כיצד ניתן להסתפק בעדות של עד אחד להתיר אשה לבעלה?
לדבריו הגירסה בגמ' היא 'והוי' דבר שבערוה, עם 'ו' החיבור, שהרי ב' שאלות נפרדות לפנינו.
אופן ב' [כך מבאר המהרי"ק שורש עב]- אולם, ניתן להבין שכוונת הגמ' לשאלות שאלה אחת, והיא- שעד אחד אמנם נאמן באיסורין, אולם בדבר שבערווה הבא יחד עם חזקת – איסור אין עד אחד נאמן משום ש"אין דבר שבערווה פחות משניים". ואם כן, כיצד ניתן להסתפק בנאמנותו של עד אחד להעיד על כשרותו של הגט?
לדבריו הגירסה בגמ' היא 'הוי' דבר שבערוה, ללא 'ו' החיבור, שהרי לפנינו שאלה אחת בלבד.
ההבדל המשמעותי בין שני האופנים הללו, יהיה בנאמנות עד אחד בדבר שבערווה ו'לא אתחזק איסורא' (כאשר אין כנגד עדותו של העד כל חזקה), לדוגמא: מקרה בו חתן קידש כלה בשפה שבית הדין אינם מבינים אותה, האם יכול הוא להעיד ולהסביר שכוונת המילים שאמר באותה שפה זרה הם שמתכוון לקדשה, או לא?
לדברי הרמב"ן עדיין לא יהיה העד נאמן משום ש'אין דבר שבערווה פחות משניים' נאמר גם כאשר לא 'איתחזק איסורא'. אולם לדברי המהרי"ק, באופן זה ניתן יהיה לקבל את עדותו של העד ולהסתמך עליה.
דברי הרמב"ן מוקשים לכאורה, הן ממשנה, הן מדברים שכותב הוא עצמו במקום אחר.
שאלה א] במשנה בקידושין (סג:) נאמר:
קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן.
הגם שמדובר בדבר שבערווה, אומרת המשנה שדי בעדותו של עד אחד, להתירה לו- ומוכח לכאו' שגם בדבר שבערווה כל עוד לא איתחזק איסורא עד אחד נאמן!
שאלה ב] מלבד זאת, לכאו' דברי הרמב"ן סותרים דברים שכותב הוא עצמו בהמשך המסכת (גיטין סד.):
אמר רבי יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת שלוחו, אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו.
המקדש אסור לשאת כל אשה שהיא, מחשש שהיא קרובתה של האשה שקידש השליח עבורו- האסורה עליו באיסור עריות.
אולם אם באו נשים והעידו שאותן בוודאות השליח לא קידש, כותב הרמב"ן שנאמנות ורשאי להינשא להן ולקרובתיהן, ובלשונו:
הא אילו באות קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא וחששא בעלמא היא.
הגם ששאלת קידושיה של אותה אשה היא 'דבר בשערווה', עם כל זאת כתב הרמב"ן שדי בעדותו עד אחד להתירו להינשא במצב הזה, ולכאו' סותר הדבר את דברי הרמב"ן שבכל דבר שבערוה- אף שלא אתחזק איסורא יש צורך בשני עדים[1].
שאלה ג] מקור נוסף ממנו נראה לכאורה שלא כדברי הרמב"ן, הוא דברים המופיעים בתשובות מימוניות (אישות סי' ג)[2], כך נאמר שם:
שאלת על ראובן ששלח לקדש לו את לאה וכאשר בא שמה הושיב שמעון השליח לחשובי הקהל כמו שרגילים לעשות, והראה להם ההרשאה שמינהו ראובן לקדש לו את לאה, ובררו עדים לקדשה לראובן בפניהם ובעת הקידושין כשהיה לו לומר הרי את מקודשת לראובן אומרים העדים ששמעו שאמר הרי את מקודשת לי ואמרו לו העדים למה לא אמרת לראובן, ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראובן ולא נתכוונתי כי אם לקדשה לראובן כו', וחזר מיד וקדשה לראובן שנית, ושאלת אם צריכה גט מן השליח ואם יש ממש בקדושי השליח שקדשה לעצמו.
רואים אנו שנאמן השליח לומר שטעה, וזאת על אף שמדובר בדבר שבערוה, ולדברי הרמב"ן 'אין דבר שבערוה פחות משנים' גם במקרה בו לא 'איתחזק איסורא'?
לאור נידונים אלו נפנה לשלושה מקרים שאירעו בשלוש תקופות שונות והגיעו לפני שלושה בתי דינים שונים:
שלושת בתי הדין:
1] טבעת בהצעת נישואין – לפני הרב ישי בוכריס שליט"א, אב בית הדין באשקלון, הגיע מעשה שאירע בעיר. בחור הציע נישואין לבחורה שנפגשה עמה. הוא הביא אותה בהפתעה למעמד רב רושם בו הוזמנו חבריהם, ושאלה האם תנשא לו. הבחורה הסכימה, ולעיני כולם נתן לה החתן טבעת.
לאחר מכן הם החליטו להיפרד. וכאן התעוררה השאלה האם אין לחשוש שמעשה נתינת הטבעת היווה מעשה קידושין, וכדי להיות 'מותרת לשוק' תצטרך הבחורה גט.
החתן טוען שכוונתו בנתינת הטבעת לא היתה לשם קידושין, אלא כמנהג העולם לתת בעת 'מסיבת האירוסין' טבעת. והשאלה היא האם ניתן להסתמך על הפרשנות שנותן למעשיו?
2] קידושין בביסלי - לפני הרב אריאל בר אלי שליט"א[3] (רב היישוב בית א-ל וראש מכון משפט לעם בשדרות) הגיע השאלה שלפנינו: חניך בתנועת נוער לקח עיגול ביסלי שם אותו על אצבע של אחת המדריכות בפני מספר חברים ואמר לה- 'הרי את מקדושת לי'. בשעת מעשה המדריכה לא הגיבה. לאחר מעשה, הן החניך והן המדריכה אומרים שכלל לא היתה כוונתם לשם קידושין. האם יכולים אנו להסתמך על עדותו של המדריך שכוונתו היתה לשם משחק וצחוק בלבד, ולהתירה להינשא לאחר מכן ללא גט, או לא[4]?
שאלה ג] קידושין לשם סרטיפיקט – לפני הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, מי ששימש כראשון לציון הראשון של מדינת ישראל הגיעה שאלה:
בעת שלטון הבריטים, כדי לעלות לארץ היה צורך בקבלת סרטיפיקט. היו תקופות שזוגות נשואים קבלו סרטיפיקט בצורה פשוטה יותר. מסיבה זו, היו רבים ש'נישאו' זה לזה בצורה פיקטיבית מהשפה ולחוץ כדי לקבל את הסרטיפיקט. השאלה היא האם זוג ש'נישא' בצורה כזאת נאמן להעיד שלא היתה לא כל כוונה להינשא זה לזה ואינם צריכים גירושין, או שמא אינם נאמנים לומר זאת?
וכך מובא במשפטי עוזיאל (סי' מט):
אחרי זה נקראו שוב לפנינו ביום כ"ו סיון אהרן ומלכה [ה'חתן' וה'כלה'] והעידו על עצמם הדברים דלקמן הבחור אהרן אמר זה שלש שנים שאני בתל אביב באתי הנה מקושטא בשנת קודם נסיעתי מקושטא הציעו לי שהגב' מלכה תרשם על התעודה שלי כדי לאפשר לה עלייתה לא"י אבל משום שאי אפשר היה לרשום אותה עד שיסדרו חופה וקדושין הסכמתי לעשות זאת לשם ערמה ובעת שקדשתי אותה כוונתי היתה רק לאפשר לה הנסיעה ולא לשם אישות כל הזמן היינו נפרדים זה מזה ולא היו חיים משפחתיים כלל בינינו כל הזמן.
הג' מלכה: בעת שקבלתי את הקידושין כונתי היתה רק לשם לעלות לארץ ולא לשם אישות.
תשובה
חלק א: מציאויות בהן די לרמב"ן בעד אחד
כאמור, ממספר מקורות נראה היה שלא כשיטת הרמב"ן הסובר שאין דבר שבערוה פחות משנים אפילו במקרה בו לא איתחזק איסורא.
כדי ליישב את המקורות לשיטתו של הרמב"ן, ננסה לבחון האם ישנן מציאויות בהן מודה הרמב"ן שגם עד אחד יהיה נאמן.
1] מציאות בה לדברי העד לא היה 'דבר שבערוה' - השב שמעתתא (ו, ג) כותב, שבמקרה בו משמעות עדות העד היא שלא נוצרה מציאות של 'דבר שבערוה' בו (כגון- שלדבריו לא היה לפנינו מעשה קידושין), נאמן גם עד אחד ואינו מוגדר כ'דבר שבערוה'; וכך לשונו:
ולכן נראה דהא דיליף דבר דבר מממון היינו היכא דידוע שהוא ודאי דבר שבערוה וכגון דאתחזק איסורא דערוה, אבל היכא דאינו ידוע אם יש כאן דבר שבערוה ועד אחד מעיד שלא היה כאן דבר שבערוה וכהאי דשליח מעיד שלא קדשה מעולם לעצמו בזה הו"ל כמו שאר איסורין ועד אחד מהימן בה, וניחא בזה הא דאמרו ריש פרק קמא דגיטין אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש הו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, והיינו משום דכל זמן דלא אתחזק איסורא דאשת איש עד אחד מהימן, אבל היכא דאיכא דבר שבערוה אע"ג דליכא חזקה לא מהימן עד אחד .
הסבר זה נותן מענה הן למקרה בקידושין סד: בו מבררות קרובות המשפחה שהן לא האשה שקודשה בידי שליח הבעל, והן למקרה בו עסקה התשו' המיימונית, בו מברר השליח שלא היה בכוונתו לקדש את האשה לעצמו.
2] עדות 'מבררת' – האופן הנוסף בו יהיה עד אחד נאמן גם לדברי הרמב"ן, הוא במקרה בו העדות אינה מחדשת ומכריעה במקום ספק, בו לא ידוע לנו אם המציאות היא א' או ב', אלא מבררת – פרטי המציאות הכלליים ברורים לנו, והוא רק מצביע לנו כיצד הם מיושמים בפועל.
וביישום למקרה בו עסקה הסוגיא בקידושין סד: - ברור הדבר שהשליח לא קידש עבורו את כל הנשים בעולם, עדותן של קרובות האשה שמעוניין לישא מבררות שהן לא האשה אותה נשא. זאת בשונה ממצב בו מחדש לנו שבכלל אירע מעשה קידושין.
כחילוק זה מחלק בעל בית הלוי (ח"ב סי' לז) ביישוב הסתירה לכאורה שהתעוררה בדברי הרמב"ן:
והנראה ברור דודאי ס"ל להרמב"ן דגם בלא איתחזק אינו נאמן רק זהו בכל ספק שנולד לו באשה אחת וכמו הך דריש גיטין דהספק באשה זו אם גיטה נכתב לשמה או לא ואז אין ע"א נאמן להכריע לנו הספק אבל בהך דהאומר לשלוחו דגם בלא עידותו ידעינן שיש הרבה נשים בעולם המותרות לו רק לא ידענו מי המה המותרות ומי המה האסורות ולא בא העד רק לברר שזאת מן המותרות מש"ה ס"ל דבכה"ג שפיר נאמן.
ששלח שליח לקדש לו אשה ואינו יודע את מי קידש- אין עדותן של הנשים שאומרות שאותן הוא לא קידש משנה את הנתונים, אלא רק מבררת לאן שייכות אותן נשים וקרובותיהן, ועל כן ניתן להסתפק בעדותו של עד אחד לברר.
3] עריות / אשת איש – האפשרות השלישית לחלוקה, היא בין איסור אשת איש לבין שאר עריות. אפשר שההלכה של 'אין דבר שבערוה פחות משנים' נאמר רק ביחס לאיסור אשת איש, אבל ביחס ליתר העריות לא נאמר כלל זה. חילוק מעין זה מופיע בדברי תוס' בגיטין (ב: ד"ה מידי דהוה).
אבל הא דקאמר כל עריות לא אתי שפיר דמאי כל עיקר דבר שבערוה אין פחות משנים זהו באשת איש בגיטין ובקידושין וזנות דאשת איש לאוסרה על בעלה.
לאור דברי תוס' הללו, יישב ר' שמואל רוזובסקי (שיעורי ר' שמואל גיטין ב, ב) את דברי הרמב"ן; והוא, שאפשר לומר שהרמב"ן למד כתוס', שעריות שהעדות עליהן מצריכה שני עדים הם רק עריות הנובעות מאישות, אולם עריות שאינן נובעות ישירות מאישות אינן מצריכות עדות של ב' עדים. ועל כן מובן שאותן קרובות נאמנות להעיד מדין עד אחד- הואיל ומעידות על דברים שאינן בכלל עריות של 'אישות'.
חלק ב – קידושי שחוק
הרמ"א (אה"ע מב, א) פוסק:
אמרה תחלה: קדשיני, וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר לה: הרי את מקודשת לי, וניערה בגדיה תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקדושין, ואומרת שלא כיוונה מתחלה רק לשחוק בעלמא, אפילו הכי הוי מקודשת".
ותמה הנודע ביהודה (מהדו"ק אבה"ע נט)- מדוע שלא נקבל את עדותה של האשה שכוונתה היתה לשם שחוק בעלמא- מדין עד אחד נאמן באיסורין? ומוסיף שאין לומר שאינה נאמנת הואיל וצריך שני עדים כשרים משום שאין דבר שבערווה פחות משנים, משום שכאן לא מוגדר הדבר כדבר שבערווה, מפני ש'כאן על תחלת הקידושין באנו לדין- אם המה קידושין או לא, אם כן עדיין אין כאן חזקת אשת איש ואדרבה בחזקת פנויה עומדת'.
מבואר מדברי הנודע ביהודה כעיקרון שהעלינו- שכל עוד לא הוחזק הדבר כדבר שבערווה נאמן לגביו עד אחד ככל איסורין.
וביישוב שאלתו כותב הנודע ביהודה:
אמנם באמת אין טעמו של מהר"ם בתשובה הנ"ל משום דלא מהימנא אלא מהימנא ומהימנא אך שאין אנו משגיחין על הכוונה והמחשבה והדברים הולכים אחר הפה מה שיש במשמעות הדיבור ואפילו אם המחשבה לא כן הוא דברים שבלב אינן דברים.
על אף שכוונתה של האשה לא היתה להתקדש, הואיל וכלפי חוץ שתפה פעולה עם מעשה הקידושין, כוונותיה הינן 'דברים שבלב' ואיננו מתחשבים בהם.
הדברים כתובים ביתר ביאור בדברי ערוך השולחן (אה"ע מב, ח-יב):
מעיקר הדין כן הוא בגיטין וקדושין שאין הולכין בהם אחר אומדנא אפילו באומדנא דמוכח הרבה בין לקולא ובין לחומרא דבגיטין וקדושין אין הולכין רק אחר המעשה הגלוי ולא אחרי המחשבות אף אם ידענו בבירור שהמחשבה היא להיפך מהמעשה..
וטעם הדבר נ"ל לפי שגיטין וקדושין אינן דומים לדיני ממונות שהדברים מתקיימים בינם לבין עצמם ולא איברי סהדי אלא לשיקרי אבל גיטין וקדושין אף שהמעשה נעשה כהוגן אך בלתי עדים אין שום ממשות בהמעשה וכיון שהדבר תלוי רק בעדים אין להם לראות רק המעשה כאשר הוא ולא לתור אחרי מחשבות שבלב אפילו באומדנא דמוכח דאם נלך אחר האומדנא הרי נלך אחר עצמם ולא אחרי ראיית העדים וא"א להיות כן בגיטין וקדושין..
לאור דברי הנודע ביהודה הללו, השיב הרב אשר אשר וייס שליט"א שב'קידושי הביסלי'[5], חוסר הסכמתה למעשה הקידושין מובן וברור, ועל כן, הגם שלא אמרה דבר בשעת המעשה מחשבות ליבה הינן 'דברים שבלבו ובלב כל אדם'- שהינם דברים, ועל כן איננו צריכים לחשוש לקידושין כלל[6].
נכון הדבר גם ביחס ל'הצעת הנישואין' שהגיעה לפני בית הדין באשקלון – ברור הדבר שכוונת הצדדים בנתינת הטבעת וקבלתה היתה לשם הצעת נישואין בלבד ולא לשם עריכת קידושין, ולכן אין צורך לחוש לקידושין כלל.
קידושין עבור סרטיפיקט – כאמור היו צעירים רבים שנשאו זה לזה 'למראית העין' בכדי לזכות לסרטיפיקט ולעלות לארץ. ברבים מהמקרים ברור היה לעדים שאלו קידושין פיקטיביים, ובמצב זה ברור הדבר שהקידושין לא חלו. אכן, היו מקרים בהם הסתירו את הדבר אפילו מהעדים, ובמצב זה לאור הנאמר לא יהיו נאמנים להעיד שכוונתם היתה רק לשם קבלת הסרטיפיקט.
מסיבה זו פנה הרב עוזיאל לעדים ושאלם האם היו מודעים לכך שהקידושין פיקטיביים או לא.
הרב עוזיאל הפנה את השאלה לרב נוסף, שהשיב לו, שהואיל ואחד מהעדים היה גם עורך החופה ובירך את הברכות, על הצד שאלו קידושין פיקטיביים נמצא שברכותיו לבטלה, ובכך שברכם הרי הוא רשע ונפסל לעדות.
עדות קידושין על סמך אומדן – ההבנה שהתבארה עד עתה בדעת הרמ"א היתה, שאף על פי שיש אומדנא דמוכח אין הדבר מועיל בענייני אישות, אלא רק בממונות. והאפשרות היחידה לשלול את הקידושין, היא במידה ויהיה ברור לעדים שמדובר בקידושי שחוק.
אולם החזון אי"ש סבור שכוונת הרמ"א אחרת. לדבריו, גם בקידושין מועילה אומדנא דמוכח, אלא שהמקרה בו עסק הרמ"א הוא מקרה של אומדנא שאינה מוכחת- מחמת שהאשה אמרה תחילה 'קדשני', ועל כן חלים הקידושין.
אך במידה ותהיה אומדנא דמוכח שכוונתם היתה שלא לשם קידושין, תועיל האומדנא לבטל את מעשה הקידושין.
ב'קידושי הביסלי' וב'הצעת הנישואין' אין נפקא מינה בין הבנתו של החזון אי"ש להבנת ערוך השולחן, משום שבמקרים אלו גם מבחינת האומדנות- ישנה אומדנא דמוכח שלא התכוונו לשם קידושין. אולם אפשר שבמקרה של 'קידושי הסרטיפיקט' תהיה נפקא מינה ביניהם:
במצב זה יתכן והעדים יודעים שכוונתם העקרונית אינה לשם קידושין, אולם המעשה עצמו אינו מוכיח זאת. ולכן על פי החזון אי"ש ייתכן ועדיין יישארו הקידושין על כנם.
סיפר לי ר"מ באחת הישיבות, שאמו רצתה לעלות לארץ בתקופת השלטון הבריטי, ובא אליה אדם והציעה לה להינשא לו בנישואין פיקטיביים. אך משמעות הדבר היתה שלאורך ההפלגה יצטרכו לישון באותו תא באוניה, ובכך יעברו על איסור ייחוד.
למרות הפיתוי הגדול סירבה אימו, כדי לא לעבור על האיסור. אותו אדם התפעל כל כך מהמוכנות וההקרבה שלה למען שמירת מצוות התורה, ו'סידר' לה סרטיפיקט ללא צורך להינשא לו, וכשעלתה לארץ, נישאו.
[1] כן הקשה הר"ן בחידושיו שם.
[2] הובאו דבריו בשב שמעתתא ו, ג.
[3] השאלה עם המשא ומתן בעניינה מופיע בחוברת 'אבני משפט' חלק ח (בהוצאת כולל 'יד ברודמן, רחובות).
[4] נציין, שלאור בדיקה שערכו התברר שהביסלי 'שוה פרוטה', ואף שלדעת הסמ"ע אינו מוגדר ככזה מחמת שאין מי שמוכר ביסלי בודד בפני עצמו וממילא ערכו בפני עצמו לא ניתן למימוש, רוב הפוסקים אינם סוברים כסמ"ע בזה.
[5] וכן יהיה נכון הדבר בתשובת מיימוני- בשליח שקידש בטעות לעצמו וטוען בתוקף שלא היתה כוונתו לזה.
[6] הרב אשר וייס מעלה צדדים נוספים להקל- המקדש לא אמר 'הרי את מקודשת לי בבסלי זה', בסלי בודד בפני עצמו אינו שוה פרוטה (אף שאם נחלק את העלות של שקית בסלי ייצא שיש בכל אחד שוה פרוטה- כאשר הבבלי עומד בפני עצמו אין לו ערך ממשי ואינו 'שוה פרוטה').
