שיחה לפרשת וארא: מדוע משה לא התפלל שה' יסיר ממנו את ה"כבד פה וכבד לשון"?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
משה רצה לבטל את השליחות שקיבל מה' להציל את עם ישראל בגלל היותו כבד פה וכבד לשון. א. צריך להבין מה זה כבד פה וכבד לשון? ב. מדוע משה לא מתפלל שה' יסיר ממנו את "הכבד פה וכבד לשון" כדי שיוכל להיות שליח ה'? ג. מה המסר שאנו לומדים מכל זה?
כתוב בפרשתנו:
"לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות פרק ד פסוק י)
וכותב רש"י
"כבד פה" - בכבידות אני מדבר" (רש"י שמות פרק ד פסוק י)
לפי רש"י משה היה מגמגם. ואם כן קשה, מדוע הוא לא מבקש מה' שיסיר את הגמגום ממנו כדי שיוכל לגאול את בני ישראל?
כותב הרמב"ן:
"זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו שאירע לו עם פרעה" (רמב"ן שמות פרק ד פסוק י)
במדרש מובא שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון, משום שכאשר היה תינוק וישב בחיקו של פרעה, משה הפעוט שלח את ידו ושם את כתר פרעה על ראשו. פרעה ראה בכך סימן שהוא ירצה להוריד אותו ממלכותו, וכפי שיעץ לו בלעם הוחלט להרוג את הילד הזה. אולם יתרו שהיה נוכח באותו מעמד נתן עצה להביא לפניו שתי קערות, באחת מרגליות ויהלומים ובשניה גחלים לוחשות ולראות לאן ישלח הילד את ידו. ואכן כאשר הביאו את שתי הקערות משה רבינו שהיה ילד פיקח שלח ידו אל הקערה עם אבנים טובות והיהלומים ובא מלאך ודחף את ידו לכיוון הגחלים, אחז משה רבנו בגחל הלוהט ושם אותו בתוך פיו וכך ניצל מגזרת פרעה ומאז (כתוצאה מהכוויה) נהפך לכבד פה וכבד לשון.
גאולת ישראל יכולה היתה להיות ע"י אהרן אבל משה מבקש להישאר מגמגם כדי לפרסם את הנס.
במלחמה זו קרו המון ניסים וצריך לפרסם ניסים אלו: צבא סוריה וחיזבלה הושמד. עזה הושמדה בחלקה. הושמדו אמצעי לחימה רבים ועוד.
במלחמה זו משמשים בערבוביה הכאב הרב על חיילים רבים מאד שמסרו נפשם ועלו בסערה השמיימה והודיה ושמחה על הניסים הרבים. חשוב שניתן לכל רגש את מקומו ולא בגלל שאלו רגשות מנוגדים רגש אחד יעמעם את הרגש השני.
כותב הר"ן:
"הרי אמרו בנדרים ש'אין הנבואה שורה אלא על חכם , וגיבור, ועשיר, ועניו, וכלן ממשה, שנאמר וכו''. והרי גבור ועשיר אינן מעלות שכליות ומידותיות ועם כל זה הם מתנאי הנביא, שיהיה שלם בכל השלמות הנכבדות בעיני ההמון למען יהיו דבריו נשמעים. ואיך יתכן שתחסר למשה מעלת הדבור ... שאין שום מעלה ראויה בנביא יותר מזאת, שנקרא 'נביא' מלשון 'ניב שפתים'... מהיות התורה וקבלתה, הדבר היותר גדול במין האנושי, ראוי שיינתנו הוראות חזקות שהתורה אמתית ושיוסר כל ספק מהעניין בכללו שאינו בא כי אם בכח אלוקי... לזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכוח אלוקי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדבור הצח, למען לא יהיה המשך ישראל וגדוליהם אחרי דבריו - מחמת צחות דבריו. כמו שיאמר על מי שהוא צח הדבור, שימשיך לב ההמון אחריו ושהשקר ממנו יחשב אמת" (דרשות הר"ן דרוש ג)
הר"ן מסביר שה' עשה את משה ערל שפתים כדי שנדע לדורות שעם ישראל למד וקיבל את תורתו ממשה רבינו בגלל עומק התורה וחשיבותה ולא בגלל שהוא איש דברים והצליח לשכנע בדיבורו אותם. אם משה היה פופולרי וכריזמטי, היינו חושבים שבגלל זה עם ישראל הושפע ממנו ולא בגלל כח התורה.
משה רבינו לא כתוב בהגדה של פסח למרות היותו מושיען של ישראל במצרים כדי שלרגע לא יגיד ילד אחד שמשה רבינו גאל את ישראל אלא ה' גאל את ישראל הוא ולא מלאך. משה הוא צינור לתורתו של ה'.
חשוב בכל לימוד שלנו שנחשוב מה ה' רוצה מאיתנו, מה רצון ה' בלימוד שלנו? עלינו להכניס את הקב"ה בלימוד. אנו לומדים תורת ה' ואנחנו רק צינור לקבלת התורה. לימוד כזה יגרום לכך שרצוננו יהיה לעשות רצונו יתברך.
כותב אמרי אמת:
"ויאמר משה אל ה' וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי. איתא בדרשות הר"ן שמה שבאמת היה משה רבינו ע"ה כבד פה הוא משום שהוא היה מיוחד ללמד תורה לישראל, וכדי שלא יחשבו שלשונו היתה מסייעת לו שיתקבלו דבריו על ידי שהסבירם היטב, לכן היה כבד פה לברר שהתורה נתקבלה מכח עצמה. ובודאי כן הוא, שהתורה היא תורת אמת ואינה צריכה לכל הכלים, וכדאיתא האמת עֵד לעצמו. כשאדם מייגע עצמו בתורה, התורה נותנת לו גם הכלים לקבל דברי תורה, וכענין שאיתא הארון נושא את נושאיו. כל אחד צריך להיות כך שלא יוכל לפתוח פיו מעצמו אלא שהתורה תפתח לו פיו. איתא במדרש הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה וכו' אלה הדברים אשר דבר משה. בודאי הכל נעשה בכח התורה... וזהו דכתיב מי שם פה לאדם וגו' הלא אנכי ה', משה רבינו ע"ה נתייחד להיות שליח מהשם יתברך לישראל, ובמכוון ניטלו ממנו כל הכלים שלא יהיה לו דבר משל עצמו, רק מכח השליחות, כדכתיב ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (אמרי אמת פר' שמות)
ה"אמרי אמת" מסביר על פי הר"ן שמשה היה כבד פה וכבד לשון, כדי שכאשר ימסור תורה לבני ישראל והם ירגישו שזאת תורה ה' והשכינה מדברת מתוך גרונו. קבלת התורה ע"י בני ישראל היא מכח התורה ולא בגלל יכולת דיבור של משה.
מפרשים אחרים מסבירים הסברים נוספים ל"כבד פה וכבד לשון"
כותב רשב"ם:
"איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים" (רשב"ם שמות פרק ד פסוק י)
משה טוען שהוא לא יודע את הלשון המצרית מספיק טוב, כי ששים שנה הוא היה במדין וזה לא מתאים שמי שלא בקיא היטב בלשון המצרית יהיה הנציג מול פרעה מלך מצרים.
כותב הספורנו:
"לא איש דברים אנוכי – בלתי מורגל במלאכת לשון לימודים לדבר לפני המלך" (ספורנו שמות פרק ד פסוק י)
משה אומר: אין אני דיפולמט ולא רגיל לדבר בלשון דיפולמטית, ולכן אין זה ראוי שהוא זה שידבר עם המלך.
כותב תרגום אונקלוס:
"הרי רעיונותי יקרים ועמוקי לשון" (תרגום אונקלוס שמות פרק ד פסוק י)
משה אומר: אני נמצא בעולם רוחני וכל רצוני לדעת רצון ה' ולהגות בו, ולכן אינני מתאים לדבר עם פרעה שחושב אחרת לגמרי. אינני יכול לתקשר אתו.
כותב המהר"ל:
"יש להקשות, משה שהיו לו כל המעלות, ואף שלמות הגוף היה לו, כמ"ש חז"ל על קומתו- איך היה זה, שלא היה איש דברים?דע, כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתי נבדל מן החומרי (-הקשור לחומר), כמו הפה והלשון. ולכך לא היה למשה כוח הדיבור, שהוא גשמי. וכאשר משה היה נבדל (-רוחני) במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי, כי אם אל מעלה הנבדלת, על כן והיה חסר גמר פטיש זה" (גבורות ה' פרק כח)
כוונת התורה שמשה היה "כבד פה וכבד לשון", כי תפקיד הדיבור לקחת את מחשבות ופנימיות האדם ולשתף אותם עם בני אדם אחרים. הדיבור הוא בעצם מחבר בין הגוף (של האדם האחר) ובין הנפש (של המדבר). משה רבנו היה מלא ברוחניות, ולא היה מספיק מחובר אל האנשים האחרים וחסר היה לו חיבור החומר והרוח ולכן משה סירב.
כותב רבינו הזקן:
"כנראה בחוש שמי שהוא בעל מחשבה, אינו מרגיש כלל בעסקים החולפים לפניו מחמת גודל התקשרותו במחשבה... לא היה יכול להיות משפיע שהוא בחינת הדיבור" (רבינו הזקן- תורה אור)
הקב"ה אומר למשה שהוא ילך לפרעה ואהרן יעביר את הדברים מהרוחניות לפרעה החומרי.
כותב הרב'ה מחב"ד:
"מפי ה', ולא הספיק תרגומו של אהרן, ואף שפרעה לא הבין את דברי ה' בלשון הקודש. שכן הכוח לשבור את קליפות פרעה ומצרים שהיו בתוקפן, נבעו מכך שמשה היה שליח ה' ועל ידו התגלה כוחו יתברך כזרוע הא-ל. ולכן הדיבור היה צריך להיות כפי שנשמע מהקב"ה, על דרך שכינה מדברת מתוך גרונו" (ליקוטי שיחות טז)
משה ואהרן נכנסו לארמון. משה דיבר בלשון הקודש שפרעה לא מבין ואהרן תרגם את דבריו לפרעה. וא"כ צריך להבין, מדוע בכלל היה חשוב שמשה יגיע לארמון, מדוע לא הספיק שאהרן יבוא וידבר ישירות עם פרעה? אלא שהמלחמה עם פרעה היא בראש וראשונה מלחמה רוחנית ולזה היה צריך את משה שיפורר את קליפתו של פרעה ע"י הבאת דברי ה' ושכינה המדברת מתוך גרונו, ואז יבוא השלב הבא של האמירה לפרעה דרך אהרן.
גם המלחמה בחמס היא מלחמה רוחנית ולא רק פיזית. לאור זאת יש ללימוד ולתפילות בבית מדרשנו חשיבות עצומה של העצמת הרוחניות מול החמוריות והכוחניות של החמס.
המסר לחיינו מהעובדה שמשה שכולו רוחניות ופנימיות מדבר ורק אז אהרן הוא, שחובה עלינו קודם לעשות בירור פנימי עמוק ולהקשיב לקול הפנימי שלנו ורק אז לחפש עזרה חיצונית של הורים, חברים, רבנים, שיענו לנו על שאלתנו ובירורינו ורק לאחר שהקשבנו לקול הפנימי שלנו נלך ונתייעץ עם אחרים.
ניגש אלי בחור עם שאלה וביקשתי ממנו לבוא אלי אחרי שיברר בירור פנימי יומיים. אחרי יומיים הוא חזר אלי ואמר שהוא הקשיב לקול הפנימי שלו ומצא מענה לשאלותיו. חשוב מאד שהאנרגיה תהיה קודם כל פנימית ורק אז חיצונית לאחרים.
משה זה הפנימיות העומק המחשבתי, ואהרן זה הדיבור. אנחנו צריכים את שניהם אבל לא אחד על חשבון השני. וקודם עלינו להעמיק מחשבתית ואח"כ להוציא את זה החוצה בדיבור.
כתוב:
"שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא" (שמות פרק ד פסוקים יג-יד)
כותב המדרש:
"חייך, שאני צוררה לך בכנפיך. אימתי פרע לו? רבי ברכיה אמר ר' לוי ור' חלבו; ר' לוי אמר: כל ז' ימי אדר, היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לא"י, ובשביעי אמר לו "כי לא תעבור את הירדן הזה". ר' חלבו אמר: כל ז' ימי המילואים, היה משה משמש בכהונה גדולה, וכסבור שלו היא. בז' אמר לו: "לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא", הה"ד "ויהי ביום השמיני" (ויקרא רבה פר' שמיני)
לפי המדרש הכהונה הגדולה והכניסה לארץ ישראל נלקחו ממשה, בגלל סירובו ללכת לפרעה בטענה של "כבד פה וכבד לשון". צריך להבין מדוע דווקא שני אלו נלקחו ממשה?
כותב שפת אמת:
"בעניין המרגלים. כי הם היו הדור שקיבלו התורה מהר סיני. וכניסת ארץ ישראל היה תיקון הבריאה כעניין שאמרו חז"ל מ"ט פתח בבראשית 'כוח מעשיו הגיד לעמו'. והראיה שהרי היו מוכנים לקבלת התורה ברצון שלם שהקדימו נעשה לנשמע ולבחינת א"י היה קשה להם לבוא. ולכן נראה כי לא השיגו המרגלים לראות טוב הארץ כי בוודאי אמרו המרגלים אמת כי בהיותם היה טוב להם ונראה להם שח"ו יהיה ירידה בכניסתם לארץ. וזהו שסמך הכתוב מצוות חלה לנחמם שלא יקבלו תרעומת המרגלים כי בהיות שבמדבר היה להם לחם מן השמיים ובארץ היה להם לחם הארץ עכ"ז כתיב והיה באכלכם וכו' תרימו וכו'. וזה חלק שחל עליו דם שמיים מרים כל הלחם והוא חשיב לפניו יתברך" (שפת אמת פר' שלח תרמ"ה)
כהן גדול וארץ ישראל הם חיבור של רוחניות לגשמיות, ומשה שממאן ללכת לשליחות בטענה שאינו יכול לרדת מרוחניותו ולחבר זאת לגשמיות, נלקחו ממנו הכהונה הגדולה והכניסה לארץ ישראל שהם חיבור של גשמיות ורוחניות. שהרי ארץ ישראל יש בה קדושה מיוחדת "עיני ה' אלקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה" וקל לחבר בה את הרוחניות לגשמיות. וכן כהן גדול לוקח בהמה ומעלה אותה על המזבח ובכך מחבר בין רוחניות וגשמיות.
ארבעה מסרים בפרשתנו: חשיבות פרסום הנס, תורה היא תורת ה' והמלמד הוא רק צינור, בירור פנימי ורק אז שיתוף אנשים אחרים. שהמטרה לא תקדש את האמצעים. יהי רצון שניישם מסרים אלו בחיינו ובכך נקדש שם שמים כל חיינו.
