שיחה לפרשות וארא: מטרת מכות מצרים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מה מטרת תשע המכות לפני מכת בכורות? מדוע מכת בכורות לא היתה ראשונה וכך היו יוצאים בני ישראל ממצרים אחר המכה הראשונה?
כותב הרמב"ן:
"הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון כחשו בה' ויאמרו לא הוא ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל...ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר יאמרו עזב ה' את הארץ.וכאשר ירצה האלקים..... ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול" (רמב"ן שמות פרק יג פסוק טז)
הרמב"ן אומר שמטרת תשע המכות היתה, כדי שיסודות האמונה תהיינה ברורות כשמש לכל העולם. הרי כל העולם צריך להמליך את ה', גם הגויים, ואי אפשר להמליך את ה' אם יסודות האמונה אינם ברורים. יסודות האמונה כוללים שה' קיים והוא יודע כל מה שקורה בעולם ומשגיח ויכול לשנות את הטבע ולא כפוף לשום חוקים. ושווה להשאיר את בני ישראל במצרים עוד זמן כדי להשריש את יסודות האמונה הללו ושלא יהיו מבולבלים. לפי רמב"ן מהות ליל הסדר הוא ליל אמונה, זה הלילה שהדברים מתבררים מבחינה אמונית. אם מכת בכורות היתה ראשונה כל "הפוקוס" היה על יציאת מצרים ועם ישראל והעולם לא היו לומדים יסודות אלו באמונה.
לדעת הרמב"ן מצוות רבות בתורה הם זכר ליציאת מצרים כדי שנלמד יסודות אמונה אלו.
ממשיך הרמב"ן וכותב:
"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון" (רמב"ן שמות פרק יג פסוק טז)
כלומר יסודות אמונה אלו מלמדים אותנו שכל קיומנו הוא מאת ה' וכל דבר תלוי ברצון ה'. ולכן כאשר רוצים אנו דבר מה חשוב אין לנו לפנות רק לערוץ המעשי ולהשתדל, אלא צריך לפנות לקב"ה בתפילה ובתחנון כי הוא הקובע וההשתדלות היא רק דרך בה רצון ה' יתבצע והשפע ירד לעולם.
הגרי"ד סולובייצ'יק מבין שהמטרה העיקרית של מכות מצרים היתה כדי שכל העולם וכמובן עם ישראל יבינו שעם ישראל הוא עם סגולה-בניו של הקב"ה. העובדה שבמצרים ובגושן לא היו מכות לא תלמד את העולם מסר חשוב זה .
וכך כותב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"ונראה לבאר זה, דהנה בהבדלה אנו מזכירים כמה סוגי הבדלות שונים שאנו אומרים המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. והנה חילוק גדול יש בין הבדלה שבין אור לחושך, דהבדלה שבין אור לחושך היא הבדלה גלויה שהכל יכולים לראות ולהכיר בחודש שאפילו הבהמות והחיות מכירים את ההבדל הזה וכו', ואפילו הפרחים מרגישים את ההבדל שבין אור לחושך, כידוע. משא"כ ההבדלה שבין קודש לחול, היא הבדלה נסתרת, שלא הכל יכולים להבחין ביניהם" (הגרי"ד סולובייצ'יק-מפניני הרב)
ההבדלה בין אור לחושך ברורה, לעומת זאת ההבדלה בין קודש לחול איננה ברורה. מהי ההבדלה בין ישראל לעמים? הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר, שהמכות נועדו כדי שכל העולם יבין את ההבדל שבין ישראל לעמים. תשע מכות הראשונות נועדו שכל העולם יבין שעם ישראל עם סגולה ויש לו תפקיד מיוחד בעולם.
המהר"ל כותב:
"ראינו ששמה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל, ומצות הרבה באו בשביל היציאה שעל ידם יהיה לעינינו יסוד הזה ומאצלנו בל ימוט, כמו מצות סוכה שאמרה התורה (ויקרא כג) למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים, ואף השבת נאמר בו (דברים ה) וזכרת כי עבד היית במצרים, וכן הפסח וחג המצות בודאי זכר ליציאת מצרים, וכן כל יום טוב כולם אנו מקדשים ואומרים זכר ליציאת מצרים, נוסף על זה שאנו חייבים לזכור יציאת מצרים בכל יום, ולרבי אליעזר בן עזריה ביום ובלילה, שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמו חוץ מהנסים שעשה ביציאה הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל. אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם כי אם ליציאת מצרים" (מהר"ל גבורות ה' פרק ג)
כלומר לדעת המהר"ל עיקר יציאת מצרים היתה העובדה שביציאת מצרים נולד עם ישראל ולא זכירת הניסים בלבד. עם ישראל שתפקידו להיות נציג ה' בעולם.
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" (שמות פרק ו פסוק ז)
"צירוף קצר זה מבטא בפעם הראשונה את כל ייעודו העתיד של ישראל, ובו טמון השוני המבדיל את היהדות, היחידה במינה בהחלט, מכל הדומה לה.... ב"דתות" אין לו לא-להים כי אם היכלות, כנסיות, כיתות כהונה, קהילות וכדומה. ואילו העמים מול מלכים ושלטונות יעמודו, וביסוד קיומם - המושג של המדינה, ולא של הדת והאל. אולם כאן, לא כנסייה ייסד ה', כי אם עם; חיי עם שלמים יעוצבו על ידו. ישראל יהיה עמו, ולא רק קהל מאמיניו....ולקחתי אתכם לי לעם - על - ידי יציאת מצרים; והייתי לכם לא-להים - על - ידי מתן תורה; וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא וגו' - על - ידי הליכתם במדבר. רק במדבר יאמצו אל לבם מפרי נסיונם ויכירו, כי לא פעם אחת בלבד גאלם ה' ממצרים, אלא תמיד יהיה להם לא-לוהים; בהווה ובכל עיתות העתיד יגן עליהם" (רש"ר הירש שמות וארא פרק ו פסוק ז)
אין הפרדה של דת ומדינה. עם זה ממלכתיות. מדינת ישראל כמדינה ציבורית צריכה להיות במהותה ברה"ר "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
אנחנו עם סגולה, עם מיוחד. העולם צועד לעולם גלובלי ואנו יכולים לאבד את ייחודנו כעם סגולה ע"י שערכים שאינם ערכי היהדות יחדרו לתוכנו.
משה מצטווה לא להכות את היאור ולא את העפר כדי שלא יאבד רגישות של הכרת הטוב, שהרי היאור הציל אותו ממוות ובעפר הטמין את המצרי.
כותב הרב דסלר:
"דברים אלה דורשים הסבר: מנקודת ראות השכל, איזו פעולת הטבה עשו למשה? הן הדומם אינו פועל כלל, והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימושו. וכאמור לעיל, גם לא יתכן בזוי הדומם, כי אינו מרגיש בזה. וביותר צריך להבין כאן: הרי ההכאה, שמסבבת את הנס של שינוי טבע היאור והעפר, הופכת אותם לכלים לקדוש שמו יתברך ואם כן, איזה בזיון יש בהכאה ע"י משה, אם ע"י שמושם לעבודת ה' מתעלים הם מאד? יסוד גדול ומקיף בכחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה: כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההגיון. הרגש של בעל מעלת החסד, שרוצה אך לתת ולהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה, בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב" (הרב אליהו דסלר מכתב מאליהו )
הרגש לא הולך לפי ההגיון. ההכאה ביאור גורמת להפסד מידת הכרת הטוב ברגש, גם אם במישור השכלי יש להכאה הזאת הבנה ומשמעות, שהרי מעלים את היאור שנהפך להיות כלי שרת לבורא עולם. וברגע שברגש יש פגיעה וחוסר במידת הכרת הטוב, זה משפיע על האדם. ולכן ה' אמר לאהרן להכות במכות דם צפרדע וכינים, ולא למשה.
אנחנו חייבים מאד לפתח את הרגישות שתעצים את האדם לכל החיים. הרגש בעבודת ה' היא שאלת המפתח. ואם אנחנו מפסידים את הרגישות אז יש הפסד בעבודת ה'.
הפתיחות לתרבות המערב יכולה לגרום שנפסיד רגישות של הבנת ייחודנו תפקידנו ושליחותנו, ולכן שאלת האיזון בין פתיחות וסגירות לעולם היא שאלה שחובה עלינו לברר ולהתבונן רבות לבל נפסיד את הבנת ייחודנו ושליחותנו.
כל החלטה שבחור מקבל צריכה להיות מורכבת משני רבדים: 1) מה ההלכה אומרת 2) לא לאבד את הרגישות. מה שמניע את האדם זה הרגש, ואם הוא יאבד את הרגישות זה יפגע בשיקול דעתו. הרגש חייב להיות מרכיב חשוב בשיקול דעת של החלטות הבחור.
בפרשתנו יש את עניין היחוס מראובן שמעון ועד לוי להגיע ליחוס משה. מדוע לא כתב הכתוב רק את יחוס משה בלי להזכיר את ראובן ואת שמעון?
"פתח להם והראה להם סדר יחוסן, ויראו שהם בני חורין, וידעו שהם מקושרין בהשי״ת ושמעולם לא היו משעובדים כלל. כי כל ענין גלות הוא הסתרת אור השי״ת וסדר יחוסו מעיני האדם ... כמו עבד הנמכר בב״ד שיען שנשכח ממנו יחוסו שהוא נברא מהשי״ת נדמה לי שצריך לגנוב מאחר להחזיק את החיים שלו ואין מקוה להשפעת השי׳׳ת. שאם היה מכיר יחוסו היה יכול לעמוד לפני השי״ת ולהתפלל ברוך אתה מברך השנים רופא חולים שיתן לו די מחסורו, אמנם לעבד אין לו חייס, ששכח שהכל מהשי"ת..... ולזה אין לו כח לומר להשי״ת ברוך אתה ולהתפלל לפניו על צרכיו. ולזה הוצרך ליקח דבר שאינו שלו ועי״ז נמכר הגנב לעבד תחת יד אחר לקבל מזונותיו ע״י אמצעי. כי זה שגנב הוא סימן שאינו יכול לקבל השפעתו מהשי״ת פנים בפנים שאם היה עומד נוכח השי״ת היה מכיר שאי אפשר כלל להשיג חיים מבלעדי השי׳׳ת ולא היה גונב כלל מה שאינו שלו ... ולזה כאן קודם הגאולה הוצרך ליחסם . וסדר היחוס עד משה ואהרן כדי שהם בעצמם יצאו לחירות ועי״ז יוכלו לפדות את ישראל ולפתוח להם שהם בני חורין ... ולזה נתייחסו בכאן משה ואהרן ונעשה הם בני חורין וראו מפורש שישראל המה ג״כ בני חורין. ופתיחת היחוס הוא אתחלתא דגאולה.... כי עיקר החטא של אדם הראשון היה מה שאבד היחוס שלו ושכח שהוא יציר כפו של הקב״ה. שאם היה רואה מפורש זאת, מה היה לו לירא" (בית יעקב על תורה פרשת וארא אות ל)
חטא נובע ממשבר זהות. בני ישראל עובדים ע"ז במצרים כי הם במשבר זהות. מטרת הייחוס היא לזכור מי אנחנו ומה ייחודנו. מטרת הייחוס הוא שעם ישראל יבין שבמהות הוא במעלת בן חורין.
גם אנו חייבים להבין את מעלתנו ועוצמותינו. לפעמים דווקא מתוך ענווה ורצון לשלמות אנחנו לא מכירים מספיק את הכוחות הטמונים בנו ובאחריות שיש לנו כלפי כלל ישראל.
כל אחד מאיתנו יכול להשפיע רבות על כלל ישראל וחובה עלינו להפנים זאת. מוטל עלינו לזכור מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם. עלינו לקחת אחריות. אנחנו לפעמים ממעטים בערכנו.
כותב הנצי"ב:
"והדבר ברור שלא אמר משה "והן לא יאמינו לי כלל בגאולה", שהרי אותה הם מבקשים, אלא אמר משה שלא יאמינו למשה כי נראה אליו ה', והיינו משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה ועוסק בחכמות חיצוניות, ומלובש ומדבר כמצרי, שעל כן חשבוהו בנות יתרו כאיש מצרי. ולפי דעות בני האדם היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרן קדוש ה' שהיה נביא עוד במצרים.. וזאת היתה טענת משה רבינו שיאמרו ישראל "לא נראה אליך ה' ". ועל זה הראה הקב"ה אות המטה שנהפך לנחש והיה ראש המטה לראש הנחש וקצה המטה לזנב הנחש, וצוהו ה' לאחוז בזנבו ונתהפך בכפו, היינו שנתהפך קצה המטה להיות לראש המטה וכדרך שתופשים המטה בכף. ובזה הראה שאף על פי שאינך כדאי בעיניהם אלא להיות זנב לאריות, מכל מקום בזכות האבות נהפך משה רבינו לראש מנהיגי הדור שהוא משל ושבט וכו', אם כן, כנגד כל אותם התמהים כיצד יתכן שהגאולה תבוא דרך נחשים, התשובה היא שגם זנב הנחש יכול להיות לראש המטה" (הנצי"ב-העמק דבר שמות פרק ד פסוק א)
הקב"ה מעביר מסר למשה, גם אם הינך חושב שאתה זנב אתה באמת ראש. ה' אומר למשה יש לך כוח למרות שאתה ממעט בכוחך.
יש לנו תפקיד עצום בעם ישראל. גם מי שמרגיש את עצמו זנב יידע שיש מקומות שהוא צריך להיות ראש. אדם צריך להרגיש כל הזמן ראש חץ-וממוקד שליחות. יש לנו כח רב להשפיע על הנוער שחלקו מבולבל זהותית.
הרגישות בהכרת הטוב גרמה למשה במלחמת מדיין להחליט שהוא לא ילחם בעצמו. אלא ימנה שליח.
וכך כותב הרב חיים שמואלביץ בשיחותיו:
"בא וראה עד היכן חיוב זה מגיע, משה רבינו ע"ה נצטווה בפירוש מאת הקב"ה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" וגו' וכתוב אחר כך "וישלח אותם משה" וגו' "ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא" (במדבר לא) בילקוט שמעוני (שם) שאלו חז"ל "הקב"ה אומר למשה נקום - בעצמך, והוא שולח אחרים? אלא ע"י שנתגדל במדין, אמר, אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה". ותמוה מאד, הרי נצטווה שינקום הוא את נקמת בני ישראל במדין, ואיך דחה את מצות השם מפני מנהג דרך ארץ והכרת הטוב? ועל כרחך אתה צריך לפרש שחיוב הכרת הטוב מפרש ומבאר את דבר ה', ומאמר ה' "נקום" מתפרש, "על ידי אחרים". ואעפ"י שלולא מדה זו הייתה הכוונה כפשוטו, שינקום בעצמו דווקא, מכל מקום לאחר שנצטוונו במידת הכרת הטוב, הרי זו ככל מדות שהתורה נדרשת בהן, ואף כאן אנו דורשים "נקום" - על ידי שליח ולא בעצמך כי "אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה". ואם תאמר מנא ליה למשה רבינו שהחיוב בהכרת הטוב לחברו, אל יהא מיצר לו, אפילו אם רצון השי"ת הוא להכותו ולעשות בו נקמה? ויש לומר ממכות מצרים למד כן, שהביא הקב"ה על המצרים עשר מכות, וכולן על ידי משה מלבד דם צפרדע וכנים, ג' מכות אלו הביא הקב"ה ע"י אהרן, והטעם פירש רש"י "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים" "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה ע"י אהרן (רש"י ח - יב). הרי שאעפ"י שהיה בדין להכותם, ומשה בעצמו היה צריך להכותם, כדרך שבאו על ידו על המכות, אלא כיון שקיבל טובה מן היאור ומן העפר לא לקו על ידו...אמר הכתוב "וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי וגו'" (שמות ד יח) ואמרו חז"ל "בשעה שאמר לו הקב"ה לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו ריבון העולמים איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו, ומי שהוא פותח פתח לחברו נפשו חייב לו" (שמו"ר ד.ב) הקב"ה שולח את משה למצרים, והשליחות היא להצלת ישראל, ועם כל זאת אין משה יכול למלא את השליחות כל עוד לא נטל רשות ממי שפתח לו ביתו, כי את נפשו הוא חייב לו" (רבי חיים שמואלביץ - שיחות מוסר)
כותב השפת אמת:
"ובמדרש ולא שמעו אל משה שהיה קשה להם לפרוש מע"ז...... ואין הפירש דוקא עבודה זרה ממש. רק עבודה שהיא זרה להם, כי השמיעה צריך להיות פנוי מכל דבר, כמו שכתוב 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך'. וזה עיקר הגלות גם עתה מה שאינו יכול להתפנות ולשכוח הבלי עולם, להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה כמו שנאמר ולא תתרו אחרי לבבכם" (שפת אמת פרשת וארא תרנ"ט)
כותב דגל מחנה אפרים:
"ולפי עניות דעתי נראה לומר פירוש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, רוח לשון רוחניות, היינו שהיה קטן וקצר כח המושג שלהם ולא יכלו לקבל דיבור השי"ת, ולכך ויצום אל בני ישראל, היינו לשון חיבור בצוותא חדא, והיינו שיחברו רוחניותם אל בני ישראל ואז יוכלו לקבל דיבור השי"ת" (דגל מחנה אפרים פרשת וארא)
אחד הדברים החשובים הוא שהתורה נקנת בדיבוק חברים. צריך לחזק אחד את השני בישיבה. לא ליזון מערכים חיצונים אלא אחד מהשני שיש להם אותם ערכים.
וכך כותב הרש"ר הירש:
"מעתה נודעת חשיבות יתירה לעריכת רשימה מדויקת של יחוסם וקירבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם, ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם..... משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם ... ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה; בשר ודם ככל אדם – והם ביצעו את מלאכתו הגדולה של ה'.... אמת משה ואהרן היו בני אדם, אך ורק בני אדם, אולם היו בני אדם נבחרים. אלו רצה הקב"ה לבחור במי שיזדמן אליו ראשונה, היו שבטים אחרים, מלבד לוי, נאותים לקבל את שליחותו ... אולם הקב"ה בוחר לו את הראויים והמשובחים ביותר להיות שליחיו עושי דברו, ולא יקרא לאדם אלא אם הגיע לרום מעלת האדם ... לא ייבחר אלא מי שבגר בכוחות עצמו, עד היותו ראוי להיבחר"(רש"ר הירש פרשת וארא)
כותב ליקוטי יהודה:
"הוא אהרן ומשה" וגו' "הוא משה ואהרן". פירש רש"י ז"ל יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד... ה"אמרי אמת" ז"ל אמר, משה ואהרן היו שני שושבינין טובים, ובזה היו שקולין כאחד, שחיברו את בני ישראל עם אביהם שבשמים. משה רבינו ע"ה היה שושבינא דמלכא, שהוריד את השכינה וחיברה עם בני ישראל, ואהרן הכהן היה שושבינא דמטרוניתא, שהעלה וחיבר את לבות בני ישראל לאביהם שבשמים. והנה משה הוא בחינת יראה ואהרן הוא בחינת אהבה....וזה הנוסחא שאנו אומרים וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת ובאהבה, באמת זה משה, כדאיתא (ב"ב ע"ד) משה אמת ותורתו אמת, ובאהבה זה אהרן, כדאיתא (אבות פ"א מי"ב) שמידתו של אהרן היא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (ליקוטי יהודה פרשת וארא)
למשה היתה את השליחות שלו ולאהרן היתה השליחת שלו "ושקולין הן". תפקידנו כאן בישיבה לדאוג שכל אחד ימצא את שליחותו בעולם, ואיך הוא מעלה את "כלל ישראל" מעלה מעלה. זה תפקידנו וייעודנו בחיים.
