שיחה לפרשת וארא: עבודת הרגש
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
היום יום קשה מאד בו נפלו חיילים רבים על קידוש ה'. יום שעלינו להשליט את השכל על הרגש, שהרי בשכל אנחנו מבינים שהכל לטובה ומטרת המלחמה הן להציל ישראל מיד צר והן להחזיר את כבוד ה' וכבוד ישראל, ואילו ברגש אנו בוכים רבות על אלו שנפלו, ולכן חובה עלינו להמליך את השכל על הרגש. מחר נקיים יום תפילת יום כיפור קטן לרגל המצב בו נזעק לבורא עולם. חשוב מאד שלא נאבד את הרגישות ונבכה ונצעק לבורא עולם על כל אחד ואחד שנפל במלחמה הזו שמטרתה להחזיר כבוד ה' וכבוד ישראל ולהגן על ישראל מיד צר.
אתמול לשמחתי הגיעו אלינו תלמידי שיעור ג' הנמצאים בעזה והיו בהתרעננות, ושמחתי מאד לפגשם. ביקשתי מכל אחד שישתף אותנו בתובנה אחת מעזה שתלך עימו למשך שנים. בחור אחד ביקש לדבר על תובנה שחשוב לו שלא תלווה אותו מעבר לזמן שבה הוא נמצא בעזה. הוא מרגיש שהוא מתנהג (באכילתו/בשנתו,ועוד) בצורה זרוקה לחלוטין והוא מאבד את הרגישות של כיבוד מינימלי של האדם.
כותב הרב דסלר:
"דברים אלה דורשים הסבר: מנקודת ראות השכל, איזו פעולת הטבה עשו למשה? הן הדומם אינו פועל כלל, והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימושו. וכאמור לעיל, גם לא יתכן בזוי הדומם, כי אינו מרגיש בזה. וביותר צריך להבין כאן: הרי ההכאה, שמסבבת את הנס של שינוי טבע היאור והעפר, הופכת אותם לכלים לקדוש שמו יתברך ואם כן, איזה בזיון יש בהכאה ע"י משה, אם ע"י שמושם לעבודת ה' מתעלים הם מאד? יסוד גדול ומקיף בכוחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה: כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההגיון...... והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב" (מכתב מאליהו)
הרגש לא הולך לפי השכל-ההיגיון. ההכאה ביאור תגרום להפסד מידת הכרת הטוב ברגש, גם אם במישור השכלי יש להכאה הזאת הבנה ומשמעות. וברגע שברגש יש פגיעה וחוסר במידת הכרת הטוב, זה ישפיע על האדם והאדם יפסיד רגישות.
הרגש בעבודת ה' היא שאלת מפתח. אנחנו חייבים מאד לפתח את הרגש כך שיעצים את עבודת ה' לכל החיים. ואם אנחנו מפסידים את הרגש אז יש הפסד בעבודת ה'.
הוריו של תלמיד בן חו"ל הסכימו שיבוא לשנה שניה ללמוד בישיבה אבל לא הסכימו לתמוך בו כלכלית. לכן הוא חיפש ומצא עבודה למכור נקניקיות באצטדיון. והוא בא להתייעץ איתי האם ללכת לעבודה כזו. האווירה הרי בעבודה זו היא רחוקה מקודש וברור היה לי שהבחור יפסיד רגישות של קודש. ולכן אמרתי לו שלא יקח את העבודה הזו. ביררתי איתו כמה הוא מקבל עבור עבודה זו וסידרנו שיקבל כסף זה והוא יוכל ללמוד בישיבה בלי לעבוד בעבודה זו.
לדעתי אין נורמה סביבתית להכרת הטוב ולכן זה יכול לגרום לאיבוד רגישות.
כותב הרב חיים שמואלביץ זצ"ל:
"בא וראה עד היכן חיוב זה מגיע, משה רבינו ע"ה נצטווה בפירוש מאת הקב"ה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" וגו' וכתוב אחר כך "וישלח אותם משה" וגו' "ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא" (במדבר לא) בילקוט שמעוני (שם) שאלו חז"ל "הקב"ה אומר למשה נקום - בעצמך, והוא שולח אחרים? אלא ע"י שנתגדל במדין, אמר, אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה". ותמוה מאד, הרי נצטווה שינקום הוא את נקמת בני ישראל במדין, ואיך דחה את מצות השם מפני מנהג דרך ארץ והכרת הטוב? ועל כרחך אתה צריך לפרש שחיוב הכרת הטוב מפרש ומבאר את דבר ה', ומאמר ה' "נקום" מתפרש, "על ידי אחרים". ואעפ"י שלולא מדה זו הייתה הכוונה כפשוטו, שינקום בעצמו דווקא, מכל מקום לאחר שנצטוונו במידת הכרת הטוב, הרי זו ככל מדות שהתורה נדרשת בהן, ואף כאן אנו דורשים "נקום" - על ידי שליח ולא בעצמך כי "אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה". ואם תאמר מנא ליה למשה רבינו שהחיוב בהכרת הטוב לחברו, אל יהא מיצר לו, אפילו אם רצון השי"ת הוא להכותו ולעשות בו נקמה? ויש לומר ממכות מצרים למד כן, שהביא הקב"ה על המצרים עשר מכות, וכולן על ידי משה מלבד דם צפרדע וכנים, ג' מכות אלו הביא הקב"ה ע"י אהרן, והטעם פירש רש"י "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים" "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה ע"י אהרן (רש"י ח - יב). הרי שאעפ"י שהיה בדין להכותם, ומשה בעצמו היה צריך להכותם, כדרך שבאו על ידו על המכות, אלא כיון שקיבל טובה מן היאור ומן העפר לא לקו על ידו...אמר הכתוב "וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי וגו'" (שמות ד יח) ואמרו חז"ל "בשעה שאמר לו הקב"ה לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו ריבון העולמים איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו, ומי שהוא פותח פתח לחברו נפשו חייב לו" (שמו"ר ד.ב) הקב"ה שולח את משה למצרים, והשליחות היא להצלת ישראל, ועם כל זאת אין משה יכול למלא את השליחות כל עוד לא נטל רשות ממי שפתח לו ביתו, כי את נפשו הוא חייב לו" (שיחות מוסר)
הרגישות בהכרת הטוב גרמה למשה במלחמת מדיין להחליט שהוא לא ילחם בעצמו כי היתה לו הכרת הטוב למדיין אלא הוא ימנה שליח את פנחס, למרות שמפשט המילים לכאורה משמע שהוא נצטוה לנקום את נקמת מדיין בעצמו. אלא שהיה ברור למשה מתוך המכות שהוא נצטווה לא להלקות כדי לא לאבד רגישות להכרת הטוב, שאסור לאדם לאבד רגישות ולכן ודאי שכוונת ה' היתה שמשה ימנה שליח לנקום נקמת ה' במדיין ולא שמשה ינקום בעצמו.
כתוב במדרש:
"איש מצרי הצילנו- משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן איש מצרי, הצילנו" (שמות רבה פ' שמות)
המצרי גרם למשה להגיע למדיין והוא מכיר טובה למצרי על כך, ולכן משה מציג את עצמו כ"איש מצרי" לפני בנות מדיין.
אסור לנו בגלל נורמות חברתיות להפסיד רגישות של הכרת הטוב לבורא עולם ואסור לנו לראות את כל הטובה שיש לנו מאיתו יתברך כמובנת מאליה. כשאדם אין לו שלוות נפש הוא פועל בדרך כלל לפי הנורמה החברתית. כשאדם בשלוות נפש הוא יכול לחשוב לפני כל דבר אם לעשות או לא.
אדם חייב להיות ברמה רוחנית כדי שהוא יהיה רגיש. אחת ההתמודדויות שיש לתלמידנו בעזה היא שהעיסוק במשימות הרבות גורמת לחוסר שלווה ואז קשה להם לא לאבד רגישות.
גם בני ישראל היו בחוסר שלווה ולכן "לא שמעו אל משה מקוצר רוח (חוסר שלווה) ומעבודה קשה".
כותב שפת:
"ובמדרש ולא שמעו אל משה שהיה קשה להם לפרוש מע"ז...... ואין הפירש דוקא עבודה זרה ממש. רק עבודה שהיא זרה להם, כי השמיעה צריך להיות פנוי מכל דבר, כמו שכתוב 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך'. וזה עיקר הגלות גם עתה מה שאינו יכול להתפנות ולשכוח הבלי עולם, להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה כמו שנאמר ולא תתרו אחרי לבבכם" (שפת אמת פר' וארא תרנ"ט)
כותב הרב משה חיים אפרים:
"ולפי עניות דעתי נראה לומר פירוש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, רוח לשון רוחניות, היינו שהיה קטן וקצר כח המושג שלהם ולא יכלו לקבל דיבור השי"ת, ולכך ויצום אל בני ישראל, היינו לשון חיבור בצוותא חדא, והיינו שיחברו רוחניותם אל בני ישראל ואז יוכלו לקבל דיבור השי"ת" (דגל מחנה אפרים פ' וארא)
אדם שאין לו רוחניות הוא לא פנוי לשמוע .
הבית יעקב אומר שלייחוס הזה יש שני תפקידים:
ועל כן נאמר בתחילה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, שהיו מתייאשים בעיני עצמם. על כן מיד אמר ה' יתברך שייחס אותם (יזכיר להם את הייחוס שלהם), ולזה נאמר "אלה ראשי בית אבותם..", היינו שיזכיר אותם שאינם עבדים מבטן ומלידה, ואז יתעורר בקרבם רוח אחרת שבנקל יכולים להיוושע" (בית יעקב פ' וארא אות לג)
אדם שמרגיש מיוחד, הוא מוקיר את עצמו ואז הוא דורש מעצמו.
פרשת היוחסין מלמדת אותנו, שאם בני ישראל יאמינו בכוחם ויבינו שאין הם עבדים במהותם ובאישיותם והעבדות היתה רק זמנית, אז הם יגיעו לידי אמונה בגאולה הקרובה לבוא.
השנים בישיבה הם השנים שיש לאדם הן רוחניות והן שלווה ולכן ניתן להעצים בהם את עבודת ה' ולקנות רגישות להכרת הטוב לקב"ה ורגישות "בן אדם לחברו" עם כל הסובבים את האדם.
ברגע שהאדם יקנה מדרגה רוחנית זו והיא תהיה חלק מאישיותו ופנימיותו, זה ילווה אותו כל חייו. זו הסיבה שה' ציווה במצרים את בני ישראל במצוות שחרור עבדים למרות שמצווה זו נהייתה מעשית רק שבע שנים לאחר כיבוש הארץ, כי כעת בני ישראל היו יכולים להזדהות עם המצווה למרות שמימושה יהיה רק לאחר כיבוש הארץ.
וכך כותב הרב חיים שמואלביץ:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ו יג), ופירשוהו בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ה) "אמר ר' שמואל ב"ר יצחק, על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים. ומקרא מפורש הוא בירמיהו (לד יג-יד) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי....כך ביאורם של דברים, כי קושי גדול הוא לאדם לשלח לחפשי את עבדיו את קנינו ועמלו ואף כי נפשו של העבד כמהה לחירות ועול השעבוד כבד עליו ביותר אין האדון מרגיש בכל זאת. על כן נצטוו במצוה זו דוקא בשעה שיצאו בעצמם מבית עבדים בשעה שהרגישו בנפשם את שמחת החירות הגדולה אותה שעה של יציאה מעבדות לחירות משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול היא השעה הכשרה והראויה להרגיש ולקבל את הציווי לשלח עבדים בשנה השביעית אם היו מצווים על כך לאחר הרגע הגדול של השמחה ורגשות הפורקן והחירות כאשר הרגשות הולכים ומצטננים לאיטם לא היתה המצוה מתקבלת אצלם כראוי רק בשעה שיצאו ממצרים בשעה שרגש החירות פעם בליבם בכל עוז היה לבם פתוח לחוש ולהבין את המצוה הגדולה של שילוח עבדים וקיבלוה עליהם בלב שלם קבלה כזאת ראוי לה שלא תמוש מזכרם לעולם אף לאחר שרגשי החדוה וההתעוררות ימוגו וילכו ועל כן היתה התביעה כה חמורה אף לאחר דורות רבים כי זכרון נצח זה עובר מאב לבן לדורי דורות" (שיחות מוסר)
בישיבה אנחנו מרגישים שלוות נפש, יש חשיבה עמוקה ורוחנית, ולכן זה הזמן המתאים ביותר לקנות ערכים שיהפכו להיות חלק מאיתנו וזהותנו והם ילוו אותנו בעז"ה כל חיינו.
יה"ר שתמיד נכיר טובה לכל המתנות הרבות שאנו מקבלים מבורא עולם, ונהיה רגישים לכל צרכי חברנו, ונזכה על ידי כך לקדש שם שמים כל חיינו. אמן כן יהי רצון.
