שיחה לפרשת בהעלתך- העצמת הרוחנות ודביקות בבורא
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור היינו בניחום אבלים הרב בן יעקב ואני אצל אימו ואלמנתו של בוגרנו היקר שמעון בוסקילה ז"ל, ושמענו על טוב ליבו והמעשים שפעל ועשה. תהיה השיחה לעילוי נשמתו.
בפרשה שלנו כתוב:
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה' " (במדבר פרק יא פסוקים א-ג)
תגובת ה' למתאוננים קשה ביותר. לכאורה התגובה לא מתאימה לחטא, זה ללא פרופוציה? מדוע ה' שולח אש בקצה המחנה על כך שבני ישראל התלוננו, הרי הם לא חטאו בחטא ע"ז או חילול שבת וכדומה?
עונה על כך הנתיבות שלום:
"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ... ולכל הפירושים עדיין צריך בירור מה היה גודל החטא והעונש החמור עד 'ותבער בם אש ה'' ... ולמה חרה אף ה' מאד, ועד שהגיע להם עונש מכה רבה מאד. ויש לפרש הענין ע"פ מה שכתוב בספרים הקדושים שכל תרי"ג מצוות הם הכנה למצות ואהבת את ה' אלקיך ולדבקה בו, שהתכלית של כל המצוות היא שיהודי יהיה דבוק בהשי"ת, וכל תרי"ג מצוות הם עצות ודרכים להביאו לדביקות בה'....ועל פי זה יש לפרש הפרשה, מה היתה החומרה המיוחדת בחטאים של ישראל במדבר, בחטא המתאוננים ובחטא ויתאוו תאוה, שלכאורה אינם חטאים חמורים כל כך. אלא הקביעה מה חטא חמור תלויה בדבר אחד, עד כמה הוא מרחיק מהשי"ת, שככל שהחטא מרחיק יותר מהשי"ת וככל שהוא יותר בניגוד לדביקות בהשי"ת הרי זה חטא חמור יותר. וזה היה חומר חטא המתאוננים, כפירוש רש"י שבקשו עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, היינו שרצו לפרוש מהקב"ה ולהתפרד מהדביקות בה' שהיא תכלית כל התורה והמצוות, וזה החטא החמור ביותר..... וככל שהחטא מרחיק יותר מהשי"ת הרי זה חטא חמור ביותר" (נתיבות שלום פרשת בהעלתך)
יש כאן מסר עצום. חטא לא נמדד רק לפי חומרת האיסור, אלא חטא נמדד לפי מה קורה לאדם אחרי שחוטא, מה קורה לחוטא בנפש? מדוע חטא? מה היה התהליך הנפשי שגרם לו לחטא? כל המטרה של המתאוננים היתה להתרחק מה'. חטא נמדד בשאלה מה גרם לחטא בנפש? המתאוננים רצו להתרחק מריבונו של עולם.
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (במדבר י"א, ד')
"מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו" (רש"י במדבר, י"א, כ"ב)
הם כל הזמן חיפשו את הדרך להתרחק מה', רצו למרוד. זה בא לידי ביטוי בתאוותם ובאי רצונם במן. המן היה אוכל רוחני נפלא, וזה מה שהם לא רצו, הם חיפשו את התאווה. משה מבין שזה חטא מאד שורשי ולכן משה לא רוצה להמשיך להנהיג את בני ישראל, כי הוא מבין שבלי לשנות את טיבעם הוא לא יוכל להביאם למוטב. מענה לבקשתם (ע"י שיהיה להם בשר) לא תפתור את הבעיה העיקרית שנובעת מהנשמה הרוצה להתרחק מהבורא, כי זה משהו פנימי בנפש.
לפעמים אנו רואים משהו לא בסדר ואנחנו מחפשים מה האיסור בזה. אבל השאלה האמיתית מה ההשלכות בנפש לחטא. בכל מיני החלטות אנחנו צריכים לשאול מה ההשלכות.
הפתרון שמציע הקב"ה לתת להם שליו, כדי להרגיע אותם,ואז בא הפתרון לשורש הבעיה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (במדבר י"א, ט"ז-י"ז)
הפתרון 70 הזקנים. סביבה רוחנית שונה שתגרום להעצמת הטוב הנמצא בהם.
וכך כותב הרב עמיטל:
"משה טוען, בעצם, שעם ישראל אינו מתלונן מפני שמשהו חסר לו, אלא מפני שיש לו חפץ בעצם התלונה, ולכן לא ניתן לספק את רצונו. עם ישראל מתאונן מפני שיש לו טבע כזה, שמביא אותו לא להסתפק לעולם במה שיש לו, אלא לרצות כל הזמן יותר. ממילא, טען משה רבנו, היות שהבעיה נעוצה באופיו של עם ישראל, לא ניתן לפתור אותה, אלא אם ישנה הקב"ה את טבעו של עם ישראל לטובה. ברם, הקב"ה אינו פותר בעיות באופן כזה, ואינו מוכן לשנות את טבע האדם. זהו אחד מיסודות הבחירה החופשית. אילו היה הקב"ה מוכן לשנות את טבע האדם, כך שהאדם יקיים את המצוות כולן באופן טבעי, לא היתה שום תועלת במערכת המצוות... הקב"ה מכיר בחולשותיו של האדם, ולכן אף שאינו מוכן לשנותו, הוא מוכן לשנות את הסביבה שבה נמצא האדם, כדי להקל עליו ולהשפיע לטובה על בחירתו.... זוהי גם תשובתו של הקב"ה לטענתו של משה בפרשתנו. משה טען שלא ניתן לספק את רצונו של עם ישראל, כיוון שזהו טבעו, להתלונן כל העת, ואין ברירה אלא לשנות את טבעו ואופיו. הקב"ה השיב, שאת טבע האדם אין הוא משנה, אולם הוא מוכן להפוך את הסביבה שבה נמצא עם ישראל לסביבה חיובית יותר... הקב"ה מאציל מרוחו על שבעים הזקנים, כדי שיוכלו להשפיע לחיוב על בני ישראל. אפשר באמת לראות, שהמילה "בשר" מופיעה בפרשתנו עשר פעמים, וכנגדה מופיעה עשר פעמים המילה "רוח". כדי להתגבר על המטריאליזם של עם ישראל, המרבה להתלונן על בעיות חומריות שונות, מאציל ה' מרוחו על עם ישראל, ובונה סביבה שבנויה על רוחניות, כך שבעיית השאיפה אל החומר תיפתר מאליה. פעמים רבות, כאשר אנו נתקלים בבעיות הנובעות לכאורה מאופיו וטבעו של מישהו, הפתרון אינו לנסות לשנות את טבע האדם, אלא ליצור סביבה חיובית יותר, שתגרום לכך שהבעיה תיעלם מאליה" (הרב יהודה עמיטל - התמודדות עם טבע האדם - בית המדרש הוירטואלי)
הרבה פעמים אנחנו אומרים הלואי שהיה לנו טבע אחר. הקב"ה אומר לנו לא כך, בטבע שיש לנו צריך לעבוד אותו. בסביבה טובה יש לנו סיכוי רב יותר שנוכל להתמודד עם האתגרים השונים. אווירה נכונה גורמת שהטוב הנמצא באדם נהיה דומיננטי ועוצמתי, ואז האדם יכול לעמוד באתגר ההתמודדות.
אני מוטרד מכך, שלא כל תלמידי ישיבות ההסדר שואפים להיות עבד ה' ולעבוד אותו בלהט שנים לאחר שסיימו את הישיבה.
הסיבה שחלק מהתלמידים קשה להם לשמור על הרף הרוחני שהיה להם בישיבה, כי הם משנים אווירה ונמצאים באווירה שאיננה עם מספיק קדושה ותורה. כשאנו לפני החלטות: מה ללמוד, היכן לגור, מי יהיו חבריי ועוד, שאלת האווירה והחברה היא חשובה ביותר.
שבעים הזקנים ה' ממנה אותם כדי ליצור אווירה של תורה וקדושה, אווירה שתגרום לבני האדם לשאוף לגדלות ולא לתאוות.
בשיחתנו היום אני מבקש לדון בשאלה, איך האדם מעצים את נשמתו כך שהחלק הרוחני הוא יהווה החלק העוצמתי.
עמל התורה ושייכות לאווירה של תורה הם הגורמים להעצמת הנשמה.
בפרשתנו מופיע הטבת הנרות:
"ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י במדבר פרק ח פסוק ג)
מה השבח בכך שאהרן לא שינה? וכי היתה הו"א שאהרן ישנה?
כותב שפת אמת:
"ויעש כן אהרן. שלא שינה. יש לפרש כי עשה מעשה המצוה כל ימי חייו בכוונה ורצון אחד. כי דרך כל אדם. שבהתחלה מתעורר לטוב. אח"כ נשכח ממנו. וצריך לחפש התעוררות באופן אחר תמיד. והאמת כי ההתפעלות הראשון הוא המובחר לזאת נאמר על אהרן שלא שינה וממילא בא לו תמיד השגות חדשות כמ"ש אם שמוע בישן תשמע בחדש" (שפת אמת פרשת בהעלותך שנת תרל"ה)
אדם שרוצה שהנפש תשאף לדביקות, עליו להרגיש התחדשות תמידית כאהרן הכהן. בית מדרש הוא התחדשות. ברגע שאדם עוזב את בית המדרש הוא חייב למצוא דרכים להמשיך להתחדש בתורה.
הגורם השני המונע מבחורים להתעצם לאחר לימודם בישיבה, הוא כאשר עבודת ה' נהפכת להיות שגרתית ולא מתחדשת בעבודת ה', בניגוד לחיי הישיבה שכל מהותם התחדשות ולהט.
כותב מי שילוח:
"ויעש כן אהרן, פירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, שינה פירש שלא היה אצלו כדבר ושונה בה שעשה כדעת האדם בהרגל, רק תמיד היה עושה את המצוה כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות" (מי השילוח פרשת בהעלותך)
השבת שחגגנו 7 ברכות לתלמידנו שלמה ורדי. הרב גנץ דיבר שתקופת האירוסין היא תקופת ההתחדשות. "ארשיך לי לעולם", הכוונה לקחת את ההתחדשות הקיימת בזמן האירוסין לכל החיים כולם. תקופת הישיבה היא כמו תקופת האירוסין. את ההתחדשות הזאת הנמצאת בבית המדרש צריך לקחת לתקופה של אחרי הישיבה.
בפרשתנו לגבי פסח שני כתוב:
"וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח: וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בָּרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קָרְבַּ֤ן ה' בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה ה' לָכֶֽם" (במדבר פרק ט ד-ח)
כותב רבינו ירוחם:
"והאומנם כי באמת גם כל התורה כולה זכינו על ידי שאלות, אלא שכל התורה כולה היה השואל משה רבנו ע"ה, הוא ענין "עלה משה והורידה לארץ", לולא עלה לא היה מורידה, ועלייתו לא היתה ענין של חריצות וקפיצה, כל דבר ודבר שקבל משה מן ה' על ידי שאלות על הדבר הוא שקבלן, לולא שאלותיו לא היו באין תשובות הקב"ה, הוא ענין זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב) שכאשר שואלים אז משיבים, וכאילו לולא השאלות לא היה לנו כל תורה. ובשתי הפרשיות הנזכרים, כי האנשים הטמאים, ובנות צלפחד, היו השואלים, הנה על ידם הוא אשר זכינו באלו הפרשיות, ומגלגלין זכות על ידי זכאי ודאי" (הרב ירוחם ליבוביץ-דעת תורה)
התורה שיש לנו היא בגלל שמשה כל הזמן שאל. לולא שאל לא היה לנו פסח שני. אין לנו לקבל דברים כמובנים מאליהם. עלינו לשאול, לברר. התורה לא היתה ניתנת לנו לולא משה שאל שאלות ובירר. מיד בתחילת סוגיא לפני שלומדים את הראשונים יש לשאול ולברר: מה לא הגיוני בסוגיא, מה חסר בסוגיא, בירור מושגים, האם יש כאן דבר שסותר יידע קודם שהיה לי בנושא.
מטרת השיחה איך אנו גדלים ומתעצמים, איך מתקנים את חטא התאווה, איך אנחנו מתקרבים לה'.
א)עמל התורה שמגדיל את הנשמה ב)אווירה נכונה. ג)התחדשות ע"י חקירה ובירור.
כותב רבינו ירוחם:
"דרשו ה' ועזו בקשו פניו תמיד (דה"י א' טז ח) ואמנם מה ענין דרישה זו? למה צריכים לבקש את ה', ולא ממציא עצמו הקב"ה בלי דרישה? וכן כתיב 'קרוב ה' לכל קוראיו' ולמה צריכים לקרוא כלל? הלא לא נעלם מה' צרתו וצרכו, הקב"ה הלא בוחן כליות ולב, ואינו צריך לגילוי דעתו של האדם, יודע הוא רצונו ותשוקתו לעזר ה', ואם כן למה צריך לבקשו ולהתפלל אליו כלל? ועל כרחך צריכים לומר כי כך היא המדה, כי אין ה' נותן שום דבר אלא רק אם האדם ביקש הדבר בתחילה מעצמו, אחרי שהאדם עומל ומיגע עצמו, כי אז הוא שה' נותן לו... אלמלא אמרו הטמאים למה נגרע לא היה להם פסח שני כלל, אלא אחרי שדרשו פסח שני מהקב"ה, אז הוא שצוה אותם עליו. זהו ענין שנאמר שם ברש"י מגלגלים זכות על ידי זכאי, איזו זכות היה להם הוי אומר זכות הבקשה, אדם המבקש דבר טוב א"א שתוחזר בקשתו ריקם" (הרב ירוחם הלוי ליבוביץ-"דעת תורה")
כל יסוד התפילה בנוי שאדם לא מקבל דבר אלא אם כן הוא מבקש. אדם צריך להיות אקטיבי ולא פסיבי. כך בלימוד צריך להיות פעיל כל הזמן.
כותב חידושי הרי"ם:
"הטמאים צעקו 'למה נגרע', ואין מובן כלל מה צעקו, הלא בפיהם אמרו טעם הגרעון מפני הטומאה, אבל היה צר להם מאוד שיחסרו מצוה קרושה כזו, ולא יכלו להתאפק מלזעוק 'למה נגרע', ועל ידי גודל התלהבות תשוקתם להמצוה נפתח פתח חדש שיתמשך אור קדושת הפסח שלשים יום ויוכלו אז לעשות" (חידושי הרי"ם על התורה פרשת בהעלותך)
גורם נוסף הגורם להעצמת הנשמה, הוא לעבוד את ה' בדברים שאינם חלק מהמסגרת המחייבת אלא בתור נדבה.
"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה" (במדבר פרק ח א-ג)
"לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו" (רש"י במדבר פרק ח פסוק א)
"מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח" (רמב"ן במדבר פרק ח פסוק א)
אהרן קינא בנשיאים כי הם הקריבו נדבה והוא חובה. דווקא בגלל שהנדבה לא חובה היא משפיעה יותר על האדם.
בישיבה אנו מתעצמים וגדלים, וצריך לחשוב איך אנו לוקחים את הערכים בישיבה ל"בין הזמנים" ולחיים כדי שהתורה תהיה תורת חיים.
עמל התורה, אווירה של תורה וקדושה, דרישה וחקירה, חיפוש האמת, ונדבה, הם המפתח להעצמת נשמתו של האדם הגורמת לו להיות רוחני ומרומם.
יהי רצון שנזכה כולנו להעצמה זו, וכך נביא לנחת לריבונו של עולם. אמן כן יהי רצון.
