שיחה לפר' בהעלותך - העצמת השאיפות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אני רוצה לפתוח את השיחה במחשבות על המוסד הנקרא "ישיבה", בעקבות ספר שקיבלתי מישיבת אלון שבות, שנקרא 'אשרי אדם עוז לו בך', ספר שיש בו דברי זיכרון שניתנו בשנים האחרונות על ראש ישיבת "הר עציון" הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. רוח הדברים שבספר גרמו לי למחשבות והרהורים, ואני רוצה לשתף את הציבור במחשבות אלו.
לדעתי מוסד שנקרא ישיבה, יש בבנייתו קושי מסוים, ואם נתמקד בקושי זה נמצא את הדרך להתמודדות בו. בחור ההולך ללמוד באוניברסיטה הוא ממוקד מטרה. אם אלו לימודי משפטים, הוא ממוקד לקבלת תעודת עו"ד, גם אם תוך כדי הוא נתקל באתגרים.
היות והישיבה עוסקת בתהליך נפשי ולא בתואר חיצוני, וזוהי מעלתה שהיא עוסקת בבניין אישיות, לכן אין תואר, אין דרישות פורמליות, מבחנים ועבודות. עובדה זו יכולה להביא לכך, שבחור שלומד מרגיש התקדמות, אבל אין רף שהוא צריך להגיע אליו, ואם אין רף אז הוא תמיד בסדר. אין קנה מידה ברור שהוא יכול לבדוק את עצמו.
בחור הלומד באוניברסיטה, ברור לו שהוא דורש מעצמו לסיים ולקבל תואר, ויש רף מדויק של הצלחה, ואם הוא לא יגיע לתואר הנכסף הוא רואה בזה כשלון. לעומת זאת בישיבה היות ואין תואר, יש חשש שלא יהיה רף מדויק שאם בחור לא יגיע אליו הוא ירגיש פספוס והחמצה. ייתכן מצב שהוא מתקדם אך זה לא מספיק ואין הוא מנצל את עצמו, ובכל זאת הוא ירגיש טוב עם עצמו, כי אין שאיפה ומיקוד לרף מסוים שצריך להגיע אליו.
לדעתי יש לישיבה תואר, והוא השאיפה להיות תלמיד חכם. לא כמילים לא כסיסמאות אלא שכל רגע פנוי שיהיה לאדם הוא ילמד ויעסוק בתורה, וזה מה שהוא ירצה לעשות, ויהיה לו שאיפות לדעת את כל הש"ס, להיות ת"ח. התואר הזה של שאיפה להיות ת"ח כל החיים, אינו קשור לשאלה מה יעשה אדם בעבודתו הפורמלי. גם מי שלא יהיה רב או כלי קודש, יש עליו חובה לשאוף להיות ת"ח.
זה ההבדל בין אוניברסיטה לישיבה. – באוניברסיטה נותנים, בישיבה לוקחים. מסיבת סיום של שיעור ה' צריכה להיות בעיניי קלף ממוסגר בו כתוב "שואף להיות ת"ח", ומי שמרגיש שהגיע לרף זה הוא זה שיבוא מיוזמתו ויקח את התואר, ומי שלא - לא לוקח. תפילתי ושאיפתי שנצליח כאן בישיבה ש100% מהבחורים ירגישו שהם השיגו את התואר ויקחו אותו.
הבדל נוסף שיש בין אוניברסיטה לישיבה, שבישיבה התואר מגיע עם מעטפת החזר (אך מתוך תקוה שלא ישתמשו במעטפה), אם בהמשך החיים לצערנו השאיפה כבר אינה קיימת, התלמיד מחזיר את התואר. לשם חייבים להגיע. זה תואר מאוד ממוקד, ומבחינתי זה הרבה יותר קשה מהתואר באוניברסיטה. באוניברסיטה מדובר על משהו חיצוני-רכישת יידע, ולא ליבון פנימי נפשי, והתורה היא בדיוק הפוכה, זהו לימוד עמוק-ליבון נפשי, הבונה את האדם. צריך להבין שיש לישיבה מיקוד, יש לישיבה רף. לשם צריך להגיע, ואפשר להגיע לרף הזה רק עם הרבה מאוד השתדלות.
כאשר נשאל הרב דסלר ע"י אבא, לאיזה מוסד לשלוח את בנו, האם מוסד ששם דגש על ידע בלבד או מוסד ששם דגש על אווירה של קדושה ושמחתה של תורה, ענה הרב דסלר:
"אילו היו צריכים רק ללמד את הידיעות, בוודאי היה צורך לחפש אחר הדרך הקצרה. אבל המלמד צריך למסור את הקדושה ואת החביבות, שהם עושים את היראת שמים ואת האהבה, וזהו עיקר הלימוד, שאין כמוהו בכל הלימודים האחרים שבעולם...הנה גלוי לפנינו כי עיקר הלימוד בלימודי קודש איננו לימוד הידיעות, אלא לימוד ההשקפה, לימוד יר"ש ועבודת ה'. ולזה יש מתודיקה אחרת לגמרי. המתודה אשר למדו בה אבותינו ואבות אבותינו, מפני שהם לימדו ללב.
וכאן שאלה עיקרית לפנינו, אשר בשבילה כתבתי את מכתבי זה. איך להתאים את המתודיקה החדשה, אשר תלמד איך להרבות בנקל את הידיעות במוח התלמיד, עם המתודיקה של לימוד ההרגש וההתפתחות הלב. על כל פנים השאלה רצינית, וצריך להתיישב בה הרבה" (מכתב מאליהו)
אהבת תורה, זו השאיפה. שאיפה להיות תלמיד חכם. הצלחה של הישיבה נמדדת אם בחור שעוזב את הישיבה ישאף להיות ת"ח והיא תהיה עיקר חייו גם אחרי שנים רבות, וישתדל להשיג שאיפה זו.
אבקש להביא לפניכם מספר קטעים מהספר 'אשרי אדם עז לו בך', בהם מודגשת השאיפה להיות אדם גדול ולא בינוני.
פעם שאלו אותו מה היה רוצה שיכתבו על המצבה שלו? הוא ענה במילה אחת "השתדל" (אשרי אדם עז לו בך)
זה מה שהרב ליכטנשטיין ענה. אדם צריך לשאוף להשתדל. בלי זה לא מגיעים לתוצאות.
הרב ליכטשנשיין כותב את הדברים הבאים:
האדם צריך להיות מקסימליסט בכל מה שהוא עושה. החולשה הקשה ביותר היא לא חולשת הכשרון אלא חולשת הרצון והמוטיבציה. אין לנו שאיפה שהישיבה תהיה אך ורק למצוינים. חשוב ביותר להחדיר הערכה להשקעה לעומת השגיות. אנחנו שואפים שתהיה לנו ישיבה המתייצבת כחומה, שבה כל אחד משקיע ככל יכולותיו וככל כוחותיו. צריך לחשוב בגדלות, לעשות דברים מתוך גדלות, בעומק, בעוצמה באחדות ובמורכבות. לא לחשוב בסיסמאות, להלחם ברדידות ובפשטנות, לחשוב בעומק ולהרגיש בעומק. (אשרי אדם עז לו בך)
בנוסף הרב ליכטנשטיין דיבר על עצלנות
אני שונא עצלנות בכל תחום ובעיקר בעבודת ה'. (אשרי אדם עז לו בך)
ד"ר שמואל ויגודה שאל את הרב ליכטנשטיין, מה הרב מצפה שיידע בוגר ישיבה אחרי חמש שנות לימוד? הוא אמר לו: הכל.
אסור לבחור להיות בינוני, אלא מקסימליסט כהגדרת הרב ליכטנשטיין. ישיבה צריכה להיות מקום שכל אחד ממצה את עצמו עד הסוף. חייב להיות בישיבה רף ממוקד שלשם בחור צריך להגיע. הרף של ישיבתנו להיות אדם גדול ועוצמתי ולא בינוני, שאהבת התורה ולימודה והשאיפה תהיינה להיות ת"ח, ובכך נשפיע וניתן לכלל ישראל שהם מרכז חיינו.
פעמים רבות בשגרה, חסרה ההתחדשות של האדם, ואז הוא שרוי בבינוניות, והוא לא דורש מעצמו.
"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה" (במדבר פרק ח א-ג)
למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייךָ, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י במדבר פרק ח פסוק א)
הרמב"ן לא מבין את עניין החולשה:
"ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב 'ישימו קטורה באפך', ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח" (רמב"ן במדבר פרק ח פסוק א)
האדם השלם זה אדם שנפשו כמהה לעבודת ה', ולכן הוא לא רק עושה את מה שהוא מחוייב, אלא רוצה לעשות יותר מתוך התנדבות.
"ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י במדבר פרק ח פסוק ג)
מה הפשט בזה שאהרן לא שינה?
כותב השפת אמת:
"ויעש כן אהרן. שלא שינה. יש לפרש כי עשה מעשה המצוה כל ימי חייו בכוונה ורצון אחד. כי דרך כל אדם. שבהתחלה מתעורר לטוב. אח"כ נשכח ממנו. וצריך לחפש התעוררות באופן אחר תמיד. והאמת כי ההתפעלות הראשון הוא המובחר לזאת נאמר על אהרן שלא שינה וממילא בא לו תמיד השגות חדשות כמ"ש אם שמוע בישן תשמע בחדש" (שפת אמת פרשת בהעלותך שנת תרל"ה)
הבהירות של אהרן שעבודת ה' היא מרכז חייו. מה שהקב"ה מצווה נהפך להיות חלק מאישיותו ולא ציווי חיצוני, ולכן זה מלווה אותו בעוצמה תמידית שאין זו שגרה אצלו, גם אם זה נעשה שנים ופעמים רבות. הוא מטיב את הנרות בהתלהבות תמידית. אהרן לא חיפש פטנטים איך להתרגש, אלא עבודת ה' היתה חלק מאישיותו וזה מילא אותו כל הזמן, ולכן הגיע למדרגת "לא שינה"- תמיד בהתלהבות.
"ויעש כן אהרן, פירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, שינה פירש שלא היה אצלו כדבר ושונה בה שעשה כדעת האדם בהרגל, רק תמיד היה עושה את המצוה כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות" (מי השילוח פרשת בהעלותך)
עבודת ה' אצלנו נובעת מתוך הפנימיות והבנה שזה תפקידנו בעולמנו. התפקיד שלנו בישיבה הוא, שהשאיפה להיות ת"ח תהפוך להיות חלק מאישיותנו- מהות חיינו.
"וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח: וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בָּרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קָרְבַּ֤ן ה' בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה ה' לָכֶֽם" (במדבר פרק ט ד-ח)
כותב הרב ירוחם ליבוביץ בדעת תורה:
"והאומנם כי באמת גם כל התורה כולה זכינו על ידי שאלות, אלא שכל התורה כולה היה השואל משה רבנו ע"ה, הוא ענין "עלה משה והורידה לארץ", לולא עלה לא היה מורידה, ועלייתו לא היתה ענין של חריצות וקפיצה, כל דבר ודבר שקבל משה מן ה' על ידי שאלות על הדבר הוא שקבלן, לולא שאלותיו לא היו באין תשובות הקב"ה, הוא ענין זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב) שכאשר שואלים אז משיבים, וכאילו לולא השאלות לא היה לנו כל תורה. ובשתי הפרשיות הנזכרים, כי האנשים הטמאים, ובנות צלפחד, היו השואלים, הנה על ידם הוא אשר זכינו באלו הפרשיות, ומגלגלין זכות על ידי זכאי ודאי"
הדרך לקנות שאיפה זו, הוא ההשתדלות והעמל התמידי והחיפוש לאמת מתוך עומק ובירור. הרצון לדעת את דבר ה'.
פרשת פסח שני בפרשתנו מלמדת אותנו, שכל קנין תורה הוא ע"י שאלה ובירור, ע"י צימאון לדעת את דבר ה'. אם הטמאים בפסח ראשון לא היו זועקים "למה נגרע", לא היתה מתחדשת פרשת פסח שני בתורה.
"דרשו ה' ועזו בקשו פניו תמיד (דה"י א' טז ח) ואמנם מה ענין דרישה זו? למה צריכים לבקש את ה', ולא ממציא עצמו הקב"ה בלי דרישה? וכן כתיב 'קרוב ה' לכל קוראיו' ולמה צריכים לקרוא כלל? הלא לא נעלם מה' צרתו וצרכו, הקב"ה הלא בוחן כליות ולב, ואינו צריך לגילוי דעתו של האדם, יודע הוא רצונו ותשוקתו לעזר ה', ואם כן למה צריך לבקשו ולהתפלל אליו כלל?
ועל כרחך צריכים לומר כי כך היא המדה, כי אין ה' נותן שום דבר אלא רק אם האדם ביקש הדבר בתחילה מעצמו, אחרי שהאדם עומל ומיגע עצמו, כי אז הוא שה' נותן לו... אלמלא אמרו הטמאים למה נגרע לא היה להם פסח שני כלל, אלא אחרי שדרשו פסח שני מהקב"ה, אז הוא שצוה אותם עליו. זהו ענין שנאמר שם ברש"י מגלגלים זכות על ידי זכאי, איזו זכות היה להם הוי אומר זכות הבקשה, אדם המבקש דבר טוב א"א שתוחזר בקשתו ריקם" (הרב ירוחם הלוי ליבוביץ ספר "דעת תורה" חלק המאמרים "בקשו פניו תמיד"-עמ' ר"י)
התורה נוצרת על ידי כמיהה של האדם, והרצון העז לדעת את רצון ה'. הלימוד שלנו צריך להיות בנוי מעמל רב ומבירור תמידי, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הישיבה מהותה לשאוף לדעת את רצון ה' בכל התחומים כולם, בכל התורה כולה.
כותב חידושי הרי"ם:
"הטמאים צעקו 'למה נגרע', ואין מובן כלל מה צעקו, הלא בפיהם אמרו טעם הגרעון מפני הטומאה, אבל היה צר להם מאוד שיחסרו מצוה קרושה כזו, ולא יכלו להתאפק מלזעוק 'למה נגרע', ועל ידי גודל התלהבות תשוקתם להמצוה נפתח פתח חדש שיתמשך אור קדושת הפסח שלשים יום ויוכלו אז לעשות" (חידושי הרי"ם על התורה פרשת בהעלותך)
לשם אנחנו צריכים להגיע. להבנה שיש לישיבה מיקוד, להבנה שאדם צריך לבחון את עצמו בשאלה כל חודש וחודש האם שאיפותיו התעצמו. הישיבה היא מקום להצמיח את השאיפות של האדם. חייבים אנו להגיע למדרגת שאיפה להיות תלמיד חכם.
כותב ר' ברוך אזרחי:
"יותר משניכרת גדלותו ומעלתו של אדם, בשעת עשייתו את המצוה, ניכר הוא בשעת פטירתו מן המצוה. ...
זוהי המשמעות האמיתית של "חרד על המצוות". הוא ממש מלא פחדים מאותה שעה שלא תעלה המצוה בידו..
וכשבאו לפניו האנשים, כשיסורים ניבטים מכל ישותם, ובפיהם כאב עצום "למה נגרע" היתכן? אמנם אין בידינו לקיים את הפסח, אבל הלא מעולם לא עלתה לנו ככה, מעולם לא אירע לנו, לא אונס, אף לא שום פטור אחר. היתכן כי קיימת הזדמנות לעשות מצוה, ואנו לא נהיה בין העושים, או בין המצווים? למה נגרע?! או אז מצביע הדבר מעל לכל ספק, כי ישרים המה, צדיקים המה, כי חרדים על המצוות המה ... וכשכאלו ניצבים בפניו, מופנה ראשו של משה כאילו מאליו כלפי מעלה - עמדו ואשמעה... כי לא יתכן להשאירם ביסוריהם, לא יתכן כי ישארו ללא המצוה של קרבן פסח.
ואמנם מיד השיבו הקב"ה, כי ניתנה "להם" פרשת פסח שני. דוק בפסוק "לכם" (הרב ברוך מרדכי אזרחי ספר "ברכת מרדכי" על פרשת בהעלותך - "וחרד על דברי")
חשוב מאוד שיהיה מיקוד לישיבה. כולם צריכים לדעת לאן הם שואפים.
יהי רצון שגם אנחנו נזכה לחדש פרשיות בתורה כמו אלו שחידשו את פסח שני, שגם אנחנו נחקור נברר ונעמיק, ולא נהייה שטחיים ורדודים, והכל מתוך התלהבות ולהט, ואז נזכה אי"ה גם אנו להיות בדרגתו של אהרן "שלא שינה".
