שיחה לפרשת שמיני - ההתמודדות בבין הזמנים בונה את האדם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שבוע הבא נצא כולנו בעז"ה ל"בין הזמנים". מה צריכה להיות ההתייחסות ל"בין הזמנים"?
כותב המהר"ל:
"ועל זה נשברה רוחי בקרבי, ואמרתי אוי ואבוי לבני אדם המבלים ימיהם בדברים שאין להם שייכות לתורת אמת כלל... ויותר מכל הוא ביטול הלימוד שאין תורתם כי אם באקראי לא תמידים, כי אם לתקופת השנה. ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן 'בין הזמנים'...יחשוב שאין צריך ללמוד כלל וכאילו אין זה זמן לתורה לקרותו 'בין הזמנים'. ואם הראשונים הנהיגו כך בודאי היה זה לכמה סיבות עצמיות כידוע. אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה לקיים 'אם תעזבני יום-יומיים אעזבך', ועל ידי ביטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים...אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני הא-לוהים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל כנאמר (משלי ח', ל"ד): "לשקוד על דלתותי יום יום" (מהר"ל-דרוש על התורה)
פעם היה מקום ל"בין הזמנים", היות והישיבה היתה רחוקה מאד מהבית והתלמידים לא היו בבית מרח' אלול עד רח' ניסן (כמו בני חו"ל בישיבתנו) אז היה צריך את "בין הזמנים" כדי להיות עם המשפחה. היום כותב המהר"ל, שהיות וכל כמה שבועות נמצאים בבית אין צורך ב"בין הזמנים" והיה עדיף להישאר בישיבה וללמוד תורה, שהרי בהכרח ב"בין הזמנים" בבית לומדים פחות מהישיבה ואין לכך שום צידוק.
המהר"ל מתנגד לעצם החופשה של "בין הזמנים" ולדעתו אין לכך צורך כיום וזה יוצר ביטול תורה, והוא מתייחס גם לשם "בין הזמנים" המשדר שאין זה זמן שהאדם לוקח עליו אחריות ובונה את אישיותו אלא הוא רק "בין הזמנים".
בדומה לכך כותב השל"ה:
"ולמדתם את בניכם כסדר הזה...ואז 'מלאה הארץ דעה'. ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא ייזכר ולא ייפקד, רק כל העיתים שווים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שנאמר (יהושע א', ח'): 'והגית בו יומם ולילה'. ועוד איך נעשו רבנו תם ור"י וכל בעלי התוספות מחודדים, רק על ידי לימוד תורת אמת...ולא יזכר ולא יפקד שם 'בין הזמנים', ויעקר מן העולם, אז תהיה תורתנו תורת ה' תמימה" (של"ה מסכת שבועות יג:)
המהר"ל והשל"ה התנגדו ל"בין הזמנים". הם התנגדו הן לעצם החופש והן לשם. למהות- כי אין חופש מתלמוד תורה, והן לשם כי השם "בין הזמנים" נותן תחושה שאין לזמן זה כלל חשיבות והרגשה, ואין צורך לקחת התחייבות ואחריות לניצול הזמן , כביכול הוא לא זמן אלא רק "בין הזמנים".
הראי"ה רואה את הדברים אחרת, וז"ל:
"יש (פעמים) שהזמנים שמתבטלים מהתורה הם פועלים להאיר את העיניים להכיר את תוכן קדושת התורה ועומק החיים שהיא משפיעה על לומדיה" (הראי"ה קוק-אורות התורה)
יש תפקיד וערך ל"בין הזמנים", "להאיר את העיניים". זה הזמן בו האדם בודק את עצמו האם הוא כבר קנה את התורה בצורה שבה גם מחוץ לישיבה הוא ימשיך להיות הוא עצמו, הן בקביעת עיתים לתורה והן בהתנהגותו ושאיפותיו ומעשיו.
כותב הרב הוטנר:
"כשנותנים מים בתוך כלים ומעמידים את הכלים על האש, הרי בשעה שהכלים עומדים על האש אי אפשר לדעת את שיעור המים בתוך הכלים, כי מחמת רתיחת האש המים מעלים אבעבועות ומתנשאים עד השפה העליונה של הכלי, ורק לאחרי שמורידים את הכלים מן האש וחום הרתיחה פוסק מלפעול עליהם אז אפשר להיווכח איזה כלי מלא מים ואיזה ריק למחצה לשליש או לרביע. והוא הדין ביוצאי הישיבה. כל זמן שאדם נמצא בתוך כותלי הישיבה פנימה, הרי הוא נמצא על האש רתיחת הקולות הפנימיים של תורה ויראה פועלת על נפשו, ואפילו אם יש בו הרבה ריקניות אין היא נראית כי מחמת הרתיחה מעט התוכן אשר בנפשו ממלא את כל החלל. ורק לאחר ההסרה מן האש, כשיוצאים מן הישיבה והרתיחה פוסקת, אז אפשר באמת לדעת את שיעור התוכן הרוחני הנמצא בלבבו של בן הישיבה. הנני בזה להביע את תקוותי כי המשך חייך בעתיד, לא יבייש את הגחלת אשר לשלהבתה התחממת" (הרב הוטנר-"פחד יצחק")
כל אחד ואחד שיוצא ל"בין הזמנים" צריך לקחת את "בין הזמנים" כמבחן, וככה להתייחס אליו, כי איך שהאדם יתנהג ב"בין הזמנים" כך יתנהג בחיים לאחר שיסיים את הישיבה. החיים לא דומים לישיבה, הם דומים ל"בין הזמנים". מבחן זה הן יחייב אותו ב"בין הזמנים", והן ילמד אותו כאשר יחזור לישיבה, במה הוא זקוק להתחזק ולהתעצם.
ניגש אליי בחור פעם, ושיתף אותי בהחלטתו לא להיפגש ב"בין הזמנים" כי ב"בין הזמנים" הוא מרגיש שהוא לא הוא במיטבו, הוא מתנהג אחרת ושואף אחרת, ואילו בזמן שהוא בישיבה הוא נפגש כי אז הוא במיטבו. אמרתי לו שאם זה כך, שהוא מרשה לעצמו להתנהג אחרת ב"בין הזמנים" בשונה מזמן הלימוד, סימן שהתורה והערכים שלמד בישיבה "לא יושבים אצלו" ולא קנויים בו, ולכן הצעתי לו שכלל לא ייפגש עד שיקנה ערכים אלו.
הרווח השני ל"בין הזמנים" הוא התמודדות. התמודדות בונה את האדם ואם הוא מצליח בהתמודדות הוא זוכה לקנות תורה, וזו כוונת הראי"ה "להכיר את תוכן קדושת התורה ואת עומק החיים". ההתמודדות הראשונה היא קביעת עיתים לתורה בצורה שכל זמן שאין צורך אחר אז האדם יושב ולומד תורה. נכון שיש ב"בין הזמנים" צרכים מרובים יותר מן הישיבה אך אם האדם מצליח (בלי חממת הישיבה) ללמוד ב"בין הזמנים" כאשר הוא פנוי ואין לו צורך אחר, הרי אז הוא קנה את עמל התורה.
קהילות יעקב כותב:
"וצריך ביאור מ"ש מצות ת"ת דמבטלין בשביל מצוה אחרת ולא מפטר מטעם עוסק במצוה כו' והרי תנן ות"ת כנגד כולם...דמצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת...
מצווה שאי אפשר לעשות ע"י אחרים מבטלת תלמוד תורה. שואל הקהילות יעקב, במה שונה מצוות ת"ת שמתבטלת מפני מצווה אחרת והרי יש את הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה"?
ונראה דהגדר הוא כך, דבכל מצוות חיוביות שבתורה אפילו כשהוא אנוס מלקיים המצוה וליכא עליו טענה ותביעה על ביטולה, מ"מ חיוב רמיא עלי' .אך במצות צדקה מי שהוא עני ואין לו כלל מה ליתןאינו בגדר "אנוס", רק "פטור", דזהו עיקר השיעור במצות צדקה שהוא כפי יכלתו, וכשאין לו, ליכא חיוב כלל ליתן...וכן מצות ת"ת כיון שלא נתנה בו תורה שיעור , ממילא החיוב הוא כפי יכלתו ועל זמן שהוא אנ וס מללמוד אין זה בגדר מבטל מצוה באונס, אלא זהו גבול חיובו שהוא עד כמה שאפשר לו, רק פרק אחד שחרית ופ"א ערבית חיובו קבוע וברור דכתיב והגית בו יומם ולילה, וכשיהיה אונס מפרק זה מחשב מבטל מצוה באונס. והנה הא דעוסק במצוה פטור ממצוה היינו משום דשניהם חיוב עליו ואין דוחין זה את זה, אבל ת"ת ומצוה אחרת הנה מצד המצוה דרמי' עלי' שבשבילה מוכרח הוא לבטל ת"ת הרי אם נחייבו לעסוק בהמצוה ממילא אין עליו שום חיוב ת"ת על שעה זו לפמשנ"ת דבהזמן שאנוס לבטל מת"ת ליכא חיוב ת"ת כלל...ולכן מבטלין ת"ת בשביל מצוה אחרת, דהחיוב ת"ת אינו יכול לעשות פטור על המצוה. אבל החיוב מצוה עושה פטור על מצות ת"ת כמשנ"ת" (קהילות יעקב ברכות סימן ט"ו)
גם ב"בין הזמנים" ובחיי הצבא צריך ללמוד כל הזמן אלא אם יש צורך אחר. ב"בין הזמנים" לא קל לקיים את הכלל הזה של קהילות יעקב, ואם בחור מצליח לקיים כלל זה זה יגרום לו לקנות תורה לכל חייו כי דבר הנקנה בהתמודדות נקנה באדם ואילו מה שבא בקלות לא נקנה באדם.
ההתמודדות השניה הקיימת ב"בין הזמנים" היא היחס ל"דברי רשות". ב"בין הזמנים" יש הרבה "דברי רשות" דברים שאינם מצוות או איסורים (פגישות עם חברים, טיולים, ביקורי משפחה, ועוד) והשאלה היא האם אנו עושים אותם בצורה שמקרבת את האדם לבורא עולם. האדם צריך לעבוד את ה' בכל רגע גם בדברי חובה וגם בדברי הרשות. מי שמצליח ב"בין הזמנים" לעבוד את ה' בדברי הרשות, הוא יהיה מוכן לנישואין ולחיים שלאחר הישיבה.
כתוב בגמ':
"ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה" (מסכת ברכות לה:)
"אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש" (מסכת מנחות צט:)
יש סתירה לכאורה בדברי ר' שמעון בר יוחאי בין שתי גמרות אלו?
כותב המהר"ם שי"ף:
"אם קורא ק"ש שחרית וערבית ומייחד כל מעשיו לשם שמיים, ואם כן אף זה שחורש וקוצר הכל מייחד להשי"ת, ע"כ י"ל שם שפיר אע"ג שקורא רק ק"ש שחרית וערבית, גם כן יצא משום הקרא דלא ימוש וכו'. אבל בכיצד מברכים מיירי בסתם אדם, שאינו מייחד מעשיו לשם ה', שיהיה רק חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה, ולא יהיה כוונתו להשי"ת, בזה צריך דווקא לקיים והגית, אבל בק"ש התם לא יצא" (מהר"ם שי"ף- מצוה תכ"א)
עונה המהר"ם שי"ף: הגמ' במנחות עוסקת באדם הקורא קריאת שמע שחרית וערבית וכן מייחד כל מעשיו לשם שמים (חרישה וקצירה) אזי מקיים 'לא ימוש ספר התורה מפיך'. ואילו הגמ' בברכות עוסקת באדם שאינו מייחד מעשיו לשם ה' וחורש וקוצר לשם פרנסה בלבד, אצלו קריאת ק"ש לא מספיקה, וכדי לקיים 'לא ימוש ספר התורה מפיך' צריך ללמוד כל היום כולו.
"בין הזמנים" צריך להיות הכנה לחיים ודברי הרשות צריכים להיות קשורים לבורא העולם.
כתוב בגמ':
"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר 'ברוך ה' יום יום" (מסכת ביצה טז.)
ומסביר את מחלוקתם הרב הוטנר, וכך הוא כותב:
"הלא מחלוקת שמאי והלל היא אם דבר הגון הוא לסמוך על מדת הבטחון בנוגע לכבוד שבת, ואם כן הך כל מעשיך לשם שמיים מאי קעביד הכא... ונראה לפרש הך ברייתא לדעתם של רבותינו אלו דהנה המעשים הללו שעליהם מכוון הוא המאמר כל מעשיך יהיו לשם שמיים הם מעשי הרשות.. והרי הקרא מדברי קבלה להך עניינא של כל מעשיך לשם שמיים הוא הקרא דבכל דרכיך דעהו. ומקרא זה מסיים והוא יישר אורחותיך. ובוודאי שבנוגע למעשי המצוות אינו צריך לומר והוא יישר אורחותיך דמיושרים ועומדים הם, אלא שכל העניין מכוון הוא רק למעשי הרשות ולזה הוא אומר שעל ידי דעתך אותו בכל דרכיך יתיישרו ממילא אורחותיך.. ולזה הוסיפה הברייתא דמצד זה היה באמת גם שמאי מודה להלל דהנהגה של בטחון עדיפא אלא שטעם אחר יש בדבר. דהלא בהנהגתו של שמאי שהיה מניח את הנאה לשבת הנחה זו היא מעשה מצווה ממש, דהרי היא מעשה של כבוד שבת, מה שאין כן הנהגתו של הלל שהיה אוכל את הנאה הרי אכילה זו אכילת רשות, אלא שעל ידי הכוונה של ברוך השם יום יום אכילה זו נעשית היא אכילה של בטחון" (הרב הוטנר-"פחד יצחק")
שמאי אומר שאדם שיש לו מאכל נאה ישמור אותו לכבוד שבת גם אם מקבלו בתחילת השבוע. מסביר הרב הוטנר, ששמאי לא אמר זאת מבחינת ההלכה שהרי קודם ג' ימים לפני השבת לא צריך להתכונן לשבת, אלא שמאי אמר זאת כדי שהאדם יהיה רוחני כאשר הוא אוכל ולא יהיה בעל תאווה, וכדי שיהיה רוחני צריך שיחשוב על שבת כבר מיום ראשון. "אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה בו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום". הלל סבור שאין צורך לחשוב על השבת כדי שהאדם יהיה רוחני כשהוא אוכל, אלא האדם יאכל ביום ראשון לשם יום ראשון ויהיה רוחני באכילתו, שהרי מטרת האכילה להמשיך בשליחות חייו לקדש שם ה'.
כפי שאמרנו עד כה, "בין הזמנים" הוא זמן שהאדם מכיר את עצמו לעומק ורואה מה הוא קנה כבר ומה לא, וכן זה זמן להתמודד ולהצליח הן בלימוד תורה והן בקרבת ה' ב"דברי הרשות". "בין הזמנים" הוא גם זמן לפתח ערוצים נוספים בעבודת ה' שבחיי הישיבה הרגילים הם פחות באים לביטוי, כגון:כיבוד הורים, בין אדם לחברו במשפחה וביחס לאחים ואחיות, חסד, קירוב- לקרב כאלו שנמצאים ברמה רוחנית פחות מאיתנו ולהקרין להם משמחת התורה שזכינו לה.
גם לטיול בארץ ישנה חשיבות רבה, וכך כותב הרב חרל"פ זצ"ל:
"בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא. שיודעים הם (אויבינו) שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא, ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה. הנקודה העיקרית והמקום שממנו שאבו ישראל את חיי הקדושה שלהם בימי החשמונאים הייתה בדברים שבהם מתגלה התייחדותם של ישראל. כמו מצוות מילה שמיוחדת לישראל, וכן שבת... וכן חודש... ועל כן כל ההתקוממות של היוונים ולבטל השלושה דברים. ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכול ומבלעדי ההתאחזות בה אין כלום השפעה של קדושה בעולם, ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת" (הרב חרל"פ-"מי מרום")
בדורנו הנקודה המרכזית היא ארץ ישראל ודרכה מגיע הקדושה לשאר הדברים. לכן האויבים נלחמים על ארץ ישראל. חשוב לנצל את "בין הזמנים" לטיולים בארץ, כדי להתקשר רבות לארצנו הקדושה.
משלושה דברים צריך להיזהר מאוד:
א. בטלה. לנצל את הזמן כמה שאפשר, שהרי בטלה מביאה ליד הרהורים. חשוב להיות כל הזמן בעשייה. עשייה מביאה את האדם לשמחה ואילו בטלה מביאה למחשבות של עצבות ודיכאון. לא קיים ביהדות מושג של "סטלבט" ובטלה או שעמום. חיוב ת"ת ועשיית מצוות ודברי רשות שמקרבים את האדם לבוראו גורמים לכך שהאדם יהיה חרוץ ועסוק תמיד (כולל "בין הזמנים")
ב. חוסר הצניעות הקיים רבות בתקשורת המשפיעה עלינו. צריך להקפיד מה רואים ומה שומעים ומה לא רואים ולא שומעים. אפשר לאבד בקלות רגישות דרך המדיה. האלימות והדיבורים הלא טהורים שהאדם שומע ורואה גורמים לאדם לאבד רגישות ולפעמים אף לעבור ח"ו על איסורים, ולכן חשוב מאד להיות מאד בררנים מה רואים ומה לא.
ג. לא לאבד את האיזון בין גשמיות לרוחניות. ב"בין הזמנים" עוסקים רבות בגשמיות וחשוב מאד לשמור על האיזון נכון כדי להישאר להיות רוחניים ולא בעלי תאווה.
יה"ר שנזכה ב"בין הזמנים" הקרוב לקיים את דברי הראי"ה "להכיר את תוכן קדושת התורה ועומק החיים שהיא משפיעה על לומדיה" אמן כי"ר.
