שיחה לפר' שמיני: ההתבטלות והיצירתיות- הילכו יחדיו?

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

כתוב בפרשתנו:

" וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה . וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי, אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה" (ויקרא ט', א'-ה')

פתאום משה רבנו מגיב בצורה לכאורה מוזרה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ויקרא פרק ט פסוק ו)

מה משה רוצה פה? הם הרי עשו את מה שה' ציווה, אז מדוע שמשה יחזור ויאמר " אשר ציווה ה'"?

כותב המדרש:

"כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו לכך נאמר ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'" (ויקרא רבה)

משה רבנו מגלה שהם עושים בדיוק מה שה' אמר, אבל הם לא מקריבים את הקרבנות בגלל שה' ציווה, לא מתוך התבטלות, אלא מתוך שמחה אדירה שה' מחל להם לאחר חטא העגל וחוזר ומשרה את שכינתו על כלל ישראל, ומה שממלא אותם זה השמחה שנתרצה להם העוון, ולא ההתבטלות לפני ריבונו של עולם. וזה מה שכואב למשה רבנו, לכן משה רבנו אומר: זה הדבר אשר ציווה ה' – הקריבו מדין הציווי, לא מדין השמחה.

מה באמת הפשט בכך? מה הפסול בשמחה זו? האם השמחה בעבודת ה' יש בה פגם? אלא שהשמחה בעמלות ה' וסיפוק אישי יכול לגרום להרגיש שהאדם עומד בראש הפירמידה וזה יוצר גאווה מסוימת, ואז זה דבר שלילי. תפקיד השמחה בעבודת ה' והרגשת הסיפוק הוא הפוך, לקשר את האדם לדביקות בבורא וליצור שאיפות חדשות בעבודת ה'.

משה רבנו הרגיש שהשמחה יצרה מציאות שבמקום שה' יעמוד בראש הפירמידה, עם ישראל עומד בראש.

בבית מדרשנו מצד אחד יש להתחנך לשמחתה של תורה, הרגשה של סיפוק, של הספק ויידע, אך צריך מצד שני לא להגיע לידי גאווה עצמית אלא לביטול לבורא, לדבר הרבה יותר גדול.

הרב עמיטל כתב חוברת "בין התחברות למחויבות", והדבר שהטריד את הרב עמיטל בדור שלנו זה שהרבה פעמים בחורים רוצים להתחבר לדברים טובים, אבל זה יכול לגרום גם לחוסר התבטלות ומחויבות, מה שמתחברים עושים ומה שלא לא עושים.

יש סיפור ידוע על חסיד קרלין שהגיע לשבות בשבת בוינה. הוא הלך לרב של וינה ביום רביעי, והוא אמר לו: בקרלין אנו נוהגים לצעוק בתפילה, בוינה כולם עומדים ומתפללים בשקט. שאל אותו אותו חסיד: האם אתה מרשה לי לצעוק בתפילה? אומר לו הרב של וינה, לא, אצלנו מתפללים באימה ובהתבטלות. לחסיד הזה היה קשה מאד עם זה. כאשר הגיע ל"נשמת כל חי" בתפילת שחרית של שבת הוא התחיל לצעוק בתפילה, והוא היחיד שעשה כך. במוצאי שבת הוא הרגיש צורך להתנצל בפני הרב על מעשהו, והרב למרבה הפלא שיבח אותו על צעקותיו. החסיד התפלא על שינוי הגישה של הרב, והרב הסביר לו שבתחילה כאשר בא לשאול ותכנן מראש לצעוק בתפילה, אזי זה מוכיח שאין התבטלות ויש רק דרך אחת לעבוד את ה' ולכן התנגד. כאשר הרב ראה שהחסיד צעק תוך כדי "נשמת כל חי"- צעקה זו סימלה את התפעלותו מטוב ה' וההתבטלות אליו, ולכן את זה משבח הרב ומעריך.

אנחנו בבית מדרשנו בשעלבים מחנכים ל"תורא דיליה". ליצירתיות, לחדש, לקנות דרך אישית בלימוד, לשמחתה של תורה, אך חשוב שדרך חינוכית זו לא תיצור הרגשה של גאווה ושימת דגש על האדם, אלא תגביר את השאיפות והרצון להתחבר לחכמה האין סופית של התורה.

אבי זכרונו לברכה בא לבקר אותי פעם אחת בישיבה, והפגשתי אותו עם ראש הישיבה ונתתי להם לדבר לבד, ולא ידעתי על מה שוחחו. כשישבתי שבעה על אבי, בא אליי ראש הישיבה ואמר לי, אתה יודע על מה דיברנו? אביך שאל אותי שאלה אחת: איך מצד אחד אתה תגרום לתלמידים בישיבה להרגיש שהם יודעים, ומצד שני הם ירגישו שהידיעה הזאת גורמת להם להתחבר לדבר בלתי סופי והם ירצו לדעת עוד ועוד ולא להרגיש שהם כבר יודעים ולא צריכים לדעת יותר?

התשובה לניגוד זה, שמחד האדם צריך להרגיש שהוא יוצר ומחדש, ומאידך להתבטל לבורא ולעשות הכל מצד ציווי ה', תלוי בשאלה אם האדם מרגיש שהוא חי את חייו בשליחות והתבטלות לה'. אדם שמרגיש שכל חייו הוא חייל ה' וכל מגמת וייעוד חייו לקדש שם שמים, אזי שמחתה של תורה תוסיף בדביקותו עם הבורא ותעלה אותו לשאיפות חדשות ביעדים הלימודיים, באיכות הלימוד ובעבודת ה'.

נאמר בהמשך הפרשה:

"וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא פרק י פסוק יא)

נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ופעלו לשם שמים, אך הקריבו אש זרה שלא ציווה ה'.

כותב שפת אמת:

ללמוד כי העיקר כח כל מעשה האדם מצד ציווי ה'. כי כל שכל אדם בטל לכח זה. והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים רק שהי' חסר הציווי.....א"כ מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצוי'. הרי זה הכח מצד פקודת ה'. כמאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו. כח ציווי זו חשוב מן הכל. וי"ל מ"ש שתויי יין נכנסו כי השגת הטעמים נק' יין יינה של תורה. אעפ"כ צריך להיות רק בפקודת המלך.. אמר מו"ז ז"ל דיש ללמוד מזה דעיקר עשיות המצוה בכח הציווי, וזה למעלה מכל הכוונות, שהרי נדב ואביהוא שהיו גדולי עולם והיו להם כוונות ויחודים וסודות במעשיהם. אעפ"כ מצד שלא צוה אותם נענשו" (שפת אמת פרשת שמיני שנת תרנ"ט)

כותב האגלי טל בהקדמתו:

"ומדי דברי בו, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה"

צריך ללמוד בשמחה כי השמחה היא המחברת את לימוד התורה לנפשו של האדם, וצריך שמחה שלא תיצור גאווה, אלא כדי ש"דברי התורה ייבלעו בדמו" בלימוד – כדי שע"י השמחה הזו נרגיש שאנו מחוברים, והשמחה הזו תיצור דביקות בבורא.

יהי רצון שנזכה לחבר בין שני דגשים אלו- שמחת הלימוד והתבטלות לבורא, ע"י זה שנבין שכל מטרת חיינו היא לקדש שם ה' בעולם, ואז נזכה בדברי האגלי טל, להיות שמח ומתענג בלימודו, ודברי תורה ייבלעו בדמנו.