שיחה לפרשת נח-עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מתחילים אנו "זמן חורף" עם תפילות רבות. תפילות להחזרת החטופים במהרה, להחלמת הפצועים, לכך שכל חיילי צה"ל יחזרו בריאים ושלמים בגופם ובנפשם.
מתחילים אנו "זמן חורף" עם הרבה צער וניחומים לכל המשפחות הרבות שיושבות שבעה על אהובם שעלה בסערה השמיימה וקידש שם ה'.
מתחילים אנו "זמן חורף" עם הרבה אחריות לכלל ישראל. יש לנו תפקיד אדיר וגדול בשעה זו. לימוד התורה הוא העזרה הרוחנית הנדרשת והחיונית להצלחת המלחמה, ועל כן אנו מגוייסים כאן בבית מדרשנו לעמל והתמדה.
אני מבקש לקרוא דברים שקיבלתי מאיש מילואים:
"אני מניח שאתם מרגישים לעיתים קרובות "תחושת פספוס" שאתם לא בצבא עכשיו. תחושה זו ליוותה אותי לאורך כל מבצע "צוק איתן" כשהייתי בחור צעיר בישיבה. חשוב לי להגיד! אנחנו כלוחמים לא יכולים לנצח בלעדיכם! אתם המנוע שלנו! אנחנו רק הזרוע שתפקידה להכות ונכה חזק בעז"ה, אבל בלי לב פועם-בלי הדם שיזרום בעורקים, אנחנו לא שווים כלום. באופן אישי אין לי את האומץ לצאת למלחמה אם אני לא יודע שיש כמות גדולה שיושבים באותו זמן ועומלת בתורה מתוך שמחה ודיבוק חברים! אנחנו חייבים את שני הדברים כדי לנצח! כשיהושע יוצא להילחם בעמלק, משה אהרן וחור עולים לראש הגבעה. כאשר ידיו של משה נופלות-צה"ל סופג, אם הן למעלה-צה"ל מנצח. ולכן אהרן וחור אוחזים בידיו של משה. הקב"ה בחר בכם כעת להיות "ידיו של משה". תפקידכם ואחריותכם לא לתת לידיים הללו ליפול! תפקידכם להתגייס לבית המדרש ללמוד ולהתפלל בכל כוחכם. זה הדלק שלנו! אנחנו נלחמים ביחד! אתם הלב הפועם ואנחנו הזרוע המכה! חזקו ואמצו בעד עמנו ובעד ערי אלקינו".
חייב להיות דגש רב בזמן הזה לעמל רב ודגש בהעצמת ההבנה שיש לנו אחריות לכלל ישראל.
הבוקר דיברתי עם צביקה מור שבנו חטוף, והוא אמר לראש הממשלה "עשה מה שטוב לכלל ישראל כי הפרט תפקידו לעזור לכלל".
הבעל שם הטוב כותב בפרשתנו:
"את הא-לקים התהלך נח, וברש"י נח היה צריך סעד לתמכו אבל אברהם היה מתחזק בצדקו מאליו עכ"ל. שמעתי אומרים בשם המקובל איש א-להים הישיש בעל שם ר' ישראל ממזיבוז זצלה"ה ששאל לו איש אחד מאנשיו, מה זה שלפעמים כשהיה אדם דבוק בדבקות הבורא, ויודע אינש בנפשיה שקרוב הוא אליו יתברך שמו, ובאמצע הדבקות נמצא לפעמים שהוא נפסק ורחוק מהבורא יתברך, כי גם זה יכול האדם לידע בנפשו כי הוא רחוק מהמקום ברוך הוא: ואמר לו הבעל שם שמצאנו בינינו דבר זה על דרך משל, כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך ברגליו, מה עושה אביו, נוטל את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא יפול התינוק ארצה, והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו אזי מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב בכל פעם יותר ומכח זה יתלמד הילד לילך בטוב, כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחילה, למקום שהיה אביו עומד בתחילה, אבל השתא כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו נמצא הולך התינוק בכל פעם יותר, כך מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, כשאדם מתלהב בדבקות הבורא, אם לא היה מתרחק ממנו המקום ברוך הוא לא היה דבקותו בכח ובתמידות, אבל השתא כשמתרחק ממנו בכל פעם, הוצרך האדם להתחזק בדבקותו בכל פעם יותר ויותר, כי בכל פעם כשרואה את עצמו רחוק מאתו יתברך שמו, יצטרך להוסיף ולחדש בכל פעם דבקות יותר מדמעיקרא ומכח זה יתייחד ויתחזק דבקותו בכל פעם יותר, ואמר שלזה רמז דוד המלך עליו השלום (תהלים מ"ח) הוא ינהגנו על מות ופירש רש"י ז"ל כאדם המנהיג את בנו הקטן לאט" (ספר בעל שם טוב- פרשת נח )
היתה בנו דביקות בה' אחרי ר"ה יוכ"פ סוכות, ובשמחת תורה לפתע ה' מתרחק. הקב"ה התרחק כדי שנתחזק ונדבק ונגיע אליו קרוב יותר, כתינוק שאביו מתרחק ממנו כדי שילך יותר ויותר.
ה' מבקש מאיתנו דביקות, אחדות, תפילות ועמל תורה. זה מה שינצח. חובה עלינו להיות כעת כמו אברהם ולא כמו נח. אברהם היה פעיל ואילו נח היה פסיבי, וחובה על כולנו להיות פעילים מאד בלימוד התורה.
כתוב בישעיה:
"כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ" (ישעיה פרק נד פסוק ט)
נח לא מתפלל על בני דורו לכן המבול נקרא "מי נח".
כותב "קדושת לוי":
"קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא יש צדיק שעובד הבורא... ומאמין שיש לו כח בעליונים להנהיג העולמות כרצונו... ויש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא והוא שפל בעיני עצמו מאוד ומאוד, וחושב בלבו מי אני שאתפלל לבטל הגזירה לכן אינו מתפלל לבטל. ... ונח הגם שהיה צדיק גדול ותמים היה קטן בעיניו מאוד ולא היה לו אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה.... לכן לא היה מתפלל על הדור" (קדושת לוי פרשת נח)
מסביר ה"קדושת לוי", שנח לא התפלל על בני דורו כי הוא לא האמין בכוחו. נח עבד את ה' מכח היראה בלבד וזה גרם לו לחשוב רק על גדלות ה' ומיעט מכוחו, ולכן הוא לא חשב שהוא יוכל לשנות את החלטת ה' בהבאת המבול ולכן לא התפלל על בני דורו. לעומתו אברהם, הוא עבד את ה' מכח האהבה. אהבת ה' ואהבת התורה נותנות כח ועוצמה לאדם, ואברהם הבין שתפקידו לשנות עולם ומכח שינוי העולם השגחת ה' תהיה בהתאם, ולכן אברהם פעל ופעל כפי שכותב הרמב"ם.
כותב הרמב"ם:
"כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם,וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א)
אברהם אקטיבי, מנסה לשנות את כל העולם, שובר את העו"ז, מחבר ספרים, פעילות ענפה ועצומה כדי לשנות את העולם, ולהראות להם מהו האמת. אלפים רוצים לשמוע אותו. לעומתו נח בונה תיבה כפי שציווהו ה', אבל לא יוזם, לא מחזיר בתשובה, הוא פסיבי. האקטיביות של אברהם צריכה להיות בבית מדרשנו.
נדרש מכולנו בעת הזאת להיות כאברהם אבינו, לפעול למען כלל ישראל ע"י לימודנו ותפילותינו, וכך נצליח להשפיע במרומים ומידת הדין תיהפך בעז"ה למידת הרחמים.
שנה שעברה הוצאנו חוברת לזכר הקדושים שנפלו על קידוש ה', וצריכים אנו לצערנו הרב להוציא שוב לזכר הנופלים על קידוש ה' השנה.
כותב הרמב"ן:
"כי מידת "זכור" רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה...ומדת "שמור" במצות לא תעשה... ויוצא ממידת היראה.... ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה" (רמב"ן שמות פרק כ פסוק ז)
הרמב"ן מסביר שעשה דוחה לא תעשה, כי עשה נובע ממידת האהבה ואילו לא תעשה נובע ממידת היראה, ומידת אהבה גדולה וחשובה ממידת היראה, ולכן עשה דוחה לא תעשה. אברהם עבד בשמחה והקרין אהבת תורה לכן העם נהר אחריו.
חשוב להדגיש שגם לאברהם היתה מידת היראה, כפי שכתוב בעקידה: "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", אלא שמידת האהבה היתה המרכזית ומידת היראה השתלבה יחד עם מידת האהבה.
חובה עלינו להגביר בזמן הזה את מידת אהבת לימוד התורה ע"י חידוש בלימוד, כתיבה וסיכום סוגיות, וכתיבת חבורות בלימוד, ויחד עם זאת לא להזניח את העבודה של מידת "יראת ה'".
כותב הרב וולבה:
"מהי המחלוקת בינינו לבין העולם החילוני? לכאורה, שהם אינם מאמינים ואנחנו מאמינים, אנו מקיימים מצוות והם לא. אולם, בשורש הדבר נראה, שהמחלוקת היא בנקודה אחרת, כיצד ליהנות מהחיים.... והנה הרמב"ם כתב בספר המצוות מצוה ג', שציונו באהבתו ית'. וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית הנאה וזאת היא האהבה המחויבת.... אם מתבונן במצוה אחת ומרגיש כמה קדושה והתעלות הוא מקבל על ידה וכיצד היא עוזרת לו להשריש עדינות וטובת לב בקרבו. אדם מתבונן בסוגיא בש"ס ורואה את העומק המבהיל אשר בה ואת השכל האלוקי המתגלם בה. בכל אלה הוא משיג ומכיר את השם. אבל הכרה יכולה להיות קרירה, הסתכלות מה, התרשמות מה, אבל אין הרושם מגיע עד עומק נפשו. אולם כשנהנים מההשגה תכלית הנאה זוהי הכרה של אמת, ויותר מזה זוהי האהבה המחויבת" (הרב וולבה)
זה לא הזמן להנאות גשמיות, זה הזמן להנות מלימוד תורה. אם אין הנאה מלימוד תורה זה לא נהפך להיות חלק מאתנו.
אבקש לסכם את הדברים למעשה, מה שנתבע מאיתנו כעת:
1)להתחזק בתפילות ותחנונים לה' ע"י שיח ישיר עם ה' בשומע תפילה או בסוף תפילת הלחש, ושכל אחד יבקש ממנו בלשונו לראות את הישועה עין בעין ולהשיב את החטופים ולהחזיר את כל חיילי צה"ל בריאים ושלמים ורפואה לפצועים.
2) להעמיק ביסודות האמונה של תקופה זו. הרמב"ם כותב "ויידע שעל ייחוד ה' עושה מלחמה", הבאת הרמב"ם היא, שלו יכול היה החמס היה נלחם ישירות בה' והיות והוא אינו יכול אזי הוא נלחם עם נציגי ה', ולכן כעת מלחמת עם ישראל היא מלחמת ה' באויביו וכל חייל וחייל הוא נציג ה' ונציג עם ישראל ככהן גדול.
מסירות נפש לכלל ישראל שהם נציגי ה'. זה שחיילי צה"ל מסכימים לסכן את חייהם לטובת עם ישראל נובע מתוך ההבנה שה' הוא בראש הפירמידה ולא האדם, וה' ציווה שבמלחמת מצוה חובה על האדם לסכן נפשו למען הכלל.
חשוב שנרגיש את החיבור של כל אחד ואחד למען כלל ישראל, הן של החיילים והן שלנו ע"י לימוד התורה בעמל ובשקידה.
יה"ר שה' ישמע כל תפילותינו לימודנו ועבודת ה' שלנו, ונזכה לראות ישועת ה' עין בעין. נזכה שתלמידנו יחד עם כל החיילים יחזרו לשלום בריאים ושלמים בגופם ובנפשם, ולראות ולהודות על הניסים הגדולים שאנחנו בעז"ה הולכים לראות. ונגיד לפניו שיר חדש. אמן כי"ר.
