שיחת ראש הישיבה לפרשת נח: והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך
בחצי שנה הקרובה אנו צריכים להדגיש מהו היעד הקונקורטי וכיצד מגיעים אליו?
איזה דמות אנו צריכים להידמות אליה, מי נבחר ומדוע?
אנו עוסקים בשתי דמויות שנתקלות באותו מצב אך מגיבים אחרת, אברהם ונח. אצל אברהם כולם עובדים ע"ז והוא עובד ה'. אצל נח כולם גנבים אך הוא נח צדיק תמים. אך תגובתם אחרת.
כותב הרמב"ם:
"כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם,וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א)
אברהם מנסה לשנות את כל העולם, שובר את העו"ז, מחבר ספרים, פעילות ענפה ועצומה כדי לשנות את העולם, ולהראות להם מהו האמת. אלפים רוצים לשמוע אותו. לעומתו נח בונה תיבה כפי שציווהו ה', אבל לא יוזם, לא מחזיר בתשובה, הוא פסיבי.
כותב הזוהר:
"ועתה הניחה לי וגו', ואעשה אותך לגוי גדול וגו', מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני... ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה.... כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח" (הזוהר הקדוש חלק ג)
נח לא מתפלל על בני דורו לכן המבול נקרא "מי נח"
והספורנו מרחיב:
"לא מפני שהיה ראוי לכך.. וזה כי לא לימדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה שמואל וזולתם" (ספורנו בראשית ו,ח)
הגמ' כותבת:
"אמר רבי יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קח.)
ורש"י על הגמ':
"יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י בראשית פרק ו פסוק ט)
מתברר שההבדל בין אברהם לנח זה לא עניין של שאלה של אישיות אלא שאלה על דרכים בעבודת ה'. מה היעד שאנו צריכים לשאוף אליו?
כותב קדושת לוי:
"קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא יש צדיק שעובד הבורא ואין לו חשק רק להיות עובד הבורא ומאמין שיש לו כח בעליונים להנהיג העולמות כרצונו... ויש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא והוא שפל בעיני עצמו מאוד ומאוד, וחושב בלבו מי אני שאתפלל לבטל הגזירה לכן אינו מתפלל לבטל. ... ונח הגם שהיה צדיק גדול ותמים היה קטן בעיניו מאוד ולא היה לו אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה.... לכן לא היה מתפלל על הדור" (קדושת לוי פרשת נח)
שתי דרכים בעבודת ה'. דרך השפלות ודרך העוצמה מאת הבורא. אברהם הלך לפי דרך העוצמה מאת הבורא ונח הלך לפי דרך השפלות. אברהם עבד בכוח אהבת ה' ונח בכח יראת ה'. יראה זה מצמצם ומגביל, אהבה יוצרת להט, אקטיביות ועשיה.
הרמב"ן כותב:
"כי מידת "זכור" רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה...ומדת "שמור" במצות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה.... ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה" (רמב"ן שמות פרק כ פסוק ז)
זכור ושמור. זכור זה תעשה-אהבה, שמור זה לא תעשה-יראה. אברהם עבד בשמחה לכן הוא הקרין אהבת תורה לכן הוא היה פעיל. נח עבד ביראה ולכן הקביל את עצמו.
מטרת החצי שנה הקרובה להגיע לאהבת ה' ולאהבת לימוד התורה, להגיע ללימוד תורה לשמה.
"ענין הלשמה, עיקרה לשם אהבת התורה, ליגע ולעמוד על שרשה... לפי שעיקר הלימוד לא לעסוק רק בדבקות כי אם להשיג ...ולידע כל דבר על בוריו... וכל אשר יוסיף ללמוד כן יוסיף לחפוץ ללמוד עוד ובאהבת התורה ישגה ויחשוב הלואי שלא אוכל לא לישון ולא לאכול רק כל הימים וכל הלילות ליגע ולעיין ולשתות בצמא את דבריה" (נפש החיים שער ד)
צריכים ללימוד תורה לשמה, לאהבת לימוד התורה, לחיבור בתורה שנותן אושר בחיים.
הייתי בפגישה של מלמדי תורה ושאלו אותי אם אפשר להגיע לאהבת ה' בלי לימוד תורה? אמרתי להם שזה לא מחזיק מעמד. לימוד התורה יוצר את הקשר לאהבת ה'.
נח מתוך יראה הצדקות לא תפסה את אישיותו ולכן היה איש אדמה והגיע לידי חטא.
יש שלומדים בישיבה כי יש מסגרת, אבל ברגע שאין מסגרת לא לומדים. אנו צריכים ללמוד לא בגלל סדרי הישיבה כי אנו אוהבים ללמוד תורה וזה מחייה אותנו ובלי זה נשמתנו לא חיה.
הדמות שצריכה להיות מולנו צריכה להיות אברהם אבינו ולא נח. לכן עם ישראל מתחיל מאברהם ולא מנח.
"כשאמר למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה. אמר לו בצדקה שהיינו עושים. אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשות וכי עניים היו שם והלא לא היה אלא נח ובניו ועל מי הייתם עושים צדקה. אמר לו על החיה והבהמה והעוף. לא היינו ישנים כל הלילה אלא היינו נותנין לפני זה ולפני זה. פעם אחת איחרנו את עצמנו ויצא אבי משובר. אותה שעה אמר אברהם מה אלו אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם ובשביל שאיחר עצמו כמעט קיבל שכרו ונשבר. אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים. מיד (בראשית כא לג) ויטע אש"ל. אכילה שתיה לויה" (מדרש תהילים ל"ז)
"קנים תעשה את התיבה"... א"ר יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך" (בראשית רבה ל"א ט)
התיבה לא רק שומרת על נח אלא היא תיבה של טהרה. ה' גורם לנוח לעשות חסד, לתת, וכך נוח מתקשר יותר אל ה' ה' מטהר את נח. על ידי הנתינה והחסד נח נטהר ומגיע לידי אהבת ה'.
היעד של אהבת התורה צריך להיות בראש מעייננו ב"זמן חורף".
איך מגיעים ליעד זה? איך לומדים בלי הרגשה של "עול"?
כותב אגלי טל בהקדמתו:
"שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה [ועיין פירוש רש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק.] ובזוה"ק, ד"בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה, יצר הרע...". ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה" (הקדמת אגלי טל)
השמחה, היצירתיות הם אלו שיוצרים דבק לאדם וגורמים לאהבת תורה. התנאי הראשון לאהבת תורה שנשמח בלימוד התורה. אדם יכול לשמח בלימוד אם הלימוד בהיר ועמוק. לימוד של בלגן לא מביא לידי שמחת תורה. בהירות ויצירתיות מביאים לאהבת תורה. סיכום סוגיא מביא לידי אהבת לימוד תורה.
בבקיאות חשוב ששיטת רש"י תהיה מובנות. בבקיאות צריך להיות דגש על חזרות. המטרה לדעת מושגים בבקיאות.
חשוב ללמוד נושאים באמונה ולשאול שאלות ולברר. בשישי שבת חשוב לקחת פרשן אחד לכל שנה וללמוד אותו היטב. החשוב ביותר להבין את עניין עמל התורה. אי אפשר להגיע לאהבה אם אין עמל תורה אם אין מיצוי כוחות. צריך לדרוש מעצמנו. יש לזה חשיבות עצומה.
יה"ר שנזכה בחצי השנה הקרובה לסייעתא דשמיא ונתגבר על המשברים ועל הקורונה ונזכה ללמוד מתוך עמלה של תורה ויהיה אברהם אבינו הדמות אליה צריכים לשאוף, כי הוא הדמות שהוא התחיל את עם ישראל. "והאר עיננו בתורתך", שנזכה להקרין את אהבת הלימוד החוצה. יש לנו אחריות כלפנו כלפי משפחתנו וכלפי עם ישראל.
"מהי המחלוקת בינינו לבין העולם החילוני? לכאורה, שהם אינם מאמינים ואנחנו מאמינים, אנו מקיימים מצוות והם לא. אולם, בשורש הדבר נראה, שהמחלוקת היא בנקודה אחרת, כיצד ליהנות מהחיים. תינוק, ממש מיום היוולדו, רוצה ליהנות. כל אשר הוא מתפתח, הנאותיו מתחלפות, אבל הרצון ליהנות נשאר המניע העיקרי לכל מעשיו..... והנה הרמב"ם כתב בספר המצוות מצוה ג', שציונו באהבתו ית'. וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית הנאה וזאת היא האהבה המחויבת.... אם מתבונן במצוה אחת ומרגיש כמה קדושה והתעלות הוא מקבל על ידה וכיצד היא עוזרת לו להשריש עדינות וטובת לב בקרבו. אדם מתבונן בסוגיא בש"ס ורואה את העומק המבהיל אשר בה ואת השכל האלוקי המתגלם בה. בכל אלה הוא משיג ומכיר את השם. אבל הכרה יכולה להיות קרירה, הסתכלות מה, התרשמות מה, אבל אין הרושם מגיע עד עומק נפשו. אולם כשנהנים מההשגה תכלית הנאה זוהי הכרה של אמת, ויותר מזה זוהי האהבה המחויבת" ("עלי שור"-הרב וולבה)
"אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים... והלא מאה ועשרים שנה נתעסק בבנין התיבה, מאה ועשרים שנה היה מזהיר מכריז ומפרסם כי עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, והיו הבריות מלעיגים עליו, מבזין אותו וקוראים לו זקן שוטה (ב"ר ל'). והתורה מעידה עליו ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים, ואחרי כל זאת באים חז"ל ומעידים עליו כי אף הוא מקטני אמנה היה, בעומק סתרי לבבו נשארו עדיין ספקות, והיה מאמין ולא מאמין, ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים. זאת אומרת אף ירידת הגשמים ובקיעת כל מעיינות תהום רבה לא הועילו לו כלל להוציא מלבו את הספקות, והוא לא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים.... אפשר לו לאדם לעסוק בבנין תבה מאה ועשרים שנה, לפרסם ברבים את הגזרה העתידה לבוא לעולם, ואילו הוא עצמו, המיועד להנצל ולהציל בזכותו את כל העולם, הוא גופו הריהו מאמין ואינו מאמין, בידיו הוא עושה תיבה, בפיו ובשפתיו הריהו מודיע ומפרסם את אזהרתו הגדולה לכל באי עולם, ואילו בלבבו בתוך תוכו, בפנימיות סתרי נפשו מפקפק הוא ומסתפק בדבר, ואין הספקות מרפים הימנו אף למראה עיניו את התחלת הגשמת הדבר, והוא לא זז ממקומו עד שבאו המים ודחקוהו לתבה, עד כדי כך עמוקים הם כוחות הנפש שבאדם" (הרב אברהם שמואל פינקל- נתיבות מוסר)
"א"ר שמואל בר נחמני: אשריהם הצדיקים, שהן הופכין מידת הדין למידת רחמים; בכל מקום שנאמר "אלהים" – זו מידת הדין... וכתיב: ויזכור אלהים את נח(ואת כל החיה אשר אתו בתיבה ויעבר אלקים רוח על הארץ וישוכו המים)... מה זכירה נזכר לו? שזן ופרנס כל י"ב חדש בתיבה. את נח, בזכות הטהורים שהיו עמו בתיבה" (בראשית רבה ל"ג ג')
"עבודת האדמה כשלעצמה, חשובה וחיונית היא, ולא בגינה ביקרו חז"ל את נח. כישלונו היה בהגדרתו כ'איש אדמה'. כל עוד היה 'איש צדיק' העוסק בעבודת האדמה, לא היה בו כל פגם; אבל כאשר הפך ל'איש אדמה' - כאשר עיסוקו השתלט על זהותו - הפכה עבודתו בבת אחת מהצלחה לכישלון....בצאתו מן התיבה ראה נח עולם שמם וחרב, ומתוך השקפה רוחנית נשגבה ואיתנה הבין כי "לא תֹהו בראה, לשבת יצרה" וכי עליו ללכת בדרכי א-לוהיו, להשתתף במעשה בראשית וליישב את העולם מחדש. אלא שככל שעבר הזמן הלכה המטרה הנעלה הזאת והיטשטשה, הלכה והתרחקה, ועבודת האדמה הפכה ליעד ומטרה כשלעצמה. עיסוקו של נח השתלט על זהותו, וכאן התהפך גם יחס המקרא אליו ו'האיש הצדיק' הפך ל'איש האדמה'..... גם בימינו, כשהעולם אינו שמם וחרב, יש חשיבות רבה בבנייתו וביישובו.... אולם כל מי שעוסק בצורה זו או אחרת ביישובו של עולם חייב להישמר פן ישתלט עיסוקו על זהותו. אפשר להיות איש א-לוהים העוסק בכימיה ואיש א-לוהים העוסק במשפטים; אולם אל לאדם להיות איש כימיה, איש משפטים. המודל החיובי שמציג המדרש כאנטיתזה לנח הוא משה רבנו, ש"משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש הא-להים' ". משה רבנו גדל והתחנך בבית מצרי ושימש בחייו בתפקידים רבים: שופט, מנהיג ושר צבא. אך כינויו היחידי היה מעולם "איש הא- להים"; בכל אשר עסק, הייתה זו זהותו היחידה" (הרב אהרן ליכטנשטיין בית המדרש הוירטואלי)
"ויש לבאר בזה כי מטבע האדם לבקש לו הוכחה היותר ברורה על ידיעותיו שכבר אמיתיות אצלו, וכמו שרואים אנו שאף מי שנאמן לו ביותר יגיד לו דבר ויאמין לו, בכל זאת כיון שראיית החוש היא יותר ברורה ויותר חזקה, מטבע האדם הוא שיברר לו לעצמו ע"י חושו. ולמשל: אם יגיד לו חבירו שמאחוריו תלויה תמונה על גבי הקיר, ובאמת אין לו חפץ לראותה, בכל זאת יסב פניו לראות הכנים דברי חבירו או לא, אף שנאמן לו חברו ואין לו ספק שהוא איש נאמן. כן הדבר עם נח הצדיק, אמנם האמין בה' כי יבא מבול לעולם, ובנה תבה ק"כ שנה והוכיח לבני דורו, וכשצוהו ה' ליכנס לתיבה קיים את דבר ה', אבל בכל זאת הקב"ה - הבוחן כליות ולב ותוכן לבות - העיד עליו כי לבסוף שדחקוהו המים היתה הוכחה יותר חזקה אצלו ונתוסף לו בבהירותו, מאשר ציווי ה' עד כה, כי הלא עכשיו הוא מרגיש בגופו ורואה המים בעיניו, וזוהי כבר קטנות אמונתו, שמרגיש בחושיו יותר מאשר ציווי ה' כי באמת ציווי ה' היה צריך להיות כ"כ בהיר עבורו, עד אשר הרגשת המים על גופו וראית עיניו לא היתה צריכה להוסיף על אמונתו" (הרב אליהו מאיר בלוך)
