שיחה לפרשת נח - שמחתה של תורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
ברכת ברוכים הבאים לכל תלמידנו הרבים השבים לישיבה. המטרה של "זמן חורף", שהשיאים שרכשנו בימים הנוראים, של דבקות וקשר עם הבורא, ייהפכו להיות קניין של כל אחד ואחד. השגרה, עמלות התורה, סדר אחרי סדר, סוגיה אחרי סוגיה, הלכה אחרי הלכה, הם יוצרים קניין שהתורה והאדם נהפכים להיות אחד. כאשר אדם קונה תורה והוא והתורה נהפכים להיות אחד, אז כל מבטו על העולם, ייעודו בחיים, סדר עדיפויות ובמה לבחור וכו', מקבל הסתכלות עמוקה ואמיתית הנובעת כולה מתורה, ולכן יש לקניין זה משמעויות חשובות ביותר המשפיעות על כל החיים כולם.
דווקא בגלל ש"זמן חורף" הוא יחסית ארוך כשישה חודשים, זה תורם ליצור עמל וקניין תורה. חצי השנה הזו היא בעצם הזמן החשוב ביותר והאיכותי ביותר לכל השנה כולה. זה הזמן שבו האדם לומד איך ללמוד, רוכש את אהבת הלימוד, ולומד להבין את חשיבות הלימוד.
כדי שכל ימינו נהיה קשורים ללימוד, חייבים אנו לרכוש ולקנות את שלושת המרכיבים האלו: איך לומדים בעומק, אהבת הלימוד, וחשיבות הלימוד. אם אחד ממרכיבים אלו יחסר, יהיה קשה מאד לאדם להמשיך יום יום במצוות תלמוד תורה בצורה רצינית ועמוקה.
ברצוני לייחד את השיחה הפעם דרך הפרשה, למה צריך לשאוף? היכן נמצא ראש ההר?
לפני כן ברצוני להקדים כמה נקודות.
אני חושב שדווקא בתחילת זמן חשוב שכל בחור ואברך יציב לעצמו יעדים – מה כל אחד ואחד רוצה להפיק ב6 החודשים האלה? מה יהיה ההספק בלימוד בקיאות? אילו פרקים ברצוננו לסיים? מה יהיה ההספק, ובאילו נושאים נרצה להתמקד בלימוד הלכה?
בלימוד העיון, חשוב מאד לסכם בכתב כל סוגיה, הנושאים והמחלוקות המרכזיות, ולאחר מכן פיתוח דעת האחרונים, כך שתהיה תמונה כוללת של הסוגיה. שמחתה של תורה מגיעה כשהדברים ברורים ונהירים לאדם, ואז יש לו סיפוק. דווקא הקביעות צעד אחר צעד בלי הנחות, תגרום לכבוש את היעד. זה מה שיוצר את הקשר, זה מה שמביא לכך שהאדם והתורה יהפכו להיות אחד.
אני מציע שפעם בשבוע, כל בחור או אברך יישב עם עצמו ויכתוב תובנה או מחשבה שהתחדשה אצלו במשך השבוע . מה התובנה או המחשבה או רגש מסויים, שברצונו לזכור גם עוד 30 שנה. לייחד מחברת לנושא זה ולרשום כל שבוע דף אחד. יש בזה חשיבות גדולה מאוד.
שאלה שמאוד מטרידה בפרשתנו היא, ההבדל הגדול בין נח לבין אברהם, ההבדל הגדול בין פסיביות לאקטיביות גדולה. נח אמנם מקיים את ציווי ה', בונה תיבה 120 שנה, אך אינו מתפלל על בני דורו, ולא מנסה להחזיר אותם בתשובה. שימו לב שבסך הכל נח ואברהם היו באותו מצב: שניהם הרגישו שהחברה שהם נמצאים בה אינה תקינה. נח הרגיש שהוא נמצא עם חמסנים, אנשים שפוגעים אחד בשני, והוא מבין שהוא שונה מהם. אברהם נמצא בדור שכולו עובדי עבודה זרה. שניהם בעצם חיים בתחושה שכולם טועים. אבל התגובה שלהם שונה לגמרי. נח פורש מכולם, לא מנסה לשנות את בני דורו עד כדי כך שהוא אפילו לא מתפלל עליהם. לעומת זאת, אברהם מנסה בכל דרך אפשרית לתקן ולשכנע את בני דורו.
וכך כותב הרמב"ם:
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א )
אברהם מחבר ספרים, מקהיל קהילות, אלפים באים לשמוע את דבריו, קורא בשם ה', שובר את הצלמים, ומנסה לתקן את כל דורו. נח לא עושה שום דבר מהדברים האלה, הדבר היחיד שנח עושה זה לבנות את התיבה, כי על זה נאמר לו ציווי מפורש, אבל מעבר לזה – פסיביות מוחלטת. ממה נובע ההבדל?
בפשטות אפשר לומר, שההבדל נובע מטיפוסים שונים. אברהם הוא כריזמטי, פעיל, ונח הוא פסיבי. אבל מחז"ל מובן אחרת. חז"ל משווים אותו לאברהם, וטוענים שהוא היה יכול להיות בדרגה של אברהם. לשון חז"ל "אילו היה בדורו של אברהם לא היה כלום", מצביע על כך שיכול היה נח להיות כאברהם אך בחר ללכת בדרך שונה. אם היה לו תפקיד אחר או ייעוד אחר, ואישיות אחרת, אזי חז"ל לא היו משווים ביניהם. חובה עלינו לברר במה נחלקו נח ואברהם, כך שכל אחד החליט ללכת בכיוון אחר לגמרי?
דבר נוסף שצריך לברר, איך קורה שנח ממצב של "איש צדיק תמים היה בדורותיו", מגיע למצב של "וישכר ויתגל בתוך אהלו"? ממה זה נובע?
"וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם. וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה" (בראשית פרק ט פסוקים כ-כא)
כמו צריך לברר, כיצד חז"ל אומרים על נח שהיה קטן אמונה?
"מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים" (רש"י בראשית פרק ז פסוק ז)
אדם שבונה תיבה 120 שנה עפ"י ציווי ה', איך הוא מגיע למצב שהוא קטן אמונה?
נראה לענות על שלשת שאלות אלו על פי המחלוקת שמביא ה"אגלי טל" בהקדמתו, בנושא שמחתה של תורה.
וכך הוא כותב:
"שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה [ועיין פירוש רש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק.]
ובזוה"ק, ד"בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה, יצר הרע...". ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה". (הקדמת אגלי טל)
יש מחלוקת גדולה בינו לבין אחרים, האם כשאדם לומד הוא צריך לשים דגש על הנאה מהלימוד, וסיפוק בלימוד. יש כאלה שאוסרים ללמוד כך, כי זה לימוד אנוכי עבורו בלבד, ואין כאן ביטול לריבונו של עולם. כותב ה"האגלי טל", זו טעות מאד, כי שמחתה של תורה, הנאה מתורה, היא זו שקושרת את האדם לתורה עצמה.
לפי זה לדעתי, זהו הויכוח בין נח לבין אברהם. נח חשב כמו אלה שלא סברו כ"אגלי טל", ולשיטתם כל מה שצריך זה התבטלות, לימוד בלי יצירתיות, בלי שמחה, בלי סיפוק. לכן נח לא מתפלל על בני דורו, כי הוא ביטל עצמו כל כך לבורא עד כדי כך שאינו מאמין בכוחו, וכפי שכותב ה"קדושת לוי":
"קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא יש צדיק שעובד הבורא ואין לו חשק רק להיות עובד הבורא ומאמין שיש לו כח בעליונים להנהיג העולמות כרצונ...הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל הגזירה לטובה. ויש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא והוא שפל בעיני עצמו מאוד ומאוד, וחושב בלבו מי אני שאתפלל לבטל הגזירה לכן אינו מתפלל לבטל. ... ונח הגם שהיה צדיק גדול ותמים היה קטן בעיניו מאוד ולא היה לו אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה, אדרבה היה חשוב בעיניו כשאר הדור והיה חושב אם אני אהיה ניצול בתיבה, ואני אין צדיק יותר משאר הדור, המה גם כן ינצלו, לכן לא היה מתפלל על הדור. וזה שפירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה, רצה לומר נח היה קטן בעיניו באמונה שהוא צדיק תמים שיכול לבטל הגזירה שלא היה חשוב בעיני עצמו כלום" (ר' לוי יצחק מברדיטשוב - קדושת לוי על התורה פרשת נח)
כמו כן, זה שנח לא הקרין שמחתה של תורה, גרם לכך שהציבור פרש ממנו, כי הוא לא הקרין עוצמה, ולכן הוא לא היה מסוגל להקהיל קהילות ולשכנע.
אברהם לעומתו הלך בכיוון אחר לגמרי. אברהם הלך בכיוון של ה"אגלי טל". לשיטתו התורה היא משהו שמזין את האדם, היא מעצימה אותו ונותנת לו כוח. לכן אברהם מתווכח עם הקב"ה על אנשי סדום, כי התורה גרמה לו להשפיע על אחרים. לכן אלפים נוהרים לשמוע אותו, כי הם רואים שאברהם בעל עוצמה והם רצו להבין מהיכן נבעה עוצמה זו. לכן אברהם מצליח להקהיל קהילות ברבים ולשנות את הדור.
אדם צריך להתחיל "זמן חורף" ולומר לעצמו שהוא נמצא בישיבה כדי להיות אדם גדול, כדי להיות אדם עוצמתי, כדי שיקרין שמחתה של תורה. כל אחד צריך להתחיל את הזמן וללכת בדרכו של אברהם אבינו. אנחנו חייבים להתעמק, לברר את האמת, ליצור ולהקרין.
אנחנו צריכים להבין שיש לנו זכות עצומה בלומדנו בישיבה, ובכך שאנו בונים את אישיותנו. אנחנו צריכים להאמין שאנו יכולים וצריכים להקרין ולהנהיג את הציבור, ולוודא שכל אחד מאיתנו אכן רוכש בישיבה כלים לעתיד, ועמל על שמחתה של תורה. הדרך להגיע לכך היא שנבין את לימודנו וניצור בו.
הרב וולבה כותב:
"מהי המחלוקת בינינו לבין העולם החילוני? לכאורה, שהם אינם מאמינים ואנחנו מאמינים, אנו מקיימים מצוות והם לא. אולם, בשורש הדבר נראה, שהמחלוקת היא בנקודה אחרת, כיצד ליהנות מהחיים.
תינוק, ממש מיום היוולדו, רוצה ליהנות. כל אשר הוא מתפתח, הנאותיו מתחלפות, אבל הרצון ליהנות נשאר המניע העיקרי לכל מעשיו. רבינו ר' ישראל סלנטר ז"ל כותב, כי ה"אני" של האדם הוא הרגש בהנאה וצער.
באהבת ה' חשבתנו תמיד כי רק במסירת נפש תימצא ובויתור מוחלט על כל הנאה. והנה הרמב"ם כתב בספר המצוות מצוה ג', שציונו באהבתו ית'. וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית הנאה וזאת היא האהבה המחויבת.... אם מתבונן במצוה אחת ומרגיש כמה קדושה והתעלות הוא מקבל על ידה וכיצד היא עוזרת לו להשריש עדינות וטובת לב בקרבו. אדם מתבונן בסוגיא בש"ס ורואה את העומק המבהיל אשר בה ואת השכל האלוקי המתגלם בה. בכל אלה הוא משיג ומכיר את השם. אבל הכרה יכולה להיות קרירה, הסתכלות מה, התרשמות מה, אבל אין הרושם מגיע עד עומק נפשו. אולם כשנהנים מההשגה תכלית הנאה זוהי הכרה של אמת, ויותר מזה זוהי האהבה המחויבת.
ורמח""ל מתחיל את המסילת ישרים "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהינות מזיו שכינתו", ועד"ז הוא מתחיל כל ספריו הגדולים, הקל"ח פתחי חכמה, דרך ה' ודרך תבונות" (הרב וולבה)
המנוע של האדם זה ההנאה. ולדברי הרב וולבה המחלוקת עם העולם החילוני היא: האם ההנאה באה מדברים חולפים, רגעיים, או האם ההנאה באה משורש נשמת האדם?
אנחנו נמצאים שלשה שבועות לפני הבחירות לעיריות, ואנו שומעים ורואים ציבור שאינו שומר תורה ומצוות שמצוי בפחד מתמיד שהציבור הדתי ישתלט עליו, וממילא כביכול תיעלם ההנאה בעולם. והאמת היא בדיוק הפוכה: ראשית: ציבור תורה ומצוות לא רוצה להשתלט על הציבור שאינו שומר תורה מצוות. שנית, התורה היא זו שיוצרת את השמחה הגדולה, היא המספקת את ההנאה האמיתית. כל תלמיד בישיבה צריך להבין שההנאה האמיתית היא שמחתה של תורה.
לאור דברנו אפשר להבין איך נח הגיע ממצב של "צדיק תמים היה בדורותיו" למצב של שכרות, איש האדמה.
כותב המדרש:
"אומר: אמר רבי ברכיה: חביב משה מנח. נח, משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש אדמה', אבל משה, משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש הא-להים"("המדרש (בראשית רבה ל"ו, ג)
נח יוצא מהתיבה ורוצה להיות שותף של ריבונו של עולם בכיבוש הארץ. לאט לאט מה שקורה, שעבודת האדמה במקום לשמש כעבודת ה', נהפכת למטרה בפני עצמה. לכן התורה מגדירה אותו כ'איש אדמה' ולא כ'איש אלוקים' שעובד אדמה. אנחנו צריכים לשאוף להיות 'אנשי אלוקים' שעובדים במחשבים, 'אנשי אלוקים' שעובדים בכימיה. כל זה תלוי כמה נהיה קשורים נפשית לריבונו של עולם לתורה ולמצוותיה. אחד המטרות של "זמן חורף", שנהפך להיות' איש אלוקים' כמו משה רבנו.
כותב הרב בלוך:
"ויש לבאר בזה כי מטבע האדם לבקש לו הוכחה היותר ברורה על ידיעותיו שכבר אמיתיות אצלו, וכמו שרואים אנו שאף מי שנאמן לו ביותר יגיד לו דבר ויאמין לו, בכל זאת כיון שראיית החוש היא יותר ברורה ויותר חזקה, מטבע האדם הוא שיברר לו לעצמו ע"י חושו. ולמשל: אם יגיד לו חבירו שמאחוריו תלויה תמונה על גבי הקיר, ובאמת אין לו חפץ לראותה, בכל זאת יסב פניו לראות הכנים דברי חבירו או לא, אף שנאמן לו חברו ואין לו ספק שהוא איש נאמן.
כן הדבר עם נח הצדיק, אמנם האמין בה' כי יבא מבול לעולם, ובנה תבה ק"כ שנה והוכיח לבני דורו, וכשצוהו ה' ליכנס לתיבה קיים את דבר ה', אבל בכל זאת הקב"ה - הבוחן כליות ולב ותוכן לבות - העיד עליו כי לבסוף שדחקוהו המים היתה הוכחה יותר חזקה אצלו ונתוסף לו בבהירותו, מאשר ציווי ה' עד כה, כי הלא עכשיו הוא מרגיש בגופו ורואה המים בעיניו, וזוהי כבר קטנות אמונתו, שמרגיש בחושיו יותר מאשר ציווי ה' כי באמת ציווי ה' היה צריך להיות כ"כ בהיר עבורו, עד אשר הרגשת המים על גופו וראית עיניו לא היתה צריכה להוסיף על אמונתו" (הרב אליהו מאיר בלוך)
כשאדם אומר ריבונו של עולם או מתפלל, הוא צריך להרגיש כאילו הקב"ה נמצא מולו בפועל. לשם אנחנו צריכים להגיע. נח, שלא האמין בכוחו, לא הגיע לדבר הזה. ולכן התורה מדגישה שאת ציווי ה' על המבול נח ידע, אך לא היה חי ומציאותי ברגע שירד המבול בפועל. ושוב זה נובע מאותה נקודה שנח לא היה מקושר לדברים ולא חי אותם.אנחנו צריכים להאמין בכוחנו כדי להתעצם, וממילא גם להשפיע.
אם נסכם את הדברים. ישנה חשיבות רבה שכל בחור ישיג "ב"זמן חורף" הזה לא רק יידע רב, אלא שרוב ההנאות שיהיו לו ב"זמן" זה יהיו הנאות רוחניות מלימוד תורה ולא הנאות גשמיות. כדי שבחור יהנה מן הלימוד הוא צריך: א) ללמוד ברצינות ובאינטנסיביות, כך שהלימוד ימלא את אישיותו. ב)להרגיש שהוא כובש יעדים, להציב יעדים בתחילת הזמן ולהגיע אליהם. ג) שכל לימודו יהיה ברור ונהיר. אדם שלימודו לא ברור ונהיר לא יכול ליהנות מלימודו. ד)להיות אקטיבי בלימודו. ליצור ולחדש. ה) למצוא את "תורה דיליה"-"ותן חלקנו בתורתך"-החלק שלו בתורה, במה הוא מיוחד ויודע היטב ומחדש בו. ו)להדגיש זמן ומאמץ בעבודת ה', ובכך שהתורה תחדור לכל אישיותו, גם שכלית וגם רגשית.
כל בחור ישים לעצמו מטרה בתחילת הזמן, שהוא ייבנה את עצמו בצורה עוצמתית שמקרין את שמחתה של תורה וחווה ומרגיש שמחה זו בצורה תמידית ועוצמתית.
יהי רצון שבאמת נזכה לזמן מלא בשמחתה של תורה, מלא בעמלה ובעמקותה של תורה. נתפלל כולנו לסייעתא דשמיא, ונרגיש כולנו שאיננו עומדים במקום אלא כל הזמן מתקדמים, ובכך בעז"ה נוסיף שלב נוסף בקידום הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
