שיחה לפר' בא: מהות המצוה הראשונה בתורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בפרשה שלנו מופיע המצווה הראשונה בתורה:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות, י"ב, ב)
רש"י מביא את המדרש:
"לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (רש"י שם)
ישנם הסברים רבים מדוע התורה מתחילה בפרשת בראשית ולא במצוה הראשונה שמובאת בפרשתנו. לפי רש"י מטרת ספר בראשית, "כח מעשיו הגיע לעמו"- שאומות העולם יבינו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. עפ"י הנצי"ב, ספר בראשית מטרתו ללמדנו דרך ארץ בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", שנלמד רבות מהאבות כיצד התנהגו בדרך ארץ נפלאה. עפ"י הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק", מטרת ספר בראשית ללמדנו שהסיבה שעם ישראל קיבל את התורה, כי הם בניו של אברהם יצחק ויעקב-האבות. האבות גרמו לכך שצאצאיהם יוכשרו נשמתית לקבל את התורה, ולכן ספר בראשית בא כהקדמה להסביר מדוע עם ישראל קיבל את התורה ונצטווה בתרי"ג המצוות.
מה שאני מבקש לברר היום בשיחה, מדוע התורה פתחה דוקא במצוה זו? נדמה לי שמהסתכלות ראשונית יותר מתאים שהתורה תתחיל במצות אמונה, איסור ע"ז, קיום השבת, ועוד. מצוה זו שנקדש ראשי חודשים ונמנה את חודש ניסן כחודש הראשון לכאורה חשובה, אך משנית מול המצוות שהובאו לעיל. וא"כ צריך ביאור, מדוע נבחרה מצווה זו להיות ראשונה בתורה?
אני מבקש להביא שלשה הסברים שונים לשאלה זו, בהם יש יסודות חשובים בעבודת ה'.
את ההסבר הראשון כותב הרב קוק בעולת ראיה:
"ההבדל שבין העבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה בלתי משועבד, אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו רוח של עבד".
"החירות מרוממת את האדם להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם" ("עולת ראיה" חלק ב)
עבד זה לאו דווקא מי שיש לו אדון. עבד יכול להיות אדם שרשמית הוא בן חורין אך הוא לא מצליח לחיות את העצמיות הפנימית שלו, או בגלל שהוא מקנא, הוא בעל תאווה או בעל כבוד,ואז הפנימיות שלו לא באה לידי ביטוי.
יש אנשים שחיים עפ"י הנורמות החברתיות, וזה מה שמנחה אותם בעשייתם. יש כאלו שפועלים עפ"י לחץ חברתי. כל אלו הם בגדר עבדים. בן חורין הוא זה שחי בחיים מלאים בלי להיות משועבד לכוח חיצוני.הוא חי דרך האמת הפנימית שלו בתור עבד ה'.
כשבני ישראל היו במצרים הם לא היו משועבדים רק פיזית, אלא גם מנטאלית. הם היו במנטאליות של עבד עם השפעה של המצרים עליהם, ולכן הגיעו למ"ט שערי טומאה ועובדי ע"ז.
אדם שמושפע מתרבות המערב, הוא באמת עבד. הפנימיות שלו לא מגיעה לידי ביטוי.
כותב המדרש:
"כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו" (מדרש "שוחר טוב")
שואל המהר"ל למה יש פה שני ביטויים? הזהבי לוקח את הזהב מן האש והמיילד מיילד את העובר מתוך הבהמה? והוא עונה: כי ביטוי אחד הוא על היד החזקה של מצרים והביטוי השני מדבר על ההשפעה של המצרים על בני ישראל. עובר מושפע מאימו, מה שהאמא אוכלת זה משפיע עליו. בני ישראל היו מושפעים כל הזמן מהמצריים כי היו במנטאליות של עבד, לכן הם לא היו מסוגלים לשמוע אל משה, מ"קוצר רוח ומעבודה קשה", כי הם לא האמינו בעצמם שהם יכולים להיגאל.
"דבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד א)
כותב הרב קוק:
"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היתה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. על כן להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלמות. רוחם השפל יתרומם על ידי ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות" (עין איה ברכות א,קיד)
הסיבה שבני ישראל מתבקשים לקחת כסף מהמצריים, על מנת שיתחילו להאמין בכוחם ולחשוב בגדול. ומוסיף הרב קוק, שהסיבה שזה נאמר בלשון בקשה, הוא כדי שיבינו שזה רק אמצעי להוציא אותם ממנטאליות של עבד ולא כמטרה בפני עצמה שיהיו עשירים.
המסר הנלמד מדברי הרב קוק, נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו.
כל אחד ואחד צריך לשאול את עצמו האם הוא מתפקד במאה אחוזים כמו שהוא אמור להיות? האם יש משהו שהוא משועבד לו? האם הוא חושב בגדול-ברוממות? האם הוא שואף לשנות עולם?
אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך" (גמ' חולין ס.)
"קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה..חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איך", מפני שלא ידע נפשו.. בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר" (אורות הקודש)
הירח מושתת על כבוד, לכן מטריד אותה ששני מלכים משמשים יחד. הירח היא לא היא עצמה. לכן קטרגה הירח, ולכן איבדה את פנימיותה, איבדה את שמחת חלקה.
מה יהיה לעתיד לבוא? כתוב לעתיד לבוא "והיה אור הלבנה כאור החמה" – לעתיד לבוא היא תחזור להיות כמו החמה, כי לעתיד לבוא אין קנאה ואין כבוד, וזה לא יטריד אותה ששני מלכים משתמשים יחד.
עפ"י הרב קוק, המצווה הראשונה היא "החודש הזה ראש חודשים", כי מהות יציאת מצרים וחידוש הלבנה, להיות מי שאנו באמת ולא עבדים.
את ההסבר השני כותב הרב פרילנדר ב"שפתי חיים":
"מצוה זו קדמה לכל מצוה אחרת הקשורה ביצי"מ, כיון שמצוה זו מראה יותר מכל את ההנהגה החדשה בבריאה. בה מסר הקב"ה את הנהגת הבריאה לעם ישראל, והם שיקבעו מהו קודש ומהו חול, מתי קדוש הזמן ומתי אינו קדוש, ומכאן ואילך התחילה תקופה חדשה ע"י הנהגת עם ישראל, שההנהגה היא מלמטה למעלה כיון שהיא תלויה במעשיהם של ישראל, ולאור מעשיהם מנהיג הקב"ה את הבריאה בכללותה ואת עם ישראל בפרט" (שפתי חיים)
עם ישראל הוא קובע את הזמן, הוא מחדש את החודש. הקב"ה נתן את ההנהגה החדשה בבריאה לעם ישראל. עם ישראל משנה את הטבע, הוא מקדש את הזמן. והמצווה הזו, יותר מכל מצווה, באה להראות שכל העולם נברא בשביל עם ישראל. עם ישראל הוא המחליט אם יהיה ראש חודש או לא. ולכן המצווה הזו היא המצווה הראשונה שמצווים עם ישראל, כי במצווה זו ניכרים ייחודו וכוחו של עם ישראל, ושכל העולם נברא בשבילו.
כשאנו לומדים תורה, אנחנו צריכים להרגיש שבלימוד זה אנו מקיימים את העולם. ידוע שהרב קוק בסיום יום כיפור נשאר ללמוד, כי הוא ידע שברגעים אלו כאשר כל היהודים אוכלים צריך לדאוג שמישהו ילמד תורה כדי לקיים את העולם.
את ההסבר השלישי כותב הרש"ר הירש:
"ניצב מוסד זה בפתח בנייננו הלאומי. האמת, עליה הוא מכריז, מהווה אבן יסוד להכרתנו היהודית, והיא המבדילתה ביתר עוז מכל אלילות. האלילות אינה מכירה "חידוש", לא בתבל, לא באדם ולא בא-לוהיו או באליליו, אותם תעמיד מעל תבל ואדם. הכל נתון מתוך כורח של ברזל. היום מתפתח מן האתמול, והמחר מן היום בכורח של ברזל. כשם שהאלילות מכחישה את ה"יש מאין" הבריאה החופשית מרצונו החופשי של בורא, כן לא קיימת עבורה "יש מאין" בהווייתו המוסרית של האדם, ולא בגורלו של האדם" (רש"ר הירש שמות יב, א)
הבדל שיש בין ישראל לגויים היא שאלת ההתחדשות. הגויים מאמינים שהאדם הוא קדמון ושלטבע יש כללים וה' לא יכול לשנות, ואין שכר ועונש. כל הזמן הוא סטטי, אותו דבר. עם ישראל לעומתם מבוסס על התחדשות – העולם נברא, ויש שכר ועונש, יש מכות מצרים ויש שינוי טבע, ויש שכר ועונש.
כותב ה"שפת אמת":
"אבל לבני ישראל ניתן התחדשות בכל חודש כדי שלא יהיו נטבעין בטבע ורגילות, ויותר משלשים יום בא לרגילות. ולכן שהחיינו אין מברכין רק הבא מזמן לזמן יותר מל' יום.. ולכן ניתן לבני ישראל התחדשות בכל חודש, שיהיו נגאלין מן הטבע. וכל חודש מתחדש הנהגה וסדר מיוחד.. אבל מי שנדבק בפנימיות חיות הש"י יש בו תמיד התחדשות"(שפת אמת פרשת בא תרנ"ח)
המצווה "החודש הזה לכם", היא נתינת כלים לעבודת ה' והכלי החשוב לכך הוא התחדשות, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. אדם שמרגיש שעבודת ה' שלו היא שגרה, לא יגיע לדביקות בבורא. הירח מסמלת את ההתחדשות. ההתחדשות היא מהות ההבדל בין הגויים ובין עם ישראל.
בחור צריך להרגיש בלימוד התורה שלו, בעבודת ה' שלו, התחדשות תמידית. אין ללמוד מתוך הרגשת שגרה.
אני מציע שכל בחור יקבל על עצמו שתי קבלות לחודש, כל אחד על פי שמתאים לו. ובכל חודש שישנה את קבלותיו לאחרות, וכך יוכל להרגיש התחדשות מתמדת.
לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים. ... אתם מבקשים לעבדות השי"ת להתברר בדברים הנגלים מה שהאדם מברר עצמו בדעתו ותפיסתו ובבחירתו היינו עבודה לדעת כי אני ה' מקדשכם ... ולמה לכם טף הלא בטף אין שום עבודה בדעתם ותפיסתם כי אין להם ידיעה והכרה .... וזהו הענין שאיתא... שהכהן הגדול היה לו מתורגמן והמלך לא היה לו מתורגמן, כי בחינת הכהן הוא בחינת 'אתה'..שרומז שישראל הבינו הדברי תורה של קריאת הכהן גדול בדעתם ותפיסתם ולכן היה לו מתורגמן. והמלך שבחינתו 'הוא'..לקבוע בישראל קדושה שלא מדעת.... ולכן במצות הקהל היה צריכים גם להטף כדאיתא בגמרא (חגיגה ג.) (והטף למה באים) כדי ליתן שכר למביאיהם. היינו לקבוע חשק לתוך לבם שלא מדעתם" (בית יעקב פרשת בא אות כז)
זה ההבדל בין תפיסתו של פרעה שהוא מסכים לשחרור המבוגרים ולא לשחרור הילדים. כי לשיטתו שהכל שכלי אין מה לילדים לחפש בהר סיני. אבל עבודת ה' אינה רק שכלית אלא בשילוב הרגש, ובשילוב הזה גם לילדים יש שייכות, הטף גם קשור לעבודת ה'.
חשוב שההתחדשות תהיה לא רק בתוספת ידיעות אלא גם בהתחדשות ברגש ובהתלהבות.
כותב ה"הצדקת צדיק":
"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות" (ספר צדקת הצדיק - אות א)
עם ישראל מתחיל את תהליך היציאה ממצרים בחיפזון ובחריצות. זה יוצר התלהבות-התחדשות. השגרה היא שורש הרע.
יהי רצון שבאמת נשאף לחיות את פנימיותנו העצמית ולא להיות כלל משועבדים לכוחות חיצוניים. ונזכה להתחדש תמיד בלימוד ובמעשה. ואז נזכה אי"ה שכל אחד ימצא את חלקו בתורה, וכך יתרומם מעלה מעלה בע"ה.
