שיחה לפרשת וישלח: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אנחנו מאמינים שתפקידה של מדינת ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". מתוך הבנה זו אנו מעורבים במה שנעשה במדינה כדי לרומם את כלל ישראל. מתוך אחריות זו תלמידנו משרתים בצה"ל ובוגרנו מעורים רבות במישורים רבים בהנהגת המדינה.
מעורבות זו טומנת בתוכה ברכה גדולה בקידוש שם שמים והשפעה רבה על הציבור שלצערנו עדיין לא שומר תורה ומצוות אך יחד עם זאת יכול לגרום לאדם להיות מושפע מהתרבות החילונית.
היום בשיחה ברצוני לדון מהם התנאים הנדרשים שהאדם יהיה משפיע ולא מושפע, ממשיך להתרומם ולהתחדש מבחינה רוחנית ולא חס ושלום יורד מבחינה רוחנית?
לפי הראי"ה קוק, אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהשפיע על עם ישראל כולו, אבל ראשית אנו צריכים לבנות את עצמנו ורק אחר כך להשפיע. אדם שנפתח מהר מדי לעולם נהפך להיות מושפע ולא משפיע.
לאור זאת מסביר הראי"ה קוק, מדוע עשו נהיה "איש ציד איש שדה". עשו רצה ללכת בעקבות סבו אברהם אבינו ולהשפיע על כל העולם אך הוא עשה זאת לפני שהוא בנה ועיצב את עצמו מבחינת קניין הרוחניות ולכן נהפך להיות איש בטל. האדם צריך בתחילה לעצב ולבנות את עצמו ורק אח"כ להשפיע על אחרים.
בפרשתנו כתוב:
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ קֵל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית פרק לג, פסוקים יח-כ)
כותב הרמב"ן:
"ויחן את פני העיר - לא רצה להיות אכסנאי בעיר, אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו, ולכן חנה בשדה וקנה המקום, וזה להחזיק בארץ" (רמב"ן בראשית פרק לג פסוק יח)
יעקב מגיע לשכם בערב שבת, ומה הוא עושה מיד כשהוא מגיע? הוא קונה חלקה בארץ. יעקב הבין שכדי להשפיע הוא צריך להיות אזרח ולא תייר.
מוסיף המדרש:
"חנן את הפנים (האנשים המכובדים) שבעיר התחיל משלח להם דורונות...התחיל מעמיד הטליסין (חנויות לממכר בשר) ומוכר בזול... צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו" (בראשית רבה פרשת וישלח פרשה עט)
יעקב מגלה שמוכרים בשר ביוקר אז הוא פותח אטליז ומוכר בזול יותר כדי להיטיב עם העיר.
כותב הנצי"ב:
"ויחן את פני העיר. לפי הפשט. לא נכנס לדור בעיר אלא חנה בחוץ לעיר ונקרא פני העיר והוא כמדתו של יעקב להיות בדד ולא מעורב עם אוה"ע" (העמק דבר בראשית פרק לג פסוק יח)
מצד אחד יעקב גר מחוץ לעיר ומצד שני הוא תורם ללא סוף בנתינה לאנשי העיר. זה האיזון שיעקב מצא בהתמודדות שלו להיות משפיע ומצד שני לשמור על עצמו.
אנחנו צריכים לחשוב טוב במה להיות מעורבים ובמה לא, כדי שמחד נשפיע ומאידך נשמור על רמתנו הרוחנית. כלומר, התנאי השני הוא איזונים, לא לחשוב כן או לא אלא לחשוב בצורה מורכבת ולהבין במה כן ובמה לא. ההחלטה מה כן ומה לא צריכה לכלול הן בחינה הלכתית מה מותר ומה אסור, והן מבחינה אישית- גם מה שמותר האם זה מקרב אותנו לעבודת ה' או מרחיק, ואם זה מרחיק אותנו מעבודת ה' אז לא להתקרב לזה.
הרא"ה קוק מדבר על התפיסה של יעקב לעומת אברהם. אברהם קורה להר הבית הר ויעקב קורא לו בית.
וכך הוא כותב:
"הנה בפסחים פ"ח, ע"א אמרו חז"ל: "מאי דכתיב: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב"( ישעיהו ב,ג) ? – לא כאברהם שקראו "הר" ולא כיצחק שקראו "שדה" אלא כיעקב שקראו "בית". ביאור הדבר... כשהחל איתן האזרחי (אברהם) לקרא בשם ה', הלא לא היתה הקריאה מפורטת בדרך עבודה מיוחד ומסודר להלכותיו כי אם להפנות את הלבבות בכלל לשם ה' אל עולם קונה שמים וארץ. וסגנון זה אינו מניח הבדל בין עם לעם, וכל באי עולם יוכלו יחד להתקבץ לעבוד את ה', וזאת היא הוראת ה מ צ ב ה, נקודה מקודשת מרכזית, שהכל מתקבצים לעבודה סביבה באין הבדלה. אבל מעמד כזה הוא רק מעמד של הכשרה. מגמתה העליונה היא, שתבוא לעולם אותה הסגולה של העבודה הרצויה, המסודרת ברוח ה' ומיוחדת לישראל, עם סגולה, ולזאת המדרגה אין כל באי עולם ראויים להשתתף בשווה. ויעקב, כאשר ראה את הסגולה המיוחדת, העתידה להופיע מזרע ברך ה' אשר יפרח ממנו, אמר אז: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" – לא תהיה עוד מצבה חופשית, שהעבודה תהיה מרוכזת סביבה בלא הבדלת מחיצות, כי אם "יהיה בית אלקים", בית מיוחד מוקף מחיצות, שרק הראויים לו יכולים לבוא אליו" (אגרות הראי"ה)
מטרת אברהם בשלב הראשוני היתה, שכל העולם יבין שה' בורא העולם ולכן לשיטתו אין הבדל בין העמים. יעקב מטרתו לבנות את עם ישראל. עם ישראל שונה מהגוים ולכן חייב להיות חציצה בין עם ישראל לשאר העמים כדי לשמור על ייחודו. יעקב קורא בית אלקים, לבית יש מחיצות, יש דברים שנכנסים לבית ויש דברים שלא נכנסים.
כותב המדרש:
"נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום" (בראשית רבה וישלח פרשה עט)
הרב עמיאל כותב:
"עירובי תחומין מראים על הכח המיוחד שיש לישראל סבא לקבוע לו מקום מלאכותי, במציאות הוא יושב במקום פלוני, ובכ"ז נחשב למקומו המיוחד דוקא מקום אלמוני, הוא קנה לו שם במקום אלמוני שביתה, ואע"פ שבאמת הוא שובת בכאן בכ"ז נחשב כאילו הוא שבת שם.... ומכאן כוחנו להתקיים בגלות אע"פ שבמציאות אין אנו מוצאים מקום מנוחה אף באחת מארצות הגולה.... כי יש לנו התכונה של עירובי תחומין שהוא כעין מקום, מקום דמיוני אם כי לא מקום ממש, וכל הגלות הוא "כאילו שבת" אע"פ שבמציאות אין לנו מנוחה כלל.זהו ה"ויחן" כביכול שלנו בגלות" (הרב אביגדור עמיאל- הגיונות אל עמי)
עירובי תחומין הוא היכולת להיות פיזית במקום אחד ורוחנית במקום אחר. כאשר יעקב אבינו היה בבית לבן באווירה רחוקה מתורה, הוא אומנם היה פיזית בבית לבן אך רוחנית בבית המדרש, ולכן גם בבית לבן הוא לא הושפע מהאווירה והצליח להתעלות ולקיים את המצוות.
האדם צריך להיות עוצמתי מאד כך שהוא יוכל להיות רוחני ודבוק בה' בלא קשר לתנאים המציאותיים בשטח בעירובי תחומין. אדם גר במקום אחד והלכתית נחשב שהוא גר במקום אחר (כדי שיהיה לו מהמקום ההלכתי עוד אלפיים אמה).
וזה התנאי השלישי, להיות עוצמתי ולחיות חיים רוחניים בלי קשר לתנאים הפיזיים.
התנאי הרביעי, קשירת דברי רשות לעבודת ה'. הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק" מדבר על "דברי חובה" ו"דברי רשות". "דברי חובה" מצוות ואיסורים, הנחת תפילין וכו'. "דברי רשות" הם המעשים בחיינו שאינם קשורים למצוות ולאיסורים (טיולים, אכילה, שתיה, שיחה עם חברים). הרב הוטנר כותב באריכות על החשיבות של הקשר של "דברי הרשות" לעבודת ה'. אחרת האדם יחיה חיים כפולים ולא חיים מלאים רחבים של תורה.
בוגר הישיבה הרגיש שהוא יורד ברוחניות במקום עבודתו. אחר שניתחנו מה הגורם לירידה התברר שהוא הושפע ב"דברי הרשות", בדיבורים עם חברים, בטיולים, באכילה. הוא לא הרגיש ש"דברי הרשות" הם חלק מעבודת ה'. עבודת ה' צריכה להיות חלק מאישיות האדם.
כותב בעל "נתיבות שלום":
"בערב שבת עם דמדומי חמה לארץ ישראל..... והנה נתייחדו שבת וארץ ישראל.... הרי שקדושת שבת וארץ ישראל מקיפות את כל מציאותו של איש יהודי.....אלא אפילו אכילתו, שנתו וכל תענוגותיו כולם בצל כנפי השבת. וכמו כן ארץ ישראל מקפת גם כן את כל מציאותו... שעיקר עבודתו לה' היתה בעיניני הרשות, שאפילו עניני הרשות והיתר גמור הכניס לגבול הקדושה והקרבים להשי"ת... תחומין, שעינינו הרחבת גבול הקדושה, דבשבת נאמר אל יצא איש ממקומו וגבול השבת עד אלפים אמה" ("נתיבות שלום" -פרשת וישלח)
יעקב נהיה שלם כאשר הוא מגיע לארץ ישראל ולשבת. ארץ ישראל ושבת הם שני דברים שהמייחד אותם שגם החול הוא קודש. ארץ ישראל הכל בה קדוש, גם הקודש וגם החול "עיני ה' אלקיך בה", ושבת קודש יש בה מצוות עונג שבת הגורמת שכל החול הוא הקודש. כאשר אדם חי חיים רחבים של תורה הוא נהיה שלם.
אדם שרוצה להשפיע הוא צריך לחיות חיים רחבים ולא חיים כפולים, חיים שגם החול מחובר אל הקודש. חיים בבחינת "בכל דרכיך דעהו". האדם שכל חייו קודש יכול להיות משפיע ולא מושפע. מי שחי חיים כפולים ולא רחבים יושפע בדברי החולין מהחברה, כי בזה הוא ידמה להם ואז יפסיד את עוצמתו הרוחנית.
כתוב ב"קול מבשר":
"איתא מהרבי ר' בונם ז"ל מפשיסחא, שלכל יהודי צריך להיות שני כיסים. אחד - בשבילי נברא העולם. והשני - ואנכי אפר ועפר. וי"ל, דכן מצינו אצל יעקב אבינו ע"ה, שאמר, 'ואתה אמרת היטיב איטיב עמך' וכו', כענין 'בשבילי נברא העולם'. ואמר, 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת', כענין 'ואנכי אפר ועפר' " (קול מבשר ח"א - פרשת וישלח)
האדם המשפיע צריך להרגיש שהוא יכול לשנות את העולם ולהפוך את העולם ליותר רוחני, וזה צריך להיות מתוך ענווה ויראת שמים, ומחשבה עמוקה במה כדאי להתחבר לסביבה ובמה לא כדאי, כדי לשמור על רמתו הרוחנית. פעמים רבות אנשי עשייה והצלחה יכולים לפספס רגישות בענווה ולהרגיש "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
בישיבה אנו צריכים לבנות את עצמנו שנקרין שמחתה של תורה. צריכים לפעול באיזון נכון בין פתיחות וסגירות, וגם בדברי הרשות צריכים להרגיש עבד ה', ולפעול בעוצם אך להישאר ענווים.
יה"ר שנרומם את עם ישראל ונזכה להשפיע על עם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש" כל חיינו. אמן כי"ר.
