שיחה לפרשת וישלח - תשובה לתלמיד השואל:האם הציונות הדתית צריכה לשנות כיוון
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור לאחרונה נשאלתי את השאלה הבאה: האם לאור זה שיש לצערנו לא מעט דתל"שים מהציבור הדתי לאומי, האם לא צריך לשנות כיוון – להיבדל מהמדינה, לא להיות מעורים, לא להיות קשורים כלל לציבור החילוני, להיכנס לסגירות מוחלטת , כדי שהתופעה הזאת תיעלם מן העולם?
יש רבנים שבאמת דוגלים בשיטה הזאת, מתוך החשש שאם בחור יהיה מעורה, ישפיע, אז מעבר לזה שישפיע הוא גם יהיה מושפע. יש אפילו כאלה שאומרים שאם הוא יהיה קשור למדינה אז אוטומטית הוא יהיה קשור לגיבורי המדינה ותרבותה,
והתרבות הזו תשפיע עליו לא לחיוב.
לשואל עניתי שתי תשובות, ואני מבקש להרחיב בשיחה לגבי שתי התשובות האלה.
א. המחשבה שההיבדלות תפתור את כל הבעיות היא לא נכונה. בהחלט יצוצו בעיות קשות חדשות עקב הסגירות וההיבדלות.
ב. אני חושב שדברים צריכים להישקל לפי האמת, וגם אם לא קל להגיע לאמת, אנחנו חייבים לחנך לאמת. לא נחנך לדרך שאין אנו מאמינים בה, רק כדי להשיג תוצאות מהירות.
הנושא שאני מבקש היום להתמקד בשיחה הוא, המתח בין סגירות לפתיחות. מצד אחד חובה להיות מעורים ומשפיעים במה שקורה במדינה. מדינת ישראל תיראה אחרת לחלוטין אם לא נהיה מעורים. כל נושא הדת מקבל מקום אחר לגמרי כשאנחנו מחוברים למדינה, ומדינת ישראל נראית אחרת. עדיין לא הגענו למצב אידיאלי, לצערנו אין חוקה דתית וגם רה"ר לא במאה אחוז מקרינה יהדות, אך המצב היום הרבה יותר טוב מאשר בזמן קום המדינה בזכות המעורבות וההשפעה של הציבור הדתי בארץ. מדינת ישראל כיום הרבה יותר דתית ממתי שקמה, ולדתיים יש הרבה יותר השפעה. אך מצד שני ישנו חשש שהחיבור הזה יגרום שתרבות וערכים שלא מתאימים לנו ישפיעו ויחלחלו.
הפתרון הוא, שצריך לחנך ליראת שמיים רבה, מחשבה עמוקה, לא לחשוב בצורה של שחור ולבן, אלא לחנך לחשיבה עמוקה שתנחה את האדם לבחור ולשקול מה הוא לוקח מערכי החברה לחייו, ומה אינו לוקח ואינו מושפע כלל. אם נחנך ליציבות, לעומק, לחשוב לפני כל דבר, אז אפשר לחנך ל"רצוא ושוב" הזה, אפשר לחנך להיות חלק ולא להיות מושפע, אבל זה דורש הרבה עומק, הרבה עוצמה והרבה מחשבה, ויראת שמים רבה. אין קיצורי דרך. הבריחה לקיצונות, הבדלה ופרישה, לא תפתור דבר, אלא תציב קשיים חדשים.
כתוב בפרשתנו:
"וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר: וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה: וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (בראשית פרק לג, יח-כ)
כתוב במדרש:
"חנן את הפנים (האנשים המכובדים) שבעיר התחיל משלח להם דורונות... התחיל מעמיד הטליסין (חנויות לממכר בשר) ומוכר בזול... צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו" (בראשית רבה פרשת וישלח פרשה עט סימן ו)
יעקב מגיע לשכם והוא מרגיש שהוא צריך להיות שותף, אז הוא קונה קרקע בעיר ובונה מזבח. זה תפקדינו כיעקב, לתרום הן במישור הרוחני והן במישור הכללי. כבר דיברנו בשיחות הקודמות שכדי להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כדי להיות אור לגויים, עם ישראל צריך להתייחד ברוחניות ובממלכתיות(לכן יעקב מקבל את ברכת עשו, ולכן יעקב מתחתן עם לאה ורחל). חובה עלינו לשאת בעול של בניית כלל עם ישראל ברוח ובחומר. כמו כן יעקב, כדי להרגיש שותף הוא קונה קרקע בעיר, ומביא מתנות לחשובי העיר, ומשרת את התושבים על ידי שהוא מוכר מוצרים בזול.
כותב הנצי"ב:
"ויחן את פני העיר. לפי הפשט. לא נכנס לדור בעיר אלא חנה בחוץ לעיר ונקרא פני העיר והוא כמדתו של יעקב להיות בדד ולא מעורב עם אוה"ע" (העמק דבר על בראשית פרק לג פסוק יח)
יש פה מהלך מורכב מחד, יעקב לא נכנס לגור בשכם אלא חנה מחוץ לעיר, ומאידך יש לו קרקע בעיר, מחלק מתנות ומוכר בשר בזול בעיר. למהלך המורכב הזה אנחנו צריכים לחנך – להיות בפנים ובחוץ- לדור "בחוץ" ולפעול "בפנים".
מציאות זו תקרה רק בחינוך לחשיבה עמוקה. ואנחנו מחנכים כאן בישיבה לחשיבה עמוקה זו. לא חשיבה של שחור לבן-קיצוניות לכאן או לכאן, אלא לדעת מה ניתן להתחבר וצריך ומה אסור לגמרי.
כתוב במדרש:
נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום" (בראשית רבה פרשת וישלח פרשה עט סימן ו)
מדוע דווקא יעקב תיקן את עירובין התחומין?
כותב הרב עמיאל:
"עירובי תחומין מראים על הכח המיוחד שיש לישראל סבא לקבוע לו מקום מלאכותי, במציאות הוא יושב במקום פלוני, ובכ"ז נחשב למקומו המיוחד דוקא מקום אלמוני, הוא קנה לו שם במקום אלמוני שביתה, ואע"פ שבאמת הוא שובת בכאן בכ"ז נחשב כאילו הוא שבת שם" (הרב עמיאל- הגיונות אל עמי)
יעקב אבינו נמצא בבית לבן-הרמאי הגדול ביותר, ובקשיים עצומים המקשים לקיים מצוות, ובכל זאת הוא מרגיש עצמו כאילו נמצא בהר המוריה וכך מצליח בקיום המצוות. זה האתגר והשאיפה, להיות במקום אחד אבל לא להיות מושפע מהסביבה בכלל, כך יעקב מרגיש שהוא נמצא כביכול במקום אחר. זה הרעיון של עירובי תחומין, שלמרות שפיזית האדם במקום אחד, זה נחשב שהוא שובת במקום אחר, ולכן יש לו אלפיים אמה נוספות מהמקום שהוא כביכול נמצא בו.
החברה משפיעה על האדם כשאין לו חוט שדרה משלו, וכשהוא לא יודע לאן הוא צועד החברה תמיד תשפיע. אבל אם הוא יודע לאן הוא צועד והוא ממוקד מטרה ומרגיש שהינו שליח ושגריר ה', אז החברה לא תשפיע עליו. אין עלינו להתנתק מהמדינה, אלא להיות חלק ממנה, אבל להיות חלק בצורה כזאת שאנו באים עם עוצמה ושליחות, וממילא נשפיע ולא נהיה מושפעים.
כתוב בפרשתנו:
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.. וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב יא, יג)
כותב הרב שמחה בונים מפשיסחא:
איתא מהרבי ר' בונם ז"ל מפשיסחא, שלכל יהודי צריך להיות שני כיסים. אחד - בשבילי נברא העולם. והשני - ואנכי אפר ועפר. וי"ל, דכן מצינו אצל יעקב אבינו ע"ה, שאמר, 'ואתה אמרת היטיב איטיב עמך' וכו', כענין 'בשבילי נברא העולם'. ואמר, 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת', כענין 'ואנכי אפר ועפר' " (ספר קול מבשר ח"א - פרשת וישלח)
אדם צריך להיות בעל ענווה גדולה אך מצד שני להרגיש עוצמה גדולה ועשייה גדולה ושותפות גדולה, לפעול ולשנות. אדם שלא פועל מרגיש קטן, אדם שפועל מרגיש גדול. הישיבה מחנכת לעשייה והשפעה זו, אבל עם איזון נכון של פתיחות כלל ישראל כדי להשפיע. ע"י שנהיה עוצמתיים נוכל להשפיע ולא להיות מושפעים.
הרב קוק כותב:
"האדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה, וכל מה (וכל הדרכים) שהוא בהם משולל מפעולה, אם מגיעה לו טובה על זה האופן, הוא מתקטן, כי הנס והטבע שניהם מעשי ד' המה. אמנם הנס יבא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, א"כ זהו אות כבר על קטנותו. והטבע הוא מעשה ד' עם האדם עצמו, כי כל מה שהאדם עושה הלא הוא ג"כ מעשה ד'... אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל ג"כ מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ד' היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו" (הראי"ה קוק - עין איה שבת)
ההסתגרות, חוסר השפעה, חוסר עשייה, זה עושה את האדם קטן. אדם שיוצר ומשפיע, הוא אדם עוצמתי.
לאחר שהבנו שרק חינוך לעוצמה ועשייה ומחשבה עמוקה יכול לגרום שנהיה משפיעים ולא מושפעים, נדון מהם התנאים שיעזרו לנו להגיע למטרה זו?
א. הגאון מוילנא מסביר מה זה "בחוקותיהם לא תלכו", והוא עונה: שאנו צריכים לשאול את עצמינו, אם היו רק אנשי תורה בעולם, האם מה שאנו רוצים לקנות/לראות/לקרוא/להשתמש, האם הדבר הזה היה קיים בעולם או לא? במילים אחרות כוונת הגר"א שנשאל את עצמנו: האם מה שאנו הולכים לעשות מושפע מתרבות הגויים או לא? ובחור שילך כל החיים לפי קיטריון זה, יכול להיות מחובר בנימי נפשו למדינת ישראל ולא יהיה מושפע מהתרבות בכלל. זה התנאי הראשון למורכבות אליה אנחנו מחנכים פה בישיבה. לא להיות עדר, אלא לחשוב האם הדבר הזה היה לו היו כל העולם בני תורה? כמובן שכלל הגר"א כולל בתוכו הקפדה מלאה על ההלכה עם כל פרטיה. אך הגר"א מרחיב ואומר, שאפילו עשייה שמותרת לפי ההלכה, האדם צריך לברר כיצד עשייה זו תשפיע עליו בקרבת ה'.
ב. כדי שנצליח ליצור את האיזון הנכון בין סגירות לפתיחות ולא נכניס לביתנו דבר שלא היה קיים אם כל העולם יהיה רק בני תורה, ויחד עם זאת ילדנו לא ירצו לפזול החוצה, חובה שילדנו ירגישו שמחה של תורה בבית. ילד שגדל עם ההרגשה שהוריו שמחים עם התורה והיא עיקר חייהם, וכן יש תקשורת טובה בין הילד וההורים, הוא לא ירצה לפזול כלל לעולם אחר. ברוב המקרים ילדים פוזלים לשדות זרים, אם הם לא חשים אוירה של שמחה ונעימות בבית, ואינם חשים שהתורה היא היוצרת שמחה ונעימות זו.
לגבי התנאי השלישי כתוב בפרשה:
"וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ" (בראשית פרק לד פסוק א)
כותב רש"י:
"ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר: ותצא לאה לקראתו" (רש"י בראשית לד,א)
היצאנות של דינה נובעת מהיצאנות של לאה.
כותב הרב בלוך:
"ותמוה הדבר שהרי על אותו מעשה עצמו שיצאה לאה לקראתו נאמר וישמע ה' אל לאה ותלד בן חמישי ליעקב, וחז"ל אמרו.. אמר רב אבהו צפה הקב"ה שלא היתה כונתה אלא להעמיד שבטים, וגם אמרו חז"ל כביכול הקב"ה סייעו שיצא ממנה יששכר, ועל רחל אמנו שלא השתדלה כמו לאה אמרו חז"ל לפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה לקבורה עמו, ונראה מכל זה שמעלה גדולה היתה בה בהשתדלותה לצאת לקראת יעקב, ואיך זה נקראת יצאנית עבור אותו המעשה. ויש לבאר שלמרות המעלה הגדולה הנפשית שהיתה ביציאתה זו, ירדו חכמים לתוך עומק נפשה ומצאו שבמעשה טוב זה עזרה לה גם תכונתה שחסר מקצת ממדת הצניעות של 'כבודה בת מלך פנימה'... כי כלפי שמיא גליא שאחר כל צדקות לאה אמנו, ועם כל הרצון והחפץ להעמיד שבטים, לא היתה יכולה לצאת קראת יעקב ולאמר לו 'אלי תבא' לולא היתה לקויה קצת במדת הנטיה להיות יצאנית, ונמסרה תכונתה זאת לדינה בתה. ועל זה משלו כאמה כבתה וזה מבהיל על הרעיון שעד כמה צריך האדם לעמול וליגע להיות נקי ומזוכך מכל נטיה חיצונית אף בפעולתו בדבר מצוה" (פניני דעת - הרב אליהו מאיר בלוך - פרשת וישלח)
שואל הרב בלוך, הרי גם היצאנות של דינה וגם היצאנות של לאה, הכל היה לשם שמים – לאה רצתה לבנות את עם ישראל, והקב"ה מסייע בידה ונותן לה את יששכר, אז למה קוראים לזה יצאנות? היא עושה את זה לשם שמים! דינה הולכת לתור בארץ כדי להמשיך את מעשי שרה לגייר נשים, כדי להשפיע, אז מדוע היא נקראת יצאנית?
עונה הרב בלוך:
גם דינה וגם לאה עושות את המעשה לשם שמים, אבל מעורב בזה איזו שהיא מידה לא נכונה של יצאנות, ולכן הכתוב משייך את דינה ללאה, ולכן דינה מדרדרת למעשה שכם, כי לא הכל היה מאה אחוז לשם שמים.
כותב באר מים חיים:
"ועל כן רצתה גם היא לאחוז בדרכי אבותיה הקדושים לגייר גרים מבנות הארץ להכניסם תחת צל כנפי השכינה, ולזה אמר הכתוב ותצא דינה בת לאה כלומר ביציאה זו היתה בת לאה ממש לעשות כמעשה אמה לצאת לשם שמים, ועל כן הלכה לראות בבנות הארץ כלומר לראות בקרבן ותוכן לבבם איזה שתרצה להתקרב אליה לשמוע לדבריה. ואולם אחרי כל זה הנה הכתוב צווח ואמר (תהל' מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה שאין דרך בנות ישראל הצנועות לצאת חוצה כי אם הם צדקתם עומדת לעד...ושרה שהיתה מגיירת הנשים הרי נאמר עליה (בר' י"ח, ט') הנה באהל, שהיתה צנועה ביותר שלא יצתה לחוץ ועשתה ביכולתה בביתה פנימה כאשר יכלה לגייר הנשים שבאו אצלה. ודינה שיצתה, ע"כ וירא אותה שכם וגו' " (הרב חיים מצ'רנוביץ -ספר באר מים חיים פרשת וישלח – פרק לד, פסוק א)
כשאנחנו הולכים להיות מעורבים, כדי להצליח להיות משפיע ולא מושפע זה חייב להיות במאה אחוז שזה נעשה לשם שמים, והשפעה זו נעשית כי כל יהודי במדינת ישראל אנחנו רואים אותו כחלק מאיתנו ורואים את מדינת ישראל כמקום שצריך להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
אסור שהיציאה לעולם הגדול תנבע מתוך הרגשה שחסר משהו בעולם התורה. אם נרגיש כך בוודאי נהיה מושפעים. כל היציאה אינה כי חסר משהו בעולמה של תורה, אלא מתוך הרגשת אחריות כבדה על כלל ישראל.
לסיכום: א. אנחנו מחנכים לחשיבה עמוקה, ואנחנו מחנכים שמצד אחד כל יהודי חשוב לנו ואנחנו לא נוותר על אף יהודי, ואנחנו נהיה משפיעים ונתרום לכלל ישראל וניתן לכל, ומדינת ישראל חשובה לנו וצה"ל חשוב לנו, ועלינו להיות חלק מהם. ועם כל זאת נהיה משפיעים וכלל לא מושפעים. אנחנו חיים באותה מורכבות של יעקב אבינו, שמצד אחד הוא קונה חלק מהארץ והוא מוכר בשר והוא שולח דורונות, אבל הוא חי מחוץ לעיר. הוא יודע לעשות את ההפרדה מה כן ומה לא, עלינו להיות משפיעים ולא להיות מושפעים. זה יעקב אבינו – הוא חי במקום אחד פיזית אבל הוא חי במקום אחר רוחנית.
אנחנו מתי מעט שמחזיקים את הרוב. כל אדם צריך להרגיש מחויבות אדירה, להיות אדם עוצמתי שמקרין שמחה של תורה, שמקרין דאגה לכל יהודי, אכפתיות לכל יהודי, , אהבה למדינה, עשייה גדולה. כל אחד חייב להיות שליח ה' שמקדש שם שמים בכל הליכותיו ופועל ועושה, והכל מתוך קדושה, מתוך אהבת ה', ולא בגלל רגש אחר. ובכך יזכה להיות משפיע ועוצמתי ולא להיות מושפע.
אנו מבקשים מבורא עולם, שבאמת נזכה להיות מהמשפיעים ולא מהמושפעים. כך נצליח אי"ה לרומם את כל עם ישראל, ומתוך הרוממות הזו נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.
