שיחה לפרשת משפטים: מעלת שני הכתרים שקיבלו בני ישראל
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כתוב בפרשתנו:
"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות פרק כד פסוק ז)
"דרש ר' סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ירדו ס' ריבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א)
"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו ברישא עשי והדר לשמע" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א)
נשאלת השאלה, מה הכוונה "נעשה ונשמע", איך ניתן לעשות דבר אם לא יודעים מה צריך לעשות? היה יותר הגיוני שיהיה כתוב "כל אשר דיבר ה' נשמע ונעשה", ועדיין ייחשב הדבר שבח לישראל שרוצים לקבל את התורה בניגוד לאומות העולם שסירבו לקבל את התורה?
כמו כן צריך להבין: מה טמון בהקדמה זו שבני ישראל זוכים בעקבותיה לכתרים?
מה אנחנו לומדים מזה שעם ישראל הקדימו נעשה לנשמע לעבודת ה' האישית שלנו?
כותב בית הלוי:
"והנה ידוע דלימוד התורה הוא משני פנים, אחד כדי לידע היאך ומה לעשות ואם לא ילמוד היאך יקיים, ולא ע"ה חסיד (אבות פ"ב מ"ה)... אבל יש צד נוסף בלימוד גם מ"ע לעצמו.. ונמצא הוו ב' בחינות מבוא להמצות וגם תכלית בפני עצמו. וזהו דאיתא במנחות דף צ"ט שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמוד חכמת יונית א"ל צא ובדוק שעה שאינו לא יום ולא לילה, דהחיוב דהוי משום קיום המצות הא כבר יצא בו כיון שיודע כל התורה כולה היאך לעשות ... ורק מ"מ חייב מצד עצם המצוה של הלימוד תורה. והנה אם היו אומרים ישראל נשמע ונעשה לא היה במשמעות קבלתם רק עול מצות אלא שמוכרחין ללמוד קודם כדי שידעו היאך לעשות והיה נשמע נמשך ומבוא לנעשה ונעשה הוי התכלית והיה רק קבלה אחת ומש"ה אמרו נעשה ומובן מאליו שמוכרחין ללמוד מקודם ואח"כ אמרו נשמע ונמצא דהוי נשמע תכלית מצד עצמו ג"כ דגם שלא יצטרכו ללמוד משום עשיה ג"כ ילמדו מצד עצמה ונמצא ע"י ההקדמה נעשה ב' קבלות של ב' תכליתים עול מצות ועול תורה" (בית הלוי שמות פרק כד ז)
לפי "בית הלוי" "נעשה" פירושו, נקיים את ההלכות ונלמד את כל התורה שבכתב ושבעל פה הקשורים לקיום המצוות כדי שנדע איך לקיים את המצוות. "נשמע" פירושו נלמד את התורה שבכתב ושבעל פה שלא קשורים לקיום המצוות (למשל הסוגיה שאנו לומדים בבית מדרש העוסקת בזמן שבין קידושין לנישואין וכיום לא רלוונטית כי בזמן הזה מצמידים את הקידושין והנישואין)
לימוד תורה מטרתו לא רק ידיעה כדי לקיים את ההלכות למעשה אלא לקרב את האדם לאלוקיו ע"י העצמת נשמתו. תפקיד לימוד התורה הוא להגדיל את נשמת האדם, וכאשר נשמתו מתעצמת אזי האדם נהיה רוחני יותר ודבק בה', וממילא הוא רואה את העולם ואת תפקידו בראיה ערכית ורוחנית יותר.
הגמ' כותבת:
"אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוה עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה מאי ניהו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה" (תלמוד בבלי בבא מציעא דף פה עמוד ב)
כותב הב"ח:
"ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה" (ב"ח אורח חיים סימן מז)
לפי מהלך הב"ח, "שלא בירכו בתורה תחילה" הכוונה, שעם ישראל למד את התורה כמקצוע וחיפש רווחים גשמיים. מדוע עם ישראל גלה? כי הוא התייחס ללימוד התורה כמו מקצוע, כפרקטיקה לדעת מה עושים בלבד, ולא כתורת חיים ההופכת את האדם לרוחני ועוצמתי ולכן לא היתה בזה קדושה. אם היו לומדים בדרך שהתורה היתה גורמת להם להיות רוחניים, הם היו משפיעים ומקרינים רוחניות על ארץ ישראל והיתה השכינה שורה ולא היו גולים. אך היות והם לא למדו תורה לשמה הם לא הקרינו רוחניות, וכתוצאה מכך ארץ ישראל חסרה את הרוחניות והם גלו מהארץ. הלימוד יוצר השראת שכינה בעולם ובארץ.
מדוע נאמר כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" הלוא זה היה לפני מתן תורה והיה מקום לכתוב "כל אשר ידבר ה' נעשה ונשמע"?
כותב הילקוט ראובני:
"היכי קאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע דאיהו לשון עבר הא אכתי לא מליל ולא פקיד להו אוריתא והכי הוה ליה למימר כל אשר ידבר ה' נעשה ונשמע... ואשתכח דעד לא אתו לעלמא שמעו נשמתהון אורייתא ומשום הכי כל אשר דבר ה' לנשמתין דילן עד לא אתו לעלמא נעשה... וה"נ כל חד וחד מישראל יכול למימר כל אשר דבר ה' לנשמתין עד לא ייתון עלמיא ובכו שאמרו חז"ל מלמדין אותו כל התורה כולה ואף משביעין את זרעיה לקיימא אורייתא" (ילקוט ראובני)
הקדמת נעשה ונשמע משמעותה, שבני ישראל בהקדמתם מצהירים ואומרים כי הניצוץ האלוקי נמצא בתוכם, והנשמה שלהם כבר שמעה מרגע הלידה את דבר ה' שהרי היא חלק אלוק ממעל.
כותב הראי"ה קוק:
"כל דבר שאינו בטבע צריך הוא בתחילה הקשה ולימוד ואח"כ מתיישרים אל עשייתו. אבל מה שההכנה הטבעית גמורה בו, אין צריך לימוד מוקדם, כ"א האדם שט אל העשייה אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, וכל המציאות כולה מתקוממת לנגדכם כאשר את מתקוממים מול עצמיותכם" (עין אי"ה)
דבר שהוא פנימי אין הוא צריך לימוד כדי לקרבו לאדם כי זה חלק ממנו. כאשר בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" הם הודיעו שהם מרגישים קשר לה' והם רוצים לתת ביטוי לקשר הזה. זו הסיבה שהם אומרים "נעשה" ראשון, כי הם לא צריכים ללמוד להרגיש קשורים אלא הקשר כבר קיים והלימוד הוא כדי לתת ביטוי עוצמתי לקשר הזה. הנשמה שלהם כבר יודעת ומטרת המצוות היא לתת ביטוי לרגש פנימי זה.
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות פרק כא פסוקים א-ב)
"השאלה הראשונה למה התחילה התורה בזכרון המשפטים מהעבד העברי. כי אין ספק שלא היה בדרך מקרה ולא כפי ההזדמן, כי אם לסבה מה ראוי לבאר אותה" (אברבנאל שמות פרק כא פסוק ב)
עונה הרצי"ה קוק:
"הראשון הוא ביטול העבדות וקביעת החירות. אנו בני חורין! אנו עם של עבדים משוחררים מאז ולכל הדורות, ועל כך אנו מברכים כל בוקר "שלא עשני עבד". החירות - לפני הכל! יש לזכור שעבדות היא פגימה, פגימה באנושיות האדם, פגימה במהות האדם. האדם הוא אדם שלם, בריא ונורמלי, רק אם הוא גם עצמאי. עצמאות האדם צריכה להתגלות מתוך צלם הא-לוהים שבאדם, מתוך גבורת האדם, קדושת האדם, מתוך דעת האדם שממקור ה"חונן לאדם דעת". אז הוא מופיע כאדם מישראל, כאדם של תורה. מן הסדר של פסוקי התורה שבפרשתנו מתברר שהדבר הראשון לפני הכל הוא עקירת העבדות וביטולה. "ואם אמר יאמר העבד... לא אצא חפשי", זה דבר נורא ואיום! - "ורצע אדניו את אזנו במרצע". עבדות היא הצרה הגדולה ביותר בעולם. עבדות היא מחלה" (שיחות הרב צבי יהודה על פרשת משפטים)
לפי הרצי"ה קוק, פרשת משפטים מתחילה בנושא עבד עברי כהקדמה לכל המצוות הרבות שנמצאות בפרשה, כדי שנבין שהמצוות אינם בהגדרתן עבדות אלא חירות. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
היות ויש בכל יהודי נשמה, אם הוא אינו לומד תורה נשמתו מרגישה חוסר והוא אינו מרגיש בן חורין. לימוד התורה יוצר שלמות באדם המביאה לשמחה והתרוממות.
הסבר נוסף להקדמת נעשה לנשמע כותב המהר"ל:
"כי גזרת השם יתברך על ישראל לעשות מצותיו. וישראל נבראו על דבר זה לעשות גזרת השם יתברך אשר הוא גוזר עליהם, כמו המלאכים שהם נבראו לעשות שליחות בוראם. ולפיכך מקדימים "נעשה" ל"נשמע", דבר שהוא מצד העלה. כלל הדבר, מה שהוא מחויב ומוכרח, הוא קודם לדבר שאינו מחויב ומוכרח. ולכך קודם העשיה, לפי שהעשיה היא גזרה מן העלה מוכרחת, ואילו השמיעה שהיא מצד המקבל היא אפשרית" (המהר"ל- "תפארת ישראל" פרק כ"ט)
ישראל נבראו לעשות את רצון ה'. "נעשה" כוונתו-נקיים בפועל את כל מצוות ה', ו"נשמע"-נעיין ונעסוק בטעמי המצוות. "הנעשה" קודם כי הוא הכרחי לקיום העולם כי בלי תורה אין קיום לעולם. אם עם ישראל לא יקיים את המצוות העולם ייהרס. וה"נשמע" כולל את הבנת טעמי המצוות, וזה רק רשות, שהרי אין חובה ללמוד את טעמי המצוות, ומכיוון שזה רשות לכן זה מופיע שני. כשבנ"י אמרו, קודם אנחנו מקיימים ואח"כ אנו מבינים את הטעם, הם בעצמם אמרו- הראשון הוא ההכרח והשני איננו הכרח, והסיבה שזכו לכתרים כי הם הבינו שהתורה והמצוות הם הכרחי לקיומו של עם ישראל והעולם כולו, ובשביל זה נוצרו ונבראו.
וכותב עוד המהר"ל:
"מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו. ואם לא היינו רוצים, לא היינו מקבלים התורה. ודבר זה לא היה מעלת התורה. כי התורה כל העולם תלוי בה. ואם לא היתה התורה, היה העולם חוזר לתהו ובהו (שבת פח א). ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה, שלא יחזיר העולם לתהו ובהו.... ולפיכך מסיק שם אחר זה מיד; אמר ריש לקיש, תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב, ואם לאו - יחזרו לתהו ובהו" (המהר"ל –"תפארת ישראל" פרק לב)
המהר"ל מסביר שזו הסיבה לכפיית ההר, למרות רצון עם ישראל בקבלת התורה. כפיית ההר מבטאת שבלי קבלת התורה, אין לעם ישראל ולעולם כולו זכות קיום. ועם ישראל לדורותיו מקיים תורה ומצוות לא בגלל שבזמן מתן תורה עם ישראל החליט לקבל את התורה, אלא שזהו תפקידו וייעודו של עם ישראל כמקיים את העולם.
קבלת התורה היא גמר מלאכה של בריאת העולם כי אין משמעות וקיום לעולם ללא תורה. לא שיש עולם ואז יש תורה אלא העולם קיים בשביל התורה.דברים אלו מעניקים משמעות גדולה ללימוד התורה. האדם צריך להבין שיש לו מחויבות ללמוד תורה ולקיים מצוות במשך כל חייו כי זה מה שמקיים את העולם.
א.מטרת לימוד התורה להעצים את נשמותינו ולקדש את העולם.
ב.לימוד התורה הוא חלק מאישיותו של האדם, ולימוד התורה הוא הביטוי המעשי של הנשמה הנמצאת באדם.
ג.לימוד התורה מקיים את העולם.
יה"ר ששלשת יסודות אלו יהיו בתודעתנו ונזכה ללמוד את התורה בעמל, ונזכה כולנו "להגדיל תורה ולהאדירה".
"אין מובן מדוע מתחילה תורה את הדינים והמשפטים מיד לאחר מתן תורה דוקא בענין עבד עברי שלא היה מצוי אז ולא בדבר מצוי ושכיח, ובמיוחד כאשר כי תקנה עבד עברי היא תוצאה של פעולת גניבה שבגללה התחייב הגנב לשלם פי חמשה או פי ארבעה או פי שניים ו"אם אין לו ונמכר בגניבתו" - ולכאורה צריכה היתה התורה לפרט תחילה את הדינים הקודמים של חובת התשלומים על גניבה, פי כמה יש לשלם, פי חמשה ארבעה או שניים" (ליקוטי שיחות חלק טז פרשת משפטים)
"אלא ירדה תורה לסוף בעיית העבדות, שיותר משהיא בעיה חברתית היא בעיה אישית-נפשית..... נגד הויתור של אדם על חרותו האישית, על אחריותו לעצמו, שום חוק אינו יכול לפעול כלום. כאן יש צורך בחינוך יסודי, חינוך האדם לחירות פנימית. העבדות האמיתית המסוכנת ביותר, אינה מתחילה עם המכירה, היא מתחילה רק עם אמירת "אהבתי את אדוני", אז מתגלה שאדם זה קנה אדון לעצמו, מכר את עצמיותו - ורק אז אחת דינו": יירצע!" (הרב מ.צ. נריה - נר למאור פרשת משפטים)
"אם נתבונן בחוק זה, שדבר ה' העמידו בראש חוקותיו, נראה שאין חוק אחר העשוי כמוהו לגלות לנו את מגמתם ותכונתם של חוקי התורה, הנבדלים בתכלית ההבדלה, לפי כללות מהותם הפנימית, מכל חוקות הגויים. הרי זה המקרה האחד והיחיד, שבו גזרה התורה עונש של שלילת חופש.... ושלילת חופש זו הכיצד? ציוותה התורה להביא את העבריין לתוך בית משפחה, כדרך שאנו היינו נוהגים לגבי נער עבריין, על מנת לתקנו. והנה, בכמה חבילי סייגים הקיפה התורה את מעמדו של העבד באותה משפחה, כדי שלא תדוכא התודעה המוסרית שבנפש העבריין, כדי שלמרות מעמדו המושפל עדיין יחוש שרוחשים לו כבוד ונוהגים בו מנהג אחווה, ועדיין יוכל לזכות באהבה ולהעניק אהבה! כמה טירחות הטריחה את האדון, כדי שיקוימו קשרי המשפחה של העבד ולא תופקר משפחתו ליגון ולאנחה בעקבות פשעו ותוצאותיו! בשוללה ממנו את החופש, ובכך גם את האפשרות לפרנס את בני ביתו, הטילה התורה את הדאגה הזאת על אלה שמפיקים תועלת מעבודתו בתקופת עבדותו....
ואמנם גם המקרה היחיד הזה, שבו גזרה התורה על שלילת חופש בשל עבירה שבוצעה, אין לראותו כ"עונש". גנב הנמכר בגניבתו חייב להחזיר רק את ערך הגניבה, ואינו חייב לעבוד כדי תשלום הקנס ("כפל") המוטל על הגנב... ומכאן שלא ייתכן שטעמו של דין עבד עברי הוא עונש. דין זה אינו אלא מסקנה מחובת התשלום המוטלת עליו, וחובת התשלום איננה עונש אלא ביטול העבירה, כי אין כפרה לאדם ששלח ידו ברכוש חברו, כל עוד לא שילם את ערך הנזק. השולח ידו ברכוש חברו, ממונו משועבד בו ברגע להתחייבות להחזיר את ערך הגניבה.....
עונשי מאסר, על כל אובדן התקוה והשחתת המוסר השוכנים אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו וטפו של האסיר - אין להם מקום בתורת ה'. לא יכירם מקומן של מצודות הכלא העלובות של הפשע - בתחום ממלכת התורה" (רש"ר הירש שמות פרק כא פסוק ב)
"וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות פרק כא פסוק ו)
"ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם" (רש"י שמות פרק כא פסוק ו)
"נרצעת משום שלא שמעה יפה. מפני ש"שמעה" - ולא השמיעה לעצמה, ולא הקשיבה בעומק, ולא הפך אותו התוכן חלק מהוויתו של שומע זה. אמנם שמעה האוזן את המלים, וגם את התוכן קלטה האוזן, אבל היא לא העבירה את מה ששמעה לכל האברים הפנימיים, לכל הכוחות והחושים, ובזה מעלה האוזן בשליחותה....הרי שהטיית אוזן בלבד אינה מספיקה, אלא דרושה שמיעה עמוקה המביאה להתפעלות המוח והלב.... ואך ורק שמיעה כזאת נותנת חיים לאדם כולו, מאחדת את הגוף והנפש לחטיבה אחת, ניתן לומר, כי שמיעה אמיתית, מליאה, עשירה, היא אותה שמיעה שכל החטיבה הרוחנית-הגופנית הנקראת אדם שומעת דרך האוזן ומקבלת ממנה. ואם השמיעה היא אפילו רק מעט פחות מזה, אין היא ראויה לשמה. היא שטחית מאד, או חיצונית בלבד, ואין הלב יודע ממנה ולא כלום. ואין גשר וקשר ממנה לעיצומם של החיים" (הרב אלימלך בר שאול -"מן הבאר" פרשת משפטים)
"הלא עם היד גונבים ומה האשמה של אוזן ששמעה וכו' אלא שאם השמיעה היתה כדבעי שהיה נקלט היטב לא היה מגיע לזה, לו היה שומע היטב כי לי בני ישראל עבדים לא היה מגיע לכך" (הרב פנחס מנחם אלתר– "פני מנחם" שבועות תשנ"ג)
"אכן למידין אנו מזה, שאף על פי שעלול האדם להכשל ולהלכד בפח יצרו האורב לו תמיד, בכל זאת על כל פנים עליו ללחום שלא ליפול ולרדת למדריגה נמוכה מאד עד כדי לאהוב את המכשול, שכן בזמן שמרגישים אהבה למכשול הרי זה סימן לכריתה גמורה ממקור הקדושה, ולפחות היה לאדם להשאר במדריגה כזו שהדברים ששמע על הר סיני יהיו צורמים את אזניו, מבלי להשלים עם הדרכים והמעשים הרעים. ולכן רק כשאומר "אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חפשי". שמראה בזה שאינו מתחרט על דרכו הרעה.....להחליף את אהבת ד' לאהבה זרה, אז: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע", שלידי מדריגה כזו לא היה לו להגיע בשום אופן" (הרב יעקב משה חרל"פ – "מי מרום" פרשת משפטים)
"יש להקשות אם כן כל מי שעושה עבירה יאמר עליו אוזן ששמע בהר סיני שאל יעשה זה ועשה יהיה נרצע, ואם כן כל שעבר עבירה יהיה נרצע? .... כי האדם הוא אדם ע"י האוזן בפרט, ולא ע"י שאר דברים.....ואין האדם בעל הקבלה רק ע"י האוזן, ולכך כל שמיעה מתורגם קבלה, וכאשר האדם חרש הרי האדם נחשב כמו גולם, אשר אינו דבר...חרשו נותן לו דמי כולו... וטעם זה כי העבד מקבל עליו האדם בעל חומר וגוף להיות אדון שלו, הנה בזה נעשה העבד חמרי לא כמו שאר אדם שהוא תחת רשות הש"י. ולפיכך ראוי שיהיה נרצע העבד, מפני שנתקלקל האוזן שהוא הקבלה שלו, שעל ידי קבלה זאת היה ראוי להיות אדם גמור, כאשר ראוי, והוא מבטל קבלתו כאשר ירצה להיות עבד וזהו טעם הרציעה....ולפיכך אמר דלת ומזוזה שהיו עדים שישראל הם עבדים של הקב"ה, [וזה] שנרצע מורה על פחיתותו שמקבל אדנותו של אדם, ולכך יפחת אוזן שהוא בית קיבול שלו עד שנחשב כמו גולם, כי העבד הוא חמרי, גשמי מורה על פחיתותו שמקבל אדנותו של אדם" (מהר"ל ספר חדושי אגדות - מסכת קידושין)
"וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות פרק כא פסוק ו)
"אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" (שמות פרק כב פסוק ז)
"אם אחד מתעצם עם חברו, ובטוח שהצדק עמו, ויודע שכך מפורש בהלכה, ואין לו אלא לבא לבית הדין ולזכות בדין, והוא קורא לחברו לדין תורה, לבית דין חשוב, אבל כל רצונו הוא להשיג את מבוקשו - אותו אדם הופך את הדיינים שנקראו אלקים שיהיו נחשבים בעיניו כערכאות בעלמא ואמצעי לסיפוק רצונו. ולא זו הדרך, אלא צריך הוא להתקרב לפני האלקים ולדעת שאלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט ששלשה שיושבין בדין שכינה עמהם ועל ידי דין אמת לאמתו הם משרים שכינה בישראל כי זוהי השראת השכינה שבעלי הדינים שואלים את פי ה' והוא מודיעם.....כי חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה ואמצעי להתקרבות אל הבורא" (הרב יצחק שר - שיחות מוסר פרשת משפטים)
"והגישו אדניו אל האלהים - לב"ד, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו (מכילתא). ואמר רבי אברהם (אבן עזרא) כי נקראו השופטים אלהים בעבור שהם מקיימי משפטי הא-להים בארץ. ולדעתי יאמר הכתוב והגישו אדניו אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם, לרמוז כי האלהים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע. וזהו שאמר אשר ירשיעון אלהים, וכך אמר משה כי המשפט לאלהים הוא . וכך אמר יהושפט כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט. וכן אמר הכתוב אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, לומר בקרב עדת אלהים ישפוט, כי האלהים הוא השופט. וכן אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. וזה טעם כי לא אצדיק רשע על הפירוש הנכון" (רמב"ן שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק ו)
לאור זה כותב הראי"ה קוק:
"התורה היא הבעתה של העצמיות המהותית של האדם, כפי מה שהיא..אם אתם מקבלים את התורה מוטב, הרי אתם מגלים את מציאותכם העצמית כמי שהיא באמתת הוייתכם, ואם לאו שם תהא קבורתכם, וכל המציאות כולה מתקוממת לנגדכם כאשר אתם מתקוממים מול עצמיותכם" (עין אי"ה)
כל התורה והמצוות הם הבעת הנשמה האלוקית הטבועה באדם. ה' כפה על העם הר כגיגית כי התורה היא הבעתה של העצמיות המהותית של האדם מישראל, ואם לא יקבלו את התורה אזי הם מתקוממים נגד עצמם ואישיותם.
