שיחה לפר' שמות: כיצד האדם מוצא את שליחותו וייעודו בחיים?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בחור צריך בישיבה למצוא את ייעודו והשליחות שלו. אין יהודי שנברא בעולם בלי שהוא צריך לתקן משהו בעולם כדי שהעולם יהיה טוב יותר. יש לאדם שליחות כל חייו. השאלה שעליה אני מבקש לדבר היום בשיחה היא: כיצד האדם מוצא את שליחותו בעולם? איך הוא יודע מה תפקידו שליחותו וייעודו בעולם?
כותב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (שמות ג, י). אמת שלימה נתגלתה בפסוק זה: ריבון העולמים, שהוא טמיר ונעלם, אדון הכל, אין סוף, אל חי העולמים, ממנה לשליחו בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר. אלא מאי, הרי שלוחו של אדם כמותו (ברכות ה, ה) והאיך יוכל להבל דמה להיות שלוחו של ריבון העולמים? אמנם אין תשובה מלאה לקושיה זו, אולם אין עוררין על העובדה, כי משה רבנו היה לשלוחו של האל "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (במדבר כ, טז). סודו של עניין "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז) מטיל על האדם לקבל על עצמו שליחות מאת בורא העולמים וכן לעצב ביניהם יחסים של שולח ושלוח. "שלוחו של האדם כמותו" - שלוחו של הקב"ה נברא בצלמו. אם אפשרי היה הדבר לגבי משה להיבחר לשלוחו של הקב"ה, הרי אפשרי הדבר לגבי כל יהודי. האדם נברא בתור שליח. עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות..... את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט-היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו. בורא העולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא יתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו" (הגרי"ד סולוביצ'יק)
מסביר הגרי"ד סולובייצ'יק, שלמרות שה' יכול היה לגאול את בני ישראל בעצמו, הוא רצה שמשה רבינו יהיה השליח כי ה' רוצה לשתף את האדם בהנהגת העולם. זהו תפקידו של שליח, להוציא את רצון ה' בפועל למעשה.
אנחנו נמצאים בעולם פה בשביל השליחות. הרב קוק בעולת ראיה, על מה שאנו אומרים ביום כיפור בסוף תפילת שמונה עשרה: "אלוקי עד שלא נוצרתי.. כאילו שלא נוצרתי", כותב:
"כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי.כי אם הייתי חסר בשביל איזה תכלית והשלמה הייתי נוצר, מכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא עוד, שלא להברות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן"
לפני שאדם פלוני נוצר, העולם לא היה צריך לשליחותו, וכשנברא, נברא בשביל למלא את שליחותו בעולם, ולכן הוא נולד בזמן ובמקום מסוימים. ולכן לא נברא קודם כי אז העולם לא היה צריך אותו. אם וכאשר נברא איננו עושה את שליחותו בעולם, אזי כאילו לא נברא. האדם נברא במשפחה מסוימת בחברה מסוימת עם תכונות מסוימות, כדי שימלא את שליחותו בעולם.
ולכן האדם לא צריך לשנות את עצמו כדי למלא את שליחותו אלא למצות את עצמו, לפעול במקסימום שהוא יכול מבחינה רוחנית ותורנית. השליחות חייבת להיות עוצמתית וטבעית לאדם. האדם צריך עם כל כוחותיו ותכונותיו הטבעיים למלא את שליחותו בעולם. חשוב מאד שהאדם ישאל את עצמו מהם כוחותיו העיקרים וכן מהי הסביבה הטובה ביותר בה הוא יישם את שליחותו בעולם.
הסבא מקלם מביא עקרון נוסף להבנה כיצד האדם יידע מהי שליחותו בעולם. ה' מכין את האדם לשליחותו, הוא מזמן לו מקרים ואירועים שמכינים ומכשירים אותו לשליחות. כך היה אצל משה רבינו. העובדה שגדל בבית פרעה, הפגישה עם האיש מצרי שמכה איש עברי, וכן הפגישה עם שני האנשים הניצים, והפגישה עם רועי מדין, כל אלו הכינו את משה והעצימו את תכונותיו, ובעיקר העצימו את ה"נושא בעול עם חברו", כדי שיהיה מוכן לשליחותו.
וכך כותב הסבא מקלם:
"בראשית הספור של מראה הסנה, הקדימה התורה תולדות משה רבינו ע"ה פרשה שלמה. "ויגדל משה" ופירש"י לגדולה שמינהו פרעה על ביתו. והיה לו מדרך הטבע להיות קשור לפרעה, ועם כל זה "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" ופירש"י נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, פירושו התבונן תמיד ע"י ראיה חושית, כי החוש יעשה רושם יותר משמיעה, ועי"ז היה מתבונן תמיד להיות נושא בעול עמהם כאילו הוא בעצמו נושא בעול עמהם בפועל ממש ... ואח"כ ספרה התורה שלא לבד לצרת הרבים נשא בעול, אבל גם ליחיד - "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", דייקה התורה כי היה לו להט אהבת אחים. ואח"כ ספרה לנו התורה שלא לבד כשאיש מצרי מכה עברי הציל עשוק מיד עושקו, אבל גם - "והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך", גם העשוק מיד עברי נשא בעול עמו ורצה להצילו מיד עושקו. ואח"כ ספרה התורה, שלא לבד במדינתו ארץ מולדתו, והיה יושב שקט ושאנן, אלא אף גם בארץ אחרת במדין והוא גר בארץ אחרת, בורח מפרעה ממות, הלא הוא מתנודד וטרוד בצערו, ועם כל זה כשראה שם מה שעשו הרועים לבנות מדין ויגרשום שלא כדין, ויקם משה ויושיען" (ר' שמחה זיסל מקלם - אור רש"ז שמות מאמר קצ"א)
לאור זאת, כל אדם צריך להתבונן ולחשוב מה עבר בחייו, ואלו כוחות התעצמו בו, וכיצד ה' הכינו לשליחותו עד כה.
אור החיים הקדוש מביא לנו עקרון נוסף חשוב, והוא שהאדם צריך לרצות את השליחות ולהבין שהיא מתאימה לו. חשוב שהאדם ירצה לעשות את שליחותו כי רק אז הוא יוכל לגייס את כל כוחות נפשו לשליחותו.
וכך כותב אור החיים הקדוש:
"לכה ואשלחך וגו'..... עוד ירצה על דרך אומרם (מכות י ב) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, לזה אמר אליו 'לכה' פירוש אם אתה חפץ במצוה זו ללכת אז אני אשלים חפצך ואשלחך, ומזה אתה למד שאם הוא ימאס מהלוך לא ישלחנו" (אור החיים שמות פרק ג פסוק י)
השליחות צריכה להיעשות בחשק, אדם צריך לרצות את זה. אין שליח בעל כורחו. אם אדם לא מרגיש שמחה בשליחות כנראה שזו לא השליחות שלו.
לאור דברנו אלו, השאלות המרכזיות שהאדם צריך לברר עם עצמו כדי למצוא את שליחותו הם:
1)מי אני? מהם התכונות העיקריות שקיבלתי מהבורא יתברך למלא את שליחותי, ותכונות אלו לאיזו שליחות מתאימות?
2)מהי הסביבה שבה אוכל להשפיע ביותר ואמלא את שליחותי?
3)מה עברתי בחיי עד כה? כיצד ה' הכין אותי לשליחותי?
4)השליחות חייבת להיות קשורה לצורכי הכלל. מה נראה לי שאני יכול לקדם מבחינה ערכית את כלל ישראל?
5) לאיזו שליחות יש לי רצון גדול לבצע ולתרום ולתת?
6)איזו שליחות תגרום לי לשמחה אמיתית ושלמה?
כאשר האדם יענה על 6 שאלות אלו, הוא יוכל בתהליך של חשיבה והתבוננות למצוא את שליחותו וייעודו, ולאחר מכן חובה עליו לחשוב כיצד הוא מיישם את השליחות ואז חשוב שאכן יישם אותה בצורה המוצלחת והמשפיעה ביותר בעולם.
אי אפשר לרצות לתרום ולתת לכלל ישראל אם האדם לא "נושא בעול עם חברו". לכן משה עובר תהליך של "הנושא בעול עם חברו".
כותב הרב פרידלנדר בספרו "שפתי חיים":
"וירא בסבלותם מפרש רש"י נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. במילים ספורות אלו טמון היסוד הגדול של מעלת "נושא בעול עם חברו", לראות את הזולת ולהרגיש אותו, כפי שרש"י מדייק נתן את עיניו, התבוננות מעמיקה, הפעולה הראשונה בנשיאת עול היא נתינת המבט אל הזולת. בדרך כלל העינים משרתות את האדם לצרכים שלו, באופן טבעי הוא רואה הכל מנקודת המבט של עצמו, וגם כשחושב על הזולת כיוון המחשבה הוא ביחס אליו, אינו שואל את עצמו מה הוא יכול להועיל לשני, אלא מה הוא יכול להועיל לעצמו... משה רבינו יצא מארמון פרעה, וחיפש את הצרות של אחיו, וכדי להרגיש בתוככי נפשו את הצרות נתן עיניו ושיתף עצמו בצרותיהם. זוהי ההדגשה "וירא בסבלותם" נתן עיניו בסבל שלהם ושיתף את עצמו עם סבלם. נוסף לזה גם "נתן לבו להיות מיצר עליהם", היינו הכניס את צרותיהם לתוככי לבו, כאילו צרותיהם הן צרותיו, כפי שמדויק זאת מן הכתוב וירא בסבלותם ולא כתוב וירא את סבלותם" (הרב חיים פרידלנדר שפתי חיים פרשת שמות)
אדם צריך לראות להביט ולהרגיש את הזולת כדי להגיע לדרגה של "הנושא בעול עם חברו".
כותב המדרש:
"וירא בסבלותם, מהו וירא? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה.... כח דבר אחר וירא בסבלותם - ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח" (שמות רבה שמות פרשה א סימן כז)
כל אדם צריך לחנך את עצמו לשאת בעול עם חברו. ראשית צריך להתבונן ולהבין למה זקוק השני, ולאחר מכן להרגיש את צערו עד שצערו ייהפך להיות צערך, ולאחר מכן לעזור בפועל. כל זאת עשה משה רבינו ובכך הכשיר את עצמו להנהגה.
חובה עלינו להבין ש"נושא בעול" אינו רק בפרויקטים, אלא כאן בישיבה אחד עם השני. כשאחד רואה שחברו מתקשה בלימוד או בעבודת ה' או בלעבוד את ה' בשמחה, חובה עליו מיד לעזור לו בשלשת שלבים אלו: הבטה, הרגשה, ועשיה.
כותב הרב צדוק:
"ולהבין דעת משה רבינו כיון ששמע מהשם יתברך ושמעו לקולך איך אמר ולא ישמעו בקולי. נראה שבודאי על עיקר הגאולה לא עלה על דעתו חס וחלילה שלא יאמינו, שהרי מגילות היה בידן שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן (כמו שאמרו במדרש רבה פ' ה), והיה סבור שעל זה נאמר ושמעו לקולך. אך היה סבור שיאמרו שהם אינם ראוים לגאולה, ועל דרך מה שנאמר (שיר השירים רבה ב ח) שאמרו משה רבינו האיך אנו נגאלין והלא אין בידינו מעשים טובים כו', האיך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו" (רבי צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק פרשת שמות - אות יא)
לפעמים יש לאדם ענווה אבל עוונה לא נכונה. אדם לפעמים לא מאמין שהוא ראוי לתת, וזה לא ענווה נכונה. אדם שאומר שהוא לא יכול לעשות, לא יגיע לשליחות שלו. אדם שמאמין בכוחותיו, ויבין שכל מה שיש לו זו מתנה מה' כדי לפעול וליישם שליחותו, זו ענווה אמיתית.
הרב רחמים נסימי שהתארח פה דיבר על כמה אפשר להשפיע ולתת בעולמנו, ועל כך תודתי הרבה שהיה עמנו ודיבר בקידוש בשבת. אסור שנהיה אדישים לצורכי עם ישראל. ה' רוצה שאדם יהיה שותף למעשה הבריאה, וכל אחד מאיתנו צריך להרגיש שהוא יכול לשנות עולם. אין לנו להרגיש כמו שהרגישו בני ישראל שהם אינם ראויים, אלא עלינו להרגיש שזכינו ואנו ראויים והכל בטובו יתברך.
דברנו קודם שהאדם צריך לרצות לקבל את השליחות. משה רבינו חושב שהוא אינו מתאים לשליחות זו ומעוניין בשליחות אחרת, ולכן הוא דן על כך עם הקב"ה בסנה. הוא טוען שהוא "כבד פה וכבד לשון" ולכן אינו מתאים לשליחות זו.
מסביר את דבריו המהר"ל בספרו גבורות ה':
"יש להקשות, משה שהיו לו כל המעלות, ואף שלמות הגוף היה לו, כמ"ש חז"ל על קומתו- איך היה זה, שלא היה איש דברים?דע, כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתי נבדל מן החומרי (-הקשור לחומר), כמו הפה והלשון. ולכך לא היה למשה כוח הדיבור, שהוא גשמי. וכאשר משה היה נבדל (-רוחני) במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי, כי אם אל מעלה הנבדלת, על כן והיה חסר גמר פטיש זה" (מהר"ל ב' גבורות פרק כ"ח)
הדיבור מטרתו לחבר בין גשמיות ורוחניות. להוציא החוצה ולתקשר עם הסובבים את האדם, את כוחות הנפש הטמונים בתוכו. משה רבינו מרגיש שהוא מאד רוחני ויהיה לו קשה מכח זה לתקשר ולהנהיג את בני ישראל. הקב"ה מסביר לו שראשית המנהיג חייב להיות רוחני ועוצמתי ודבק בה' ואיש אלוקים ולהיות "נושא בעול" שכל כך יש במשה, ולכן חשוב שהוא יהיה השליח. את שאלת התקשורת צריך לפטור, ולכן אהרן יהיה יחד עם משה. אך אי אפשר שבגלל שאלת התקשורת שמשה לא יהיה השליח ויוציא את בני ישראל ממצרים.
ולכן גם אנו שמדברים בשיחה זו על כך שחובה עלינו להתבונן ולהכין את עצמנו לשליחות כאן בישיבה, אנו חייבים לדעת ולהפנים שראשית ההכנה לשליחות זה לבנות את עצמנו בצורה עוצמתית מירבית ושנקרין אהבת תורה ושמחתה. הציבור מחפש שמחה ומשמעות, וצריך ע"י הקרנה של שליחי ושגרירי ה'.
ה"אמרי אמת" מביא את הסבר הר"ן, שמשה היה כבד פה וכבד לשון, כדי שכאשר ימסור תורה לבני ישראל והם ירגישו את מתיקות התורה הם יבינו שזה בא מכח התורה ולא בגלל יכולת דיבור מופלאה של משה.
וכך כותב ה"אמרי אמת":
"ויאמר משה אל ה' וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, איתא בדרשות הר"ן שמה שבאמת היה משה רבינו ע"ה כבד פה הוא משום שהוא היה מיוחד ללמד תורה לישראל, וכדי שלא יחשבו שלשונו היתה מסייעת לו שיתקבלו דבריו על ידי שהסבירם היטב, לכן היה כבד פה לברר שהתורה נתקבלה מכח עצמה. ובודאי כן הוא, שהתורה היא תורת אמת ואינה צריכה לכל הכלים, וכדאיתא האמת עֵד לעצמו" (אמרי אמת-ר' אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור- פרשת שמות)
יה"ר שנזכה כולנו למצוא את השליחות שמתאימה לנו, לשאת בעול אחד עם השני, לשאוף לשלימות ולהקרין שמחתה של תורה, וכך נזכה בעז"ה שהציבור יבין שהשמחה והמשמעות נמצאים בתורה עצמה. אם האדם יחיה חיי תורה מלאים ואמיתיים וישאף לדביקות בה', אזי ימצא כל חייו שמחה ומשמעות רבה בחייו ויזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
