שיחה לפר' ניצבים וילך: מצות התשובה גדרה ומהותה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אנחנו נמצאים שבוע וחצי לפני יום הדין. חובה על כולנו לחזור בתשובה וכדי לקיים מצווה זו ולבוא מוכנים לדין עלינו להגדיר מהי תשובה ואיך עושים זאת?
על פי רוב יש להרבה אנשים טעם רע לעסוק במצוות התשובה כי זה עוסק בחולשות האנשים וחטאיהם, וכן האנשים חושבים שמצווה זו דורשת מן האדם להשתנות ולהיות אדם אחר, והאדם בטבעו לא אוהב להשתנות ולהיות לא הוא.
הראי"ה קוק זצ"ל בהקדמה לספרו "אורות התשובה" מגדיר את מצות תשובה, ואנו נלך לאורו ונראה שמצות התשובה אינה דורשת שינוי מהאדם אלא מצוי. וכן העיקר אינו מחיקת העברות אלא שהאדם יהיה 100% בקרבתו לה' ובעבודת התורה והמצוות בהתאם לאישיותו ולאות שלו בתורה.
החיד"א שואל שאלה גדולה. והתשובה של הרצי"ה קוק תענה לנו על שאלה זו. יש כלל שלאו הניתק לעשה לא לוקים עליו. שואל החיד"א ונשאר בצ"ע, הרי כל לאו ייהפך להיות לאו הניתק לעשה, שהרי כל עברה מביאה תשובה והרי זה ניתק לעשה. הרצי"ה עונה שלאו הניתק לעשה הכוונה שהעשה לא היה לפני הלאו, לדוגמא: "השב תשיבם" לא היה לפני הגניבה. אך בתשובה אין זה כך, העשה של תשובה קיים תמיד גם לפני העברה על הלאו כי תשובה פירושה שהאדם צריך להיות הטוב ביותר שיכול להיות, יתחבר לה' במקסימום שלו. זוהי הגדרת תשובה, ולכן היא קיימת בעולם בלי קשר לחטא. לכן גם לפני שאדם אכל חזיר (או עבר על לאו אחר) היתה לו מצות תשובה, ולכן אין זה מוגדר כ"לאו הניתק לעשה". אדם צריך להיות במאה אחוז שלו. זוהי הגדרת מצות תשובה. אם אדם חוטא בוודאי שאין האדם במיטבו ולכן מצות תשובה כוללת גם מחיקת העברות, אך אין זו הגדרתה.
זה הפשט בפסוקי הפרשה:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים פרק ל פסוקים י"א-י"ד)
הרמב"ן אומר שפסוקים אלו מדברים על התשובה. התשובה היא לא ניתוק מהחומר ולהיות מלאך ואדם אחר, אלא שהאדם יהיה הוא בכל הניתן ובמקסימום. ולכן התורה מדגישה שאינה בשמים ומעבר לים (דברים שלא ניתן להשיגם) אלא "קרוב אליך הדבר מאד (כי הטוב כבר נמצא בתוך האדם) בפיך ובלבבך לעשותו".
כותב מדרש רבה:
"ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה. לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן" (דברים רבה, ח',ב')
היתה הו"א שהתורה דורשת מהאדם להיות פרוש ומנותק מן החיים ולכן היתה הו"א שהתורה כביכול רעה והיא לא טבעית לאדם, ולכן מדגיש המדרש שהתורה היא רחבה וכוללת את החיים וגורמת שמחה ומשמעות לחיים. ואדם לפי האישיות צריך להגיע ל100% שלו, ולכן התורה לא ניתנה למלאכים כי אין הם קשורים לחומר, ומטרת התורה לחיות עם החומר ולקדשו ולרוממו.
מצוות התשובה פירושה, שהאדם צריך לשאול את עצמו, היכן הוא נמצא ביחס ל100% שלו, מהו ה100% שלו, ואז יברר וישאל איך הוא סוגר את הפער בין המצוי והרצוי שלו.
יש מחלוקת בין ב"ש לב"ה:
"בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה ואח"כ נבראת הארץ…שנאמר: 'בראשית ברא אלוקים את השמים' ואת הארץ ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחילה ואחר כך נבראו שמים…שנאמר: 'ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים'" (בראשית רבה, א')
שואל הרב זוין לכאורה מחלוקת זו לא מחלוקת הלכתית זו מחלוקת היסטורית, וא"כ מה עניינה? עונה הרב זוין, מה שנברא תחילה הוא הדומננטי. לפי ב"ש צריך להתנתק מהארץ ולשאוף לשמים וצריך לקחת את הארץ לשמים. לפי ב"ה הארץ העיקר, להביא את השמים לארץ ולקדש את החומר ולדעת לחיות את החיים לפי התורה.
"באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקדוש ברוך הוא קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקדוש ברוך הוא אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו" (שמות רבה, כ"ח, א')
המלאכים זורקים אבנים על משה שלוקח את התורה מהשמים ורוצה לתתה לבני ישראל. ולכן הפך ה' את פניו לאברהם כי עליו לא יזרקו המלאכים אבנים כי הוא אירח אותם. שואל ה"שם משמואל" כיצד שינוי הקלסתר לפניו של אברהם אבינו עונה על השאלה והטענה של המלאכים שהתורה היא קדושה וצריכה להישאר בשמים ולא לרדת לארץ? עונה על כך ה"שם משמואל", שמטרת התורה היא ללמד את האדם ל"קדש את החומר" וזה ניתן רק בארץ ולא בשמים המנותקים מהחומר.
אברהם בדבריו לשרה "רוצי ולושי ועשי עוגות" ובכך ש"הוא עומד עליהם", חידש את יסוד "קידוש החומר" והטביע אותו בכלל ישראל, ולכן התורה יורדת לארץ לכלל ישראל היכולים לקדש את החומר ולא למלאכים המנותקים מהחומר.
אם נסכם עד כאן, מצות התשובה אינה דורשת ורוצה שהאדם ישתנה ויתנתק מן החומר וייהפך להיות כמלאך, אלא היא רוצה שהאדם יישאר מחובר לחומר ויידע לקדשו (ולכן ניתנה תורה בארץ) וכל אחד בהתאם לאות שלו בתורה ובהתאם לאישיותו ופנימיותו יגיע למקסימום, מיצוי הפוטנציאל שהוא יכול בעמל התורה ועבודת ה'.
חשוב להדגיש שהטוב נמצא כבר באדם מרגע לידתו וזו כוונת הפס' בפרשתנו "ומל ה' אלקיך את לבבך" כפי שמסביר הרמב"ן, רק שאין מרגישים אותו תמיד אוטומטית ועלינו לעבוד ולעמול כדי להרגיש את הטוב שבנו היות וה' שם בנו גם את יצר הרע וכוחות הרע שיאבקו בכוחות הטוב ויצר הטוב, כדי שתהיה לאדם בחירה חופשית בעולם הזה, ותפקידנו לעמול כך שנרגיש את הטוב הזה ונפעל לאורו.
בעתיד לבוא כאשר לא יהיו באדם כוחות הרע, הוא ירגיש את הטוב מיידית ללא עמל ויפעל לפיו. ובנתיים עבודתנו למגר את כוחות הרע שבנו כדי שנרגיש ונפנים את כוחות הטוב הטמונים בנו.
וכך כותב הרמב"ן:
"ומל ה' אלהיך את לבבך" - זהו שאמרו (שבת קד א): "הבא לטהר - מסייעין אותו". מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך, והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר: כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו - צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע; אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל, והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה " (רמב"ן דברים פרק ל פסוק ו)
אחרי שהגדרנו את מצות התשובה, לסגור את הפער בין המצוי לרצוי ולהיות בשיא הפוטנציאל ולחיות חיים של "קידוש החומר" ולהיות במטבנו, חובה עלינו לברר כיצד ניתן בפועל לעשות כן.
לכל דור יש לו את יצר הרע שלו. יצר הרע של דורנו לדעתי הוא שלשה דברים: עצלות, הרצון לחיות חיי נוחות ולא חיים של אידיאלים ונתינה, ועולם הזה בראיה לא נכונה-תאוות. זה גורם שהמצוי והרצוי לא יהיו באותו מקום.
איך מצליחים להתגבר על שלשת אלו: עצלות, הרצון לחיות חיי נוחות, וכן תאוות האדם, ומצליחים לעמול ולעבוד להגיע לשלמות האדם?
אני רוצה להציע דבר שאם נפנים אותו יהיה קל להתמודד עם שלשת גורמים אלו.
כותב אליהו זוטא:
"פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד והיה מלציץ ומלעיג דברים ובא כנגדי. ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי, צייד אני. אמרתי לו, בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגידינו מצודות ותשליכנו לים ותעלה דגים מן הים? אמר לי, רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים. אמרתי לו, בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בה, כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל' י"ד), לא ניתנו בך בינה ודיעה? מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה. ואמרתי לו, בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבין באותו עינין, מעשה ידיהן מוכיחין עליהן, עליו ועל כיוצא בו ועל הדומין לו ועל העושין כמעשיו מהו אומר:" יבושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" (אליהו זוטא פרשה יד)
אליהו הנביא אומר לדייג אם אתה יכול להיות דייג אתה יכול להיות גם ת"ח. זה לא מובן הרי יש הבדל גדול ביניהם?
עונה על כך הרב'ה מקוצק:
""הרב הקדוש מקאצק זי"ע שזאת אמר לו אליהו ז"ל והיכן יש לך בינה להיות צייד דגים, אין זה רק מחמת הכרח מזונות, יען שלא היה לו עצה אחרת לפרנס את עצמך רק מזה ועל ידי זה היה לו בינה ושכל להיות צייד דגים. ואם תעיין שעסק התורה הוא ג"כ חיות האדם, כנאמר כי חיים הם למוצאיהם, אז בוודאי יהי' לך בינה ושכל מחמת שהוא ג"כ הכרחי ,כנאמר אם לא בריתי יום ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, והוא עמוק" (ספר שיח שרפי קודש - תורה מא:)
מסביר אליהו לדייג שהוא לא עצלן כאשר הוא דג את הדגים כי הוא דואג לפרנסת משפחתו, ומבין שיש לו הכרח לעשות כן כי אחרת ילדיו ירעבו ללחם. ההכרח מוציא מן האדם כוחות וגורם לו להתמקד ולהתמסר ולכבוש יעדים. ההכרח גרם לו לדוג דגים. אם הדייג היה מפנים שאדם שלא לומד תורה הוא כמו "מת" רוחני, אם הוא היה מבין שגם לעסוק ולעמול בתורה ולקיים את מצוותיה הוא הכרח כי אחרת האדם מתנוון ומת רוחנית, אז היה לאדם כח להתמודד ולעמול. זה שהדייג מרגיש שהוא לא יכול ללמוד תורה זה נובע כי הוא לא מרגיש הכרח בדבר וכאשר יש הרגשה שזה רק "בונוס" בחיים ולא החיים עצמם אז קשה לעמול להתרכז בלימוד.
בעשרה ימים אלו עד ר"ה, אני מציע שכל תלמיד יאמר לעצמו כל יום שבלי תורה הוא כמו "מת", ועבודת ה' הינה הכרח כדי לחיות חיים רוחניים ומשמעותיים. אם אנחנו נבין שלימוד תורה ועבודת ה' זה לא בונוס לחיים אלא שבלי זה אין חיים אז יהיה לנו את הכוחות והעוצמות לעבוד ולעמול.
תשובה פירושה להיות המקסימום בעבודת ה' בצורה טבעית ובהתאם לאות של האדם בתורה. צריך לדעת היכן האדם כעת ואיך ניתן לסגור את הפער. סגירת הפער נוצרת ע"י קידוש החומר והרגשת הכרחיות בעבודת ה'. הפער נוצר בעיקר בגלל עצלות הרצון לחיות חיי נוחות ותאוות. הדרך להתמודד איתם אם נפנים שבלי זה אנחנו "כמתים". אין אדם שבגלל עצלות לא אוכל ולא הולך לעבוד. אם נבין את ההכרח שאי אפשר בלי תורה ועבודת ה', אז יהיה לנו את הכוחות והעוצמות לעבודה ועמל.
יה"ר שנזכה כולנו בעשרת ימי אלו להרגיש ולהפנים "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ"
