שיחה לפר' בשלח - מדוע הביא ה' את המצרים לשפת ים סוף

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בס"ד

אני מבקש לחלק את השיחה לשני חלקים. בחלק הראשון אני מבקש להתייחס לשתי נקודות שעלו בקידוש הנפלא שהיה לנו בשבת. שאלה ראשונה- להבין את הדו שיח בין פרעה למשה- פרעה רוצה לשלח רק את הגברים, משה לא מסכים. שאלה שנייה- מדוע מצוות תפילין נמצאת באמצע מכות מצרים?

לאחר מכן אני רוצה להתייחס לפרשת בשלח. אני חושב שיש שתי שאלות מרכזיות שנמצאות במרכז הפרשה:

א. לשם מה נועד הנס של קריעת ים סוף- הרי את הידיעה שיש יכולת לה' לשנות את הטבע ושה' משגיח על העולם כבר נלמד מעשרת המכות, לשם מה היה צורך לגרום לישראל את כל החרדה הזאת?מה מרוויחים שלא היה עד כה?

ב. מדוע עם ישראל לא אמר שירה בעת יציאת מצרים, הרי אז היתה היציאה מעבדות לחרות, מדוע רק אחרי קריעת ים סוף נאמרה השירה?

נתחיל בחלק הראשון-הדיון לגבי הפרשה שכבר קראנו בשבת שעברה.

הבית יעקב כותב:

"אתם מבקשים לעבודת ה' ולהתברר בדברים הנגלים, מה שהאדם מברר עצמו בדעתו ותפיסתו ובבחירתו.. הלא בטף אין שום עבודה בדעתם ותפיסתם כי אין להם ידיעה והכרה.. רצונכם שיקבע בהם דברי תורה בקביעות, כי לזה הקדושה, היינו שלא מדעת, גם הטף מוכשרים" (בית יעקב פרשת בא אות כ"ז)

עבודת ה' בראיית פרעה היא עבודה שכלית בלבד- ברור, עומק, בחירה, ואם כך, לפי הבנת פרעה, הטף שאין להם קשר לבחירה ולשכל- הם לא צריכים לצאת. ומשה רבנו מסביר לפרעה שעבודת ה' אינה רק עבודה של שכל, אלא גם עבודה של הנשמה, העצמת חלק אלוק ממעל שנמצא באדם. ולכן יש את כל דיני טהרת המשפחה, כדי שהתינוק ייוולד בטהרה, ולכן חשוב שהתינוקות גם כן יצאו ממצרים ויהיו בהר סיני, כי ההשתתפות במעמד ודביקות בה' תעצים את נשמותיהם. הוויכוח בין משה לפרעה הוא לא רק מי ייצא, אלא הוא ויכוח מהותי- מהי עבודת ה'. האם היא רק בירור שכלי, או שהיא כוללת הגדלת חלק אלו-ה ממעל שנמצא אצל האדם.

הנקודה הזאת מאוד חשובה, כדי להבין את הקורה בישיבה. כשאדם מפצח סוגיה בעיון, שם לעצמו מטרה של סיום מסכת בלימוד הבקיאות, כותב מאמר, מתרץ סתירה ברמב"ם, הוא לא רק עובד עם השכל, אלא הוא גם מגדיל את החלק אלו-ה ממעל שלו, הוא הופך להיות יותר רוחני, וממילא נהפך להיות אדם טוב יותר.

מה קרה לבני ישראל שלושה ימים אחרי שאמרו שירה:

"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ" (שמות ט"ו כ-כ"ו)

שלושה ימים הם עסקו בספירת הזהב ולא למדו תורה, ולכן אותו חלק אלוק ממעל קטן והחלק החומרי גדול, וכשחלק זה גדל האדם אינו שמח בחלקו אלא מתלונן, ולכן בני ישראל התלוננו.

הגמ' בב"ק אומרת על כך, שזו הסיבה שעזרא תיקן את קריאת התורה בשני ובחמישי, כדי שלא נהיה ג' ימים ללא תורה:

"עשרה תקנות תיקן עזרא שקורין במנחה בשבת וקורין בשני ובחמישי ודנין בשני ובחמישי.. שיהו קוראין במנחה בשבת משום יושבי קרנות ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא (שמות ט"ו) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נ"ה) הוי כל צמא לכו למים כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פב עמוד א)

אנחנו כל הזמן עומדים מול השאלה- מה תהיה מרכז אישיותנו, הצד הרוחני או הצד הגשמי, וזו הסיבה שאנו נמצאים בישיבה- כדי שהנשמה תהיה דומיננטית ולא התאוות, והאדם ייהפך להיות רוחני ואיכותי יותר.

ועתה לגבי על השאלה השנייה- למה נאמרה פרשת תפילין באמצע פרשת יציאת מצרים?

על הפסוק:

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְקֹוָק בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח'-ט')

הרש"ר הירש כותב:

"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". כל אחד יהיה עצמו מבשרה של תורה, והיא תמצא מסילות בליבו, כמו שאמר ה' ליחזקאל: "אכול את המגילה הזאת" – קבל את תוכנה בקרבך בשלמותו, החדירהו בגופך עד היותו חלק ממך" (הרש"ר הירש)

לפי הרש"ר הירש, התשובה לשאלת הבן "מה העבודה הזאת לכם", אינה רק המילים "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", אלא גם הפסוק "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך", זהו המשך התשובה לבן.

המצוות מטרתם שהאדם והתורה יהיו אחד-"בפיך", שהתורה לא תהיה חיצונית לאדם. כאשר אדם מקיים מצוות ועמל בתורה, נשמתו מתעצמת וזה גורם שהוא והתורה נהפכים לאחד.

האבא עונה לבנו, כי העבודה הזאת לכם היא, כדי שנהפוך להיות תורה מהלכת- כדי שאנו והתורה נהפך להיות אחד. הנחת התפילין, קיום המצוות, כל זה מגדיל את נשמת האדם, וכשזה קורה- האדם והתורה נהפכים להיות אחד. זה מה שצריך להיעשות בבית מדרשנו

הרב קוק בעולת ראיה, כותב את אותם הדברים בלשונו:

"שני אלה יחדיו תפילין של יד ותפילין של ראש יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלהי, ותורת ד' תהיה בפיו, טבעית, בהגיוני לבבו".

ברגע שהרוחניות שולטת באדם, התורה טבעית לו, ואילו ברגע שהתאווה שולטת באדם- התורה נהפכת לזרה עבורו. השאלה "מה ה' רוצה ממני" צריכה להיות שאלה שמנחה את האדם בחייו. זו הכוונה לפי הרב קוק "למען תהיה תורת ה' בפיך"-התורה תיהפך להיות טבעית בשבילך, חלק ממך, תעודת הזהות שלך.

אחת השאלות שבחור צריך לשאול את עצמו כשהוא עושה חשבון נפש היא: האם התורה טבעית לי או לא? האם כאשר אני מחליט החלטות בחיים, השאלה מה ה' רוצה, היא השאלה הראשונה שאני מתלבט בה? האם בכל שאלה, הכמיהה אם כעת הייתי יכול להרים טלפון לה' ולשאול אותו מה לעשות ואני מבטל דעתי, קיימת בי או לא?

עד כאן התייחסות לפרשת בא שקראנו בשבת שעברה.

שאלנו שתי שאלות על פרשת בשלח: מה היה הצורך בקריעת ים סוף, ולמה ישראל לא אמרו שירה מיד אחרי היציאה?"

כותב השפת אמת:

"דבר אל בנ"י וישובו כו'. יש לפרש טעם הענין (למה שבו ישראל לכיוון מצרים) שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם . " (שפת אמת תרל"א)

כשאדם לא עמל על מדרגה, מדרגה זו נעלמת ולא נשארת לנצח, כי האדם לא קנה מדרגה זו. בני ישראל במצרים לא היו ראויים להיגאל. הם היו במ"ט שערי טומאה ועבדו ע"ז, ונגאלו בגלל זכות אבות בלבד. הרגשת ה"בן חורין"- להיות בן חורין ולא עבד, לא הייתה נשארת בתוכם בלי קריעת ים סוף. קריעת הים נבעה מתוך השתדלות בני ישראל. הם אלו שהלכו בים מתוך ביטחון בה'-נחשון בן עמינדב הוא זה שקופץ לים. הם אלו שהפסיקו לעבוד ע"ז. כל אלו גרמו להרגשת קניין הגאולה בתוכם.

המהר"ל מסביר את הרגשת קניין הגאולה, כאשר הוא דן בשאלה, מה הרוויחו בני ישראל כאשר יצאו ממצרים, הרי לאחר מכן השתעבדו בגלויות נוספות?

וכך הוא כותב:

"יש מקשים מה הועיל לנו היציאה הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם, ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם השעבוד במקרה, כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין ולא עוד אלא אף מלכים שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה השם הוא לישראל בעצם והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם שהוא במקרה, ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת קי"א ע"א) כל ישראל בני מלכים הם אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל, ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה, ודבר פשוט הוא זה ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זה" (גבורות השם פרק ס"א)

מה שבני ישראל קנו במצרים היתה החרות, שלא נלקחה מהם גם בגלויות האחרות. רואים זאת בשאלות בשותי"ם מתקופת השואה. המעיין בשותי"ם על השואה, עומד נדהם כאשר הוא רואה מה העסיק את האנשים שעברו את התופת הנוראה בשואה. משאלות על פיקוח נפש והקרבה אישית, כשהאב שיכול לתת מטל זהב ל"קאפו" בצריף והוא בתמורה ישחרר את בנו שאמור למות והאב לא עושה זאת כדי שה"קאפו" לא יקח יהודי אחר, ועוד שאלות הקשורות למלאכת הוצאה ברכבת הנוסעת לטרבלינקה.

מי שמעיין בשאלות אלו, מבין את דברי המהר"ל, שהגרמנים ימ"ש הצליחו לקחת את הגוף אך לא את הנשמה. "גוילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר".

מי שמדבר עם ניצולי שואה ושומע את דבריהם, עומד נדהם כמה חרות היה בהם גם בשעות הקשות ביותר.

זאת מסביר השפת אמת בזכות קריעת הים, שם בני ישראל קנו בעמלם את מידת החרות.

לולא קריעת הים, מידה זו של חרות הייתה נעלמת, כי בני ישראל לא קנו מידה זו עד קריעת הים.

המשך חכמה כותב:

"מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו.... נראה דמפרש דכל בני ישראל הלכו אחרי משה כצאן בבקעה אחר הרועה, אמנם בים צוה הקב"ה למשה שיסע אחרי העם, והמה באמונתם בו ילכו בתוך הים, ובזכות הנסיעה שיבואו תוך המים בים יבקע להם הים. לכן כתוב (פסוק יט) "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם" - זה משה שנקרא כאן "מלאך האלקים"... לכן בזכות שהלכו לים ומשה אחריהם נבקע הים. ולכן אמרו להלן במכילתא (פרשה ה סעיף ב): מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים" (משך חכמה)

לקנות, הרגשת חרות זו נעשית ע"י שבני ישראל נהפכים להיות אקטיבים ולא פסיבים כפי שהיו עד כה. בקריעת הים בני ישראל הם ראשונים ומשה אחריהם, בניגוד למה שהיה עד כה.

ממשיך השפת אמת:

"ולכך ויצעקו. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו. אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם. וזה שנאמר (עיין רש"י שמות פי"ד פי"ט) שהיו נתונים בדין שע"פ דין יגאלו עתה. והרי זכו ליגאל גם בדין... ואפשר זה שאמרו בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם. והיה רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם." (שפת אמת תרל"א)

השפת אמת שואל- מדוע בנ"י צעקו- הרי כבר ראו את כוחו של הקב"ה, ויודעים שה' יעזור להם? אלא, הם ידעו שעכשיו עליהם להתעורר ולפעול בעצמם, והם חששו שלא יוכלו לגבור בעצמם.

הרש"ר הירש כותב על הפס' "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו":

"במלה התיצבו (פסוק יג) מתגלה סברתו של משה לגבי הישועה הצפויה. כסבור היה שה' ישמיד את פרעה ואת חילו - כדרך שעתיד הוא להשמיד את חיל סנחריב - מבלי שיהיה צורך בפעולה כל שהיא מצד עצמו ומצד העם... על כך באה התשובה: מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, כלומר, באמת הישועה תלויה בעם, הצעד הראשון צריך שייעשה על ידי העם, ועדיין עליו להיות ראוי לישועה על ידי ההוכחה המעשית שבליבו בטחון בה' המביא לידי אומץ לב וזריזות מעשים ללא פחד. תחילה יסעו הם וירדו לים בלא היסוסים וחששות, ורק אז יסלול ה' את נתיב הישועה" (רש"ר הירש שמות י"ד,ט"ו)

הרש"ר הירש אומר שהצעד הראשון תלוי בעם.

ולכן, דווקא כלפי הגאולה העתידה, אומר הנביא ישעיהו:

כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו נ"ב).

החיפזון של מצרים הוא הסמל שהמדרגה לא בהדרגה, אלא בזכות אבות, כביכול הקב"ה לא מסתכל בצדדים ולא רואה את העבודה זרה. אבל הגאולה האחרונה לא כך, היא צריכה לבוא ע"י שעם ישראל מוכן ונמצא במדרגה שהוא זכאי לגאולה. ולכן הנביא ישעיהו אומר-"כי לא בחיפזון תלכו".

חשוב מאד שכל אדם יזהה את המתנות שהוא קיבל מה' והוא יעבוד עליהם, ילטש אותם, יעצים אותן, כדי שיקנה אותם. אם יש לו מתנה, אבל את המתנה הזאת הוא לא מעצים, הוא לא מצליח שהיא תהפוך להיות משהו עוצמתי- הוא לא יקנה אותה, והיא לא תשפיע על חייו.

שואל האבן עזרא:

"התיצבו וראו את ישועת ה'.... יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?" (אבן עזרא שמות י"ד)

בני ישראל רואים שהמצרים מגיעים, הם נמצאים יחד כל העם. ויש לתמוה- למה העם לא נלחם על נפשו?

ועונה האב"ע:

"התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה.... והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה, ט) ולו נתכנו עלילות (ש"א ב, ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות" (אבן עזרא שמות י"ד)

עם ישראל היו במנטליות של עבד שלא נלחם באדוניו. הקפיצה לים סוף הוציאה את עם ישראל ממדרגת העבדות, והעלימה מהם את צד העבדות שלהם. צדקת הצדיק אומר משפט שצריך לחרוט בישיבה- "כשם שצריך האדם להאמין בה', כך על האדם להאמין בעצמו". והוא מסביר שכך יצאו ישראל ממנטליות של עבד- הם האמינו שה' חפץ בהם, וכעת האמינו בכך, מכיון שהיו אקטיבים ולא פסיבים, וכאשר אדם אקטיבי הוא מאמין ביכולתיו.

על בחור להאמין בכוח שלו. שיש בכוחו לחנך את ילדיו לכתחילה, שיש בכוחנו לתרום ולתת לחברה הדתית לאומית- לחולל מהפך. בחור שמאמין ישפיע על החברה, מי שאינו מאמין בכוחותיו- יושפע מהחברה.

יוצא שבקריעת ים סוף היו שתי מטרות:

א) קניית הגאולה בכח עם ישראל לבדו על מנת שיהיה חלק מהם ויישאר לעולם.

ב) הוצאת עם ישראל ממנטליות של עבד למנטליות של בן חורין המאמין בעצמאותו ובכוחו הייחודי.

אחרי קריעת ים סוף עם ישראל האמין בכוחותיו. כשאדם מרגיש שלם, כשהוא מרגיש שיש בו כוח- אז בוקעת ממנו שירה. גם מאתנו צריכה לבקוע שירה. גם אנחנו צריכים להאמין שיש בנו כוח.

זאת הסיבה מדוע בני ישראל לא שרו כאשר יצאו ממצרים, כי אמנם פיזית הם "יצאו" אך מנטלית הם "לא יצאו", ועבד לא מסוגל לשיר. הם לא האמינו בכוחם, לא הרגישו עוצמה, וממילא לא היו מסוגלים לשיר.

שמעתי פעם סיפור שהולך עמי שנים רבות. אחד מנשיאי ארה"ב דחה את נאום הכתרתו שהיה מיועד לשבת, בעקבות מברק של קשישה יהודיה ששלחה לו מכתב בבקשה כזו, כדי שלא יהיה חילול שבת. אותה זקנה לא הייתה שולחת מברק זה, אם היא לא הייתה מאמינה שהיא יכולה לגרום לשינוי ולדחות את הנאום.

תפקיד הישיבה להוציא מפה אנשים עוצמתיים שמאמינים בכוחם ומאמינים בשינוי שהם יכולים לעשות, וכך נצליח לרומם את עם ישראל.

יהי רצון ששני המסרים העיקריים של קריעת ים סוף, המסר של לקנות לתמיד מתוך עמל, והמסר "שכשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך כך צריך אח"כ להאמין בעצמו", וע"י קניין שני מסרים אלה נזכה לקניין בבית מדרשנו, והמסרים ילוו אותנו ונרים את עם ישראל כולו, וכך נביא את הגאולה השלמה במהרה בימינו.