שבת שובה/יום כיפור: מהלך התשובה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

מהלך התשובה

מהלך התשובה כולל שלושה חלקים – א.ההבנה מהי החשיבות הרבה וייחודם של ימת התשובה. ב. היחס לחיים.ג. היחס למצוות ועבירות.

א.ההבנה מהי החשיבות הרבה וייחודם של ימת התשובה
הטור כותב שאמרים סליחות בשבת כי זה עת מלחמה, כי נקבעים החיים עצמם. כל אדם שנולד חי עד קצבה מסוימת, וכל שנה ושנה ביום כיפור הקב"ה מחליט אם לתת לו עד הקצבה הזאת או להפסיק אותה באמצע. לכן, זה ממש חיים ומוות כפשוטם. נוסף לזה נקבעים החיים הרוחניים והגשמיים של האדם. זה הכוונה ה' רואה – אדם מקבל את הפוטנציאל לכל השנה כולה, ומה שלא נחתם – לא יעזור שהוא יתפלל כל השנה כולה, לא יהיה לו. וזה הפשט של הגמרא:
"הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהן להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן הכל לפי הארץ עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בר"ה ופסקו עליהן גשמים מרובין לסוף חזרו בהן לפחות מהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן לטובה (ר"ה י"ז: )
מסביר הרב דסלר: הכמות זה הפוטנציאל והשאלה איפה הגשם יורד זה למעשה, לכן מתפללים כל השנה כולה למרות שנגזר ונחתם ביום כיפור – כי נחתם הפוטנציאל, אבל השאלה כמה אני אשתמש בזה תלויה בתפילה שלי ובדרגה הרוחנית שלי יום יום. לכן, מה שנקבע ביום כיפור זה חיים ומוות, זה הרוחניות והגשמיות של האדם, זה הבריאות של האדם, זה השמחה של האדם, כל הדברים הרוחניים והגשמיים בפוטנציאל, ואם משהו לא נחתם חס ושלום – לא יעזור כל השנה כולה תפילה. ולכן ימים אלו כה חשובים, והדין כה גורלי וחשוב.
ב. היחס לחיים
לגבי היחס לחיים כותב הרב הוטנר ב"פחד יצחק":
"רובו זכיות" איננו סכום של כמה זכיות יחידות, "ורובו עבירות" איננו סכום של כמה עבירות יחידות. דאם בסכום עסקינן כי אז היה מדרגת רובו זכיות משתנת משעה לשעה ומרגע לרגע... ענין זה של חילוף מדרגה משעה לשעה אינו מתקבל על הדעת...
אמנם מה שהמבט החדש מראה לנו הוא כי "רובו זכיות" הוא קו באפיו של אדם. והוא הוא הקו המושרש ביחסו של אותו אדם אל הטוב ואל הרע. "רובו זכיות" זו היא מדה בנפש...
כשם שאפשר לו לאדם אשר מדתו היא מדת הסבלנות ליפול לפעמים ברשת הכעס, ואף על פי כן מדתו שהיא מדת הסבלנות בעינה עומדת. ממש כמו כן אפשר לו לאדם שמדתו היא מדת "רובו זכיות" להיות נמצא במצב של רובו עבירות, ואף על פי כן מדתו שהיא מ ד ת רובו זכיות אינה נפגעת על ידי כך, והיא עומדת בתוקפה וגבורתה......
גם הבינוניות היא מדה בנפש. כלומר האדם הזה מתיחס הוא אל הרע ואל הטוב מבלי שתהיה לו בנפשו הזדהות עם אחד מהם.
מדתו של הבינוני היא מדה של חוסר הזדהות.
והמדה הזו תעמוד בעינה ובתוקפה אפילו אם יתווספו לו כמה זכיות"

צדיקים גמורים – אלו שמבינים מה תפקידם ושליחותם בחיים. אדם שמבין שהחיים שלו ניתנו למטרה, לתפקיד, לתכלית.

כותב הרב קוק:

"אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. לפני יצירתי, וודאי כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד יצירתי לא הי' דבר בעולם שהי' צריך לי, שאם הייתי חסר לאיזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא הי' בי צורך כ"א לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך לעשות [איזה דבר] להשלמת המציאות (איזה דבר). ואם הייתי מייחד מעשי אל תכלית בריאתי, הנני עכשיו כדאי. אבל כיוון שאין מעשי [הולכים] לתכלית הטב (הולכים), כ"א לבצע ולשרירות לב, הרי לא הגעתי אל התכלית. א"כ איני עדיין כדאי, כמו קודם לכן". (עין איה ברכות דף י"ז)

מה הכוונה "עד שנוצרתי איני כדאי", ומה הכוונה ש"עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי"? כל אותו הזמן הבלתי מוגבל מתחילת העולם עד יצירתי לא נבראתי, וכיוון שלא נוצרתי עד אותו זמן הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות. כי עד שנולדתי לא היה לי תפקיד וייעוד. לא הייתי צריך עד אז לתקן את העולם. כעת שנולדתי זו המטרה, תיקון העולם. ואם הייתי מייחד מעשיי לתכלית מעשיי הריני עכשיו כדאי. התפקיד שלי לתקן את העולם הוא כעת, בהווה, לכן נולדתי בשנים האלה, כי עכשיו זה התפקיד. אבל אם אני לא ממלא אותו ואני לא עושה את השליחות שלי, את קידוש ה' שלי אז גם עכשיו כאילו לא נוצרתי. לכן תהליך התשובה כולל: א. להבין את הקריטיות של הימים. ב. לחשוב איך אני מקדש שם שמיים בעולם, מה התפקיד שלי, לשם מה נוצרתי.
ג. היחס למצוות ועבירות
כעת נגיע לחלק השלישי, היחס למצוות ועבירות. הרבה מאוד מהאיסורים שאנחנו מקיימים הם איסורי דרבנן. לדוגמא נושא השבת. מוקצה – כל מוקצה הוא דרבנן. בשר בחלב, האיסור של עוף בחלב, האיסור להמתין, שתי מערכות כלים, כל אלו מדרבנן. שואל הרב קוק: למה רבנן החמירו כל כך? כל כך הרבה הרחקות, מה הרעיון? ההבנה הפשוטה – כדי שחס ושלום לא יגיע האדם לאיסור דאורייתא – אם האדם יבשל עוף בחלב הוא לא יבחין בהבדל, ואז למחרת הוא יבשל בשר בחלב. אבל יש הסבר עמוק יותר.
"גזירות חכמים בסייג לתורה, שלא יכניס אדם עצמו בדבר שהוא יכול לבא מזה לעבור ע"ד תורה, יש בזה שתי כונות. הכונה הפשוטה, להסיר המכשול המעשי שלא יעבור ע"ד תורה בפועל. ..
אמנם יש בזה עוד כונה שני', שהרי יסוד יראת ד' וקיומה של תורה תלוי באיכות ציור רוממות ערכם של דברי תורה בלבו של אדם. והנה כשאדם נזהר בעצמו לבלי הכניס עצמו למצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מן התורה, זאת הזהירות בעצמה חוקקת בלבבו רושם חזק כמה גדול הוא ערכה של שמירת התורה, וכמה רב הוא ההפסד בעבירת דבר אחד מה"ת, שהרי אפילו להכנס במצב שיש איזה חשש שיבא לעבור ע"ד מה"ת הוא מרחיק את עצמו כמו שאדם מרחיק את עצמו מחשש סכנת נפשו, וכמו שהוא שומר מכל משמר אוצר יקר ונחמד, שגם מחשש רחוק של איבודו הוא מגין עליו" (עין איה שבת)

כמה אני ירא השם כמה אני מקיים תורה כמה אני אלמד תורה, תלוי באיכות ציור רוממות ערכם של דברי תורה בליבו של האדם. אומר הרב קוק: אתה יודע למה רבנן עשו כל כך הרבה הרחקות? לא רק בגלל הדבר הפרקטי שלא יעבור האדם על דאורייתא, אלא כי הם רוצים שהאדם, במוח שלו, יצייר לעצמו שלקיים מצווה זה הרווחת אוצר גדול, ולעבור עבירה חס ושלום זה הפסד גדול, זה נזק, זה כמו רעל. עצם זה שאתה שם לך הרחקה ועוד הרחקה ועוד הרחקה, אתה אומר לעצמך אם חס ושלום אני אגיע לעבירה זה סכנה ממש ולכן אני שומר את עצמי מכך.
ולכן, לפני שאנחנו מגיעים לוידויים ספציפיים, עשרת הוידויים ביום כיפור, נשאל את עצמנו קודם כל מה היחס – מה היחס לעבירה, מה היחס למצווה, האם אנחנו באמת מסתכלים על כל מצווה כאוצר ומסתכלים על כל עבירה כדבר נורא שאי אפשר בלעדיו. כי היחס הוא המפעיל את האדם. אם זה חשוב לאדם הוא יעשה את זה, אם זה לא חשוב לו הוא לא יעשה את זה. ולכן, כשחז"ל גזרו את כל ההרחקות, הם עשו את זה כדי לצייר במוחך את היחס.
בשעות שנשאר לנו מעכשיו עד ערב יום כיפור, אנו צריכים לתת את הדעת, מה באמת היחס האמיתי שלנו לקיום מצווה.אנחנו צריכים לחנך את עצמנו להרחקות, להבנה איזה נזק אדיר זה.
הרב קוק אומר את הדברים על ר' ישמעאל בן אלישע.
"אמר רבי ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה פעם אחת קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר
רבי נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" (שבת יב: )

בזמן חז"ל לא היה חשמל היה רק נרות, ואנשים בלילה רצו ללמוד תורה, אז הם היו קוראים לאור הנר. עכשיו הרבה פעמים הנר לא היה מספיק חזק אז הם היו מטים את הנר, מקרבים את הנר, ועל ידי קירוב הנר הם היו קוראים יותר טוב . חז"ל גזרו שלא קוראים ליד הנר, שמא תטה ובהטיה שלך הנר יכבה. שתי הרחקות, שמא ייקח את הנר, ואם ייקח את הנר שמא יכבה. בא ר' ישמעאל ואמר: אני אקרא ולא אטה. הוא לא יכול היה לוותר על לימוד תורה, הוא היה בטוח שהוא לא יטה את הנר. פתאום באמצע הוא לא ראה טוב, ולפי גרסה אחת בגמרא לקח את היד אחורה. הושיט את היד ונזכר ולא לקח את הנר, ואמר: כמה גדולים מעשי חכמים שהם גזרו לא יקרא לאור הנר, חכמים צדקו יותר ממני, אסור ללמוד תורה לאור הנר.

שואל הרב קוק: לכאורה הרי לא קרה דבר, הוא למד ולא היטה (רק רצה) בסוף שום דבר, אז מה הוא מתפעל כל כך? אומר הרב קוק דבר עמוק:

ולהיפך כשהאדם נכנס במצב כזה שהוא עלול לעבור ע"ד של תורה, אע"פ שיזהר ולא יעבור, מ"ם מרשים דבר זה עצמו בלבבו איזה ירידה על ערך קיום התורה בכלל. שהרי אין הדבר כ"כ נשגב אצלו, שהרי אינו חש שישמור עצמו מהכנס במקום שיש חשש שיבא לעבור ע"ד תורה" (עין איה שבת)

בעצם זה שהוא הושיט את היד הוא הפסיד רגישות, עצם זה שהוא התקרב לחטא, הוא הפסיד רגישות, ואז הוא הבין כמה גדולים דברי חכמים. אנחנו מודדים את עצמנו הרבה פעמים בהסתכלות של עברנו עבירה או לא עברנו עבירה, אבל יש הסתכלות נוספת – האם הפסדנו רגישות או לא הפסדנו רגישות. האם אנו רגישים לבין אדם לחברו ובין אדם למקום או אולי לא?
לפי ההבנה השניה בגמ' הוא אכן הטה ונכבה הנר, ואז כתב בפנקסו שחטא ויביא חטאת שמינה. על זה כותב הרב קוק:
"הכתיבה על הפנקס מעוררת שראוי לאדם שיהיו חטאיו אצלו זכורים, לא שכוחים. וטעם הדבר הוא, שאם היתה כל פעולה פועלת על הנפש רק לשעתה, הי' די בתשובה שעושה בשעת החטא, וידיעת החטא בעתיד הרחוק הי' למותר. אבל אין הדבר כן.. וחטא אחד יאבד טובה הרבה , כי פועל הוא לרעה על כמה ממדות הטובות להשחיתן.. והנה הכחות הנפשיים הם צפונים, ויש שיהי' בהם חסרון טמיר שלא יתגלה כ"א בעת אשר מסיבות החיים יסבבו שיהי' האדם צריך לפעולה בכח ההוא, אז יוכר חסרונו, ורק אז יוכל האדם לתקנו כשיגבר בכח הטוב והקדושה, הצדק והאמת, שהם המה יסודי התשובה על אותו החסרון לתקנו. ע"כ צריך שיהי' זכרון החטא בלתי נשכח מן האדם, עד שיבחין כחות נפשו ביחושם אל אותו החטא והנם שלמים ולא נפגעו ממנו לא במדות ולא בדיעות, אז ישמח וידע נאמנה כי סר עונו וחטאו נמח כעב...
ע"כ לא לבד את עצם החטא ראוי לרשום כ"א את הסבה שחוללתו" (עין איה שבת)

עצם המעשה שהוא כתב, זה חינך אותו שעבירה זה דבר נורא. עצם זה שהוא כתב "אני עברתי עבירה" – אז הוא אמר לעצמו היה לי נזק גדול, הוא לא נתן לזה לעבור סתם. ויותר מזה, הוא פענח מאיפה הגיעה העבירה – מה זה חטאת שמינה?
אומר הרב קוק: הוא הבין שהחטא הגיע מגאווה – אני אקרא ולא אטה. לי זה לא יקרה. אז הוא הבין שהחטא נבע מגאווה, אז הוא רשם לעצמו בפנקס שזה נבע מגאווה, בכך שרשם שיביא חטאת שמינה. הוא רשם בפנקס, הוא כבר הלך לשורש של הדברים, ולכן הוא הרוויח את הרגישות שחזרה בזה שהוא כתב, בזה שהוא ניתח למה. השאלה אם כשאנחנו עושים חטא הפנים שלנו נראים מחר אחרת או לא. השאלה מה זה עושה לנו בלב מצווה, מה זה עושה לנו בלב עבירה. ואי אפשר להגיע ליום כיפור בלי לדעת את זה.
יש לנו עבודה רבה לעבוד ביומיים הקרובים, להעביר את המשמעות של הימים, להבין מה זה "א-לוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי", שלא נגיע למצב של "ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". נשאף לעשות את תפקידנו, שנצייר לנו בראש רוממות – מה זה חטא, מה זה מצווה, וע"י זה ניכתב בספרם של צדיקים לאלתר ולחיים טובים.

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב
"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים
צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים
רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה

בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים

זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה"

הרי"ף
"משעת ספר תולדות אדם קצב הקב"ה שנותיו של כל אדם ואדם ובכל יום ראש השנה יעמיד במשפט כל יצורי עולמים שנקצבו שנותיהם ואם הם צדיקים גמורים מניחם הקב"ה עד כדי קצבת ימיהם שקצב להם ומשלימים לו שנותיו ונכתבים לחים
כשאתה רואה אשר יש צדיקים שמתים הוא שנשלמה קצבתם ומידת ימיהם וכיון שנתמלאו שיעור ימיהם הם מתים

וכל כוחם של צדיקים הוא להשלים מספר ימיהם

ואם הם רשעים גמורים הם נחתמים למיתה כי לא זכו פוחתין להם

וכשתראה רשעים גמורים חיים הוא שנזדמן להם לידם איזו מצווה שמכרעת כנגד כמה עוות וקל דעות ה'"

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א
"כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר +תהלים לג+ היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד א
היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם

שפת אמת
"ומראיה זו דבני מרון עוברין לפניו, מזה ניתן חיות לכל אחד כמו בשעת הבריאה. כתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ומזה התקיים העולם"

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד א

"מאי כבני מרון
הכא תרגימו כבני אמרנא

ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון
(אמר) רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד"

ספר שם משמואל - חלק המועדים - לסליחות זכור ברית שנת תרע"ב
"כבני אימרנא שהיא שפלות והכנעה, כאמרם ז"ל מה שה ראשו של זה בצד זנבו של זה...
ר"ל אמר כמעלת בית מרון- יראה את עצמו כאלו הוא במעלות בית מרון שבנטי' קלה לכאן או לכאן יפול לתוך העמק, ומ"מ אם ישמור עצמו שלא יטה לכאן ולכאן יעלה למחוז חפצו.

ור' יהודה א"ש אמר כחיילות של בית דוד.... כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, ופירש זקיני כ"ק אדמו"ר זצללה"ה מקאצק שלא יהי' לו שום צירוף בדעתו לעניני ביתו אלא כל רעיוניו יהיו במלחמה, ובאופן זה היו מתחזקים בודאי לנצח בשם ה' שנקרא עליהם וצלם אלקים המאיר על פניהם"

רמב"ם הלכות מלכים פרק ז

"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה..

וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא"

ברכות י.

"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר' מאיר, והוו קא מצערי ליה טובא.
הוה קבעי ר' מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימתו.

אמרה ליה ברוריה דביתהו: מאי דעתך, משום דכתיב "יתמו חטאים", מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב, ועוד שפיל לסיפיה דקרא, "ורשעים עוד אינם", כיוון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם. אלא, בעו רחמי עלויהו דליהדרו בתשובה, "ורשעים עוד אינם". בעי רחמי עלויהו והדרו בתשובה".

ענף יוסף שם
"ומה שנראה לי בזה הוא, כי באמת – אותן בנ"א אשר רוצים להרשיע מדעת עצמם בלי שום סיבה מסובבת אותם בזה, בלי ספק שלא תועיל עליהם ובשבילם בקשת אחרים, אמנם, יש ויש אנשים כשרים בינוניים אינם נוטים אל הרע מבחירת עצמם זולת שאיזה סיבה חיצונית מחטיאו... אם מצד שפעת קניינם וכסף וזהב... או להיפך כי דללו יאורי פרנסותיהם... כלומר להתפלל מאת ה' מן השמים שירחיק מהם הסיבות המביאות אותם לחטא ואז שוב לא יתוארו בשם רשעים".