שיחה לפר' בשלח - "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו"

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

"כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו"- (צדקת הצדיק קנ"ד)

כמו כל פרשה, יש עלינו חיוב להבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו, מה אנחנו צריכים ללמוד מהפרשה הזאת לדרכנו בעבודת ה', לעיצוב האישיות. אני מבקש להתייחס לפרשה של קריעת ים סוף. לנס הגדול הזה, לשירה שלאחר מכן. השאלה שאני מבקש להציב ועליה לענות, למה בכלל ה' עשה את זה. מה היה חסר לעם ישראל אם הנס היה נגמר ביציאת מצרים? הרי זה שה' שולט בטבע, יודע ומשגיח, נודע לכל העולם בעשרת המכות. עד כדי כך שפרעה אומר "וברכתם גם אותי", ומסכים שכולם יצאו כולל הצאן. אז מה היה חסר? למה היה צריך להביא את עם ישראל למבוכה, לחרדה? למה השירה לא היתה יכולה להיאמר מיד שיצאו ממצרים?

אני מבקש ללכת בשני מהלכים שמשלימים אחד את השני. הראשון של השפת אמת, השני של ר' צדוק הכהן מלובלין.

כותב השפת אמת:
"דבר אל בנ"י וישובו כו'. יש לפרש טעם הענין (למה שבו ישראל לכיוון מצרים) שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם . " (שפת אמת תרל"א)
"ולכך ויצעקו. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו. אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם. וזה שנאמר (עיין רש"י שמות פי"ד פי"ט) שהיו נתונים בדין שע"פ דין יגאלו עתה. והרי זכו ליגאל גם בדין... ואפשר זה שאמרו בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם. והיה רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם." (שפת אמת תרל"א)

יציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה, עם ישראל לא היה זכאי לנס הזה. הנס הגיע בגלל ההבטחה של האבות. וכשאדם מקבל דבר שלא לפי מדרגתו, שהוא לא עמל על זה, הוא לא קונה את זה. ומאחר ונס זה היה שלא בהדרגה, הוא היה לשעה. אדם שמקבל דבר בלי עמלות, שלא מתאים לדרגה שלו, זה לא נשאר.

המהר"ל שואל, מה מיוחד ביצי"מ, הרי היו אח"כ שעבודים נוספים? ועונה המהר"ל:
"יש מקשים מה הועיל לנו היציאה הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם, ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם השעבוד במקרה, כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין ולא עוד אלא אף מלכים שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה השם הוא לישראל בעצם והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם שהוא במקרה, ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת קי"א ע"א) כל ישראל בני מלכים הם אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם לא נתבטל במקרה כלל, ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה, ודבר פשוט הוא זה ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זה" (גבורות השם פרק ס"א)

במצרים היתה הרגשת שעבוד פיזית ורוחנית, שהרגישו עבדים גמורים ושפלים, ואילו בשעבודים האחרים אכן פיזית היו משועבדים אך רוחנית הרגישו בני חורין אפילו בזמן השעבוד. וכדי שירגישו כך בשעבודים הבאים היה צריך את קריעת ים סוף, על מנת שיקנו את ערך הגאולה והרוחניות.
מי שמעיין בשו"ת השואה מבין את דברי המהר"ל. מדהים לראות מה העסיק את אלו שהיו ב"ברקאנו" וב"מיידניק". מדהים לראות אלו שאלות שאלו, משאלות של פיקוח נפש ועד גדרי מלאכת הוצאה מרכבת הנוסעת מ"ברקאנו" החוצה. שם הרגישו את הקב"ה גם בשעבוד. אם לא היתה קריעת ים סוף, הרגשת החירות היתה נשארת רק לשעה. הקב"ה רצה שהרגשה זו של גאולה, ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", תישאר לנצח. בקיעת ים סוף, בנ"י עשו במדרגה שלהם. בני ישראל צריכים להבין שהכל תלוי בהם- "דבר אל בני ישראל וייסעו". ואז זה נשאר לנצח. ללא קריעת ים סוף, זה לא היה נשאר להסתר הבא, לרדיפות הבאות, לשואה. היינו חוזרים למצב הרוחני של מ"ט שערי טומאה של כל הציבור. אם אנו רוצים שזה יישאר- אנחנו חייבים לקנות את הדבר בעצמותו. והשפת אמת אומר שזו הסיבה שצעקו על הים, למרות שראו את כל הניסים הקודמים- הם הבינו שעכשיו הנסיים צריכים להגיע בזכותם, ולא כמו עד עכשיו- שהדברים הגיעו בזכות אבות.

ה' נותן לכולנו מתנות, אבל אם האדם לא עמל על אותה מתנה שקיבל, זה לא נשאר אצלו. הישיבה היא כולה מתנה. שנים שכולם נפלאות. אם אין עמלות, אז הרגשת ההתעלות בישיבה לא תישאר לנצח.

אני מבקש לדבר היום על שלושה מסרים. המסר הראשון- אדם צריך לקנות ולעמול על המתנה שלו, ולא רק להסתפק במתנה. כי אחרת זה רק לשעה.
כותב המשך חכמה:
"מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו.... נראה דמפרש דכל בני ישראל הלכו אחרי משה כצאן בבקעה אחר הרועה, אמנם בים צוה הקב"ה למשה שיסע אחרי העם, והמה באמונתם בו ילכו בתוך הים, ובזכות הנסיעה שיבואו תוך המים בים יבקע להם הים. לכן כתוב (פסוק יט) "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם" - זה משה שנקרא כאן "מלאך האלקים"... לכן בזכות שהלכו לים ומשה אחריהם נבקע הים. ולכן אמרו להלן במכילתא (פרשה ה סעיף ב): מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים" (משך חכמה)
בני ישראל ביצי"מ היו פסיביים כמו צאן שהרועה מוליך אותו, והצאן הולך באשר הרועה מוליך אותו. אך בים סוף, "ויסע מלאך האלהי-ם וילך מאחריהם"- המלאך הוא משה, משה נהיה המאסף, הקב"ה רוצה שהעם יפעל, יקנה ויעשה. אם זו לא תהיה העשייה שלהם, זה לא יישאר, זה יהיה רק לשעה. תמיד אנחנו מדברים על הצורך בישיבה בראש גדול. של יוזמות, קבלות. בחור מקבל על עצמו עוד אתגר ועוד קבלה. כדי לקנות את מה שלישיבה יש לתת. לא להיות פסיביים.

כתוב בגאולה העתידה: כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו נ"ב). בגאולת מצרים, כשהע"ז אפפה את העם מכל עבר, ה' בכוונה עשה את הגאולה בחפזון, על מנת להראות כביכול שאינו מסתכל מסביב ורואה את הע"ז שישראל שקועים בהם, אלא הוא ממוקד מטרה. אך בגאולה העתידה, גם בגאולה של אחישנה, היא תהיה "לא בחפזון תצאו". שם עם ישראל צריך להכין את עצמו לגאולה, ע"י קניית הדברים.

נביא הסבר נוסף לצרוך בקריעת ים סוף:
"התיצבו וראו את ישועת ה'.... יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?" (אבן עזרא שמות י"ד)
הם רואים שהמצרים מגיעים, הם נמצאים יחד כל העם, בחרדה. ויש לתמוה- למה העם לא נלחם על נפשו?

ועונה האב"ע:
"התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה.... והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה, ט) ולו נתכנו עלילות (ש"א ב, ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות" (אבן עזרא שמות י"ד)
הם עדיין היו במנטליות של עבדים. סבלות מצרים=סבלו את השיעבוד. מי שיש לו מנטליות של עבד, לא יכול להילחם באדוניו. האב"ע אומר שהם לא האמינו בכח שלהם. אתה יודע למה היה צריך את קריעת ים סוף? כדי שיאמינו בכח של עצמם.
כותב ר' צדוק הכהן מלובלין:
"כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וגו' (יונה ד' י') וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו. וזה פירוש (שמות י"ד ל"א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו פירוש משה רצה לומר כלל ששים ריבוא נפשות ישראל בדור ההוא האמינו שהשם יתברך חפץ בהם" (ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות קנד)
הרבה אנשים מרגישים כמו פועל בטל, שלה' אין עניין בהם, כמו הקיקיון של יונה, שבין לילה היה ובין לילה חלף. כך, לעולם לא יגיע האדם ליעוד שלו. צריך להאמין שה' מתענג בנו ומשתעשע בנו. וזה מה שעשתה קריעת ים סוף "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ולכן הם שרים שירה, כי עכשיו הם מרגישים שווים. קריעת ים סוף הוציאה אותם ממטליות של עבד.

משה אמר בתחילת שליחותו "...והם לא יאמינו בי"- לא שהם לא מאמינים בה', הם לא מאמינים בכח של אדם, ועכשיו אחרי קריעת ים סוף הם מאמינים בכח של אדם.
ואז הם אומרים שירה, ושרים על בית המקדש וביאה בארץ. כשאדם מאמין בעצמו - הכל אחרת.

אני חושב, שלציונות הדתית, לחברה כאן בבית המדרש, יש תפקיד עצום. לשנות עולם, להביא את כלל ישראל לקשר חזק ועוצמתי עם הקב"ה. צריך להבין, כשיש קבוצה שרחוקה מה' זה משפיע על כולם.
כותב השם משמואל:
"וידוע דכל הגלויות היו מפני שלא נתקנו במצרים לגמרי, ומוכרח דאם לא אמר למה הרעות הי' נגמר התיקון תיכף, ואפשר שהי' צריך להתמהמה עוד בקושי שעבוד זה, ובאשר נכנסו תחת רשות משה שהיא כילל מעלת כל ג' האבות יחד הי' בכחי לעזור לישראל שיהי' בכחם לסבול זה, מה שלא הועילה לזה זכות ג' האבות, אך דתן ואבירם גרמו כל אלה שלא יהי' התיקון בשלימות, כבמדרש (ריש פ' וארא) כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה אמ"ר יהודה ב"ר סימון כי העושק יהולל חכם זה משה עושק שעשקו אותו דתן ואבירם, יהולל חכם עירבבו אותו... וא"כ דתן ואבירם גרמו שלא הי' נעשה התיקון בשלימות וצריכין עוד מירוק בשאר גלויות" (ספר שם משמואל - פרשת שמות - שנת תרע"ד)
אתה יודע למה היו עוד גלויות, למה מצרים לא היתה הגלות האחרונה? כי משה אמר את המשפט "למה הרעות לעם הזה", ואם משה לא היה אומר את המשפט הזה, שגרם לקטרוג, לא היו עוד גליות. ומה גרם למשה לומר משפט זה- דתן ואבירם. אותם אלה שמשאירים את המן בלילה. אותה אופוזיציה שמחלישה את משה רבנו, ואם יש אופוזיציה כזאת, גם משה מושפע.

דיברנו שבוע שעבר שגם הצאן והטף צריכים לצאת, כי אחרת חסר במלכות ה'. אם יש בעמ"י קבוצה שלא מחוברת לה', זה כביכול מצמצם את מלכות ה' בעולם. ואם לא נאמין בכח שלנו לא נצליח להשפיע. ולכן שני ההסברים שהבאנו קשורים- אדם שלא קונה משהו לא מאמין בכח שלו, וכשאדם קונה משהו הוא מאמין בכח שלו.

נבדוק מה קורה שלושה ימים אח"כ אחרי קריעת הים:
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ" (שמות ט"ו כ-כ"ו)
משה צריך להסיע אותם, כי הם עסוקים בכסף ובזהב. אותה ביזה גורמת לכך שצריך להסיע אותם. לפני רגע הם אמרו שירה. והכסף והזהב גרמו להם שאין כלל מוטיבציה ורצון לקבלת התורה. "ולא מצאו מים"- "אין מים אלא תורה" אומרת הגמ'. הם מרגישים ריקים- מרגישים שהצד הגשמי גובר על הצד הרוחני מכיוון שהם עסוקים בכסף וזהב שצברו בביזת הים, ולכן הם מתלוננים. תוך ג' ימים ירדו מאותה דרגה נפלאה של "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי".
הגמ' בב"ק כותבת:
"עשרה תקנות תיקן עזרא שקורין במנחה בשבת וקורין בשני ובחמישי ודנין בשני ובחמישי.. שיהו קוראין במנחה בשבת משום יושבי קרנות ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא (שמות ט"ו) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נ"ה) הוי כל צמא לכו למים כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי כנגד כהנים לוים וישראלים אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פב עמוד א)

כדי להעלות את העם חזרה, משה רבינו מבין שצריך לקרות בתורה שני חמישי ושבת, ושלא יהיה הפסק של שלשה ימים בעסק התורה ולימודה. ולכן הוא זה שמתקן זאת.
בעוד כחודש נפרד משיעור ב' המתגייס לצה"ל לשמור על ארצנו הקדושה. חשוב ששיעור זה למרות האימונים והתרגולים והחשיבות הרבה להצטיין בצבא ולקדש שם שמים, אסור לו להפסיק מלימודו וחייבים לקבוע עיתים לתורה. כאן ההזדמנות להודות לעורך המסור של "מחיל אל חיל" ברק בן אקון, על עריכת והוצאת הספרון, בו שזורים קטעי לימוד יומיות לחיילים בצבא.
משה רבינו תיקן שיקראו 9 פסוקים-3 לכל עולה, ועזרא תיקן שקריאה זו לא תהיה פחותה מ10 פסוקים. הוספת פסוק אחד גורמת לכך, שכל התקנה של קריאת התורה- נקראת על שמו-מדוע? כי הוספת הפסוק העשירי באה להדגיש את חשיבות כלל ישראל ככלל מחובר לתורה. עזרא הסופר היה עסוק עם התבוללות שהיתה בזמנו, שנשאו נשים נוכריות, והוא מבין עד כמה חשוב שהתורה לא תהיה של יחידים אלא של כלל ישראל, ולכן התקנה נקראת על שמו.
גם כיום יש לנו חובה אדירה שהתורה תהיה בכל כלל ישראל. רק אם נקנה את ערכי התורה לתוכנו ונאמין בעצמנו, אז נזכה לקיים שליחות זו של "ומלאה הארץ דעה את ה'".