שיחה לפר' וארא - ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

לפני כשבועיים היה כינוס ראשי ישיבות. הנושא המרכזי היה מעמד ישיבות ההסדר בציונות הדתית היום. לדעתי, לחיזוק מעמד ישיבות ההסדר בציונות הדתית בארץ ובעולם, צריך להפנים את המסר הטמון בפסוק אחד משבוע שעבר: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה.." (שמות ג'). הקב"ה אומר למשה רבינו אתה תהיה השליח.

כתוב על זה הרב סולובייצ'יק:

אמת שלימה נתגלתה בפסוק זה. ריבון העולמים, שהוא טמיר ונעלם, אדון הכל, אין סוף, קל חי העולמים, ממנה לשליחו בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר. אלא מאי, שלוחו של אדם כמותו (ברכות ה.) והאיך יוכל להבל דמה להיות שלוחו של ריבון העולמים? אמנם אין תשובה מלאה לקושיא זו. אולם אין עוררין על העובדה, כי משה רבינו היה לשלוחו של הקל.. אם אפשרי היה הדבר לגבי משה להיבחר לשלוחו של הקב"ה, הרי אפשרי הדבר לגבי כל יהודי... הלידה, מכילה בתוכה הכרח את דבר מינוי השליחות. השבועה שעליה מספרים לנו חז"ל (השבועה שמשביעים את הנשמה לפני הלידה) היא בעצם הנוסחה, שבה נעשה שימוש במהלך מינוי השליחות.. את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכון וכיצד יכול הפרט-היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו. בורא העולם פועל בהתאם להלכה האומר, כי לא יתכן למות שליח כדי לבצע תפקיד שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו.

הקב"ה יכול היה להביא את הגאולה לבד בלי משה רבינו. אבל הוא רוצה שהאדם יהיה שליח שלו והאדם ישלים את העולם. אדם שנולד בתקופה מסוימת ובחברה מסוימת שם השליחות שלו. הרב קוק בסידורו "עולת ראיה" כותב "עד שלא נוצרתי איני כדאי", כי עד אז לא הייתה לי שליחות ולכן נולדתי דווקא בתקופה מסוימת "ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי"-כלומר אם אינני מקיים את שליחותי אז כאילו לא נוצרתי. הציונות הדתית בארץ ובחו"ל תיראה אחרת אם נרגיש כולנו שליחים בקהילה ובמשפחה. לדעתי זה לא קיים מספיק כי זה לא מודגש מספיק ובגלל הענווה היתירה שאנו כביכול לא יכולים לשנות עולם כי אנו לא מספיק מאמינים בכוחות שלנו.

אתן דוגמא לבוגר שלנו ששינה עולם. בוגר שלנו עבד בהייטק וקרא כתבה בעיתון שיש עוני רב בארץ. הוא החליט לקחת חופשה מהעבודה ולבדוק מה הוא יכול להועיל. בסיומו של אותה חופשה הוא פרש מעבודתו והקים ארגון "משלחן לשלחן" וכל ערב בעזרת מתנדבים הוא אסף אוכל שנשאר מחתונות ומשמחות והעביר לעניים. כיום הארגון לוקח מחקלאים לקט וכן יש בבעלותו משאיות רבות שנוסעות ברחבי הארץ כל יום ומחלקים אלפי מנות לעניים. אם אותו בוגר לא היה מאמין בכוחו, הוא לא היה מגיע לכך.

משה טוען: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" וה' עונה לו:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק מזה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" (שמות)

מהי תשובת ה'? כיצד המטה עונה מדוע דווקא הוא צריך ללכת לגאול את בני ישראל ממצרים?

מסביר הנצי"ב:

"עלינו להעיר ולהפיח רוח.. ואין לנו לחשוב מחשבות כי ראוי היה הדבר הגדול הזה באופנים אחרים, כאשר מצוייר בדעות בני האדם, כי על זה לקה משה רבינו על שאמר "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'", ולקה על זה כדאיתא במסכת שבת דף צ"ז. והדבר ברור שלא אמר משה "והן לא יאמינו לי כלל בגאולה", שהרי אותה הם מבקשים, אלא אמר משה שלא יאמינו למשה כי נראה אליו ה', והיינו משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה ועוסק בחכמות חיצוניות, ומלובש ומדבר כמצרי, שעל כן חשבוהו בנות יתרו כאיש מצרי. ולפי דעות בני האדם היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרן קדוש ה' שהיה נביא עוד במצרים.. וזאת היתה טענת משה רבינו שיאמרו ישראל "לא נראה אליך ה' ". ועל זה הראה הקב"ה אות המטה שנהפך לנחש והיה ראש המטה לראש הנחש וקצה המטה לזנב הנחש, וצוהו ה' לאחוז בזנבו ונתהפך בכפו, היינו שנתהפך קצה המטה להיות לראש המטה וכדרך שתופשים המטה בכף. ובזה הראה שאף על פי שאינך כדאי בעיניהם אלא להיות זנב לאריות, מכל מקום בזכות האבות נהפך משה רבינו לראש מנהיגי הדור שהוא משל ושבט וכו', אם כן, כנגד כל אותם התמהים כיצד יתכן שהגאולה תבוא דרך נחשים, התשובה היא שגם זנב הנחש יכול להיות לראש המטה".

הקב"ה מעביר מסר למשה, גם אם הינך חושב שאתה זנב אתה באמת ראש. במקום שאין איש הייה איש. יש לנו תפקיד עצום בעם ישראל. גם מי שמרגיש את עצמו זנב יידע שיש מקומות שהוא צריך להיות ראש. אדם צריך להרגיש כל הזמן ראש חץ-וממוקד שליחות. אם בוגרי ישיבות ההסדר ירגישו כך, כל הציונות הדתית תראה אחרת.

יש בפרשתנו 4 לשונות של גאולה:

"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:" (שמות פר ו')

והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. ואז והבאתי אתכם אל הארץ. ובסוף "נתתי אתה לכם מורשה" התהליך נגמר במורשה. מה הפשט? מה תפקיד המורשה?

כותב רבינו בחיי:

"מורשה. ולא ירושה, לרמוז שלא יהיו יורשים אותה, לפי שעתידין היו יוצאי מצרים למות במדבר אבל יהיו מורישים אותה לבניהם, ובניהם יכנסו לארץ ולא הם, ולכך הזכיר לשון מורשה"

מורשה לפי רבינו בחיי זה רמז שלא ייכנסו לארץ ולכן בניהם יירשו את הארץ. אבל אין זה הפשט. ולכן נראה לי להסביר זאת לאור חז"ל "אל תקרי מורשה אלא מאורסה" (פסחים מ"ט:). ברצוני להסביר שהתורה מדריכה את בני ישראל- אחרי שה' יפעל בשלבי הגאולה של" והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, והבאתי, אז בני ישראל נדרשים להרגיש שהם כעין מאורסים עם הקב"ה-חתונה בין כלל ישראל והקב"ה. בעוד שבכל השלבים הקודמים בני ישראל פסיביים, כאן הם צריכים להיות אקטיביים וליזום קשר נפשי עוצמתי בבחינת אירוסין. בבחינת "וארשתיך לי לעולם".

הרמב"ם מסביר שאירוסין זה חידוש של התורה.

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר +דברים כ"ב+ כי יקח איש אשה.." (הלכות אישות א א)

אחרי מתן תורה מסביר הרמב"ם, התחדש שלב האירוסין-הקניין הקידושין הטבעת והעדים. האשה מקודשת לו ואסורה לאחרים. לכן אי אפשר לעשות חופה בלי אירוסין. התורה מחדשת שיש קשר נפשי בין האיש והאשה באירוסין. השיא של לשונות הגאולה זה דווקא המורשה-אירוסין. לא הפעולות של הקב"ה לבדו. צריך קשר בין שני צדדים, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י הלכה ג)

"כיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה". אדם שרוצה להרגיש שליחות צריך לחיות במערכת של יחסים של חתן וכלה. אדם שלומד רק בצורת לימוד של מידע לא ירגיש מחובר. לאור זאת נבין "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה". אם זה היה רק בשורת הגאולה, וודאי שהיו שומעים גם בעבודה קשה, כי הרי לזה הם מצפים ומייחלים. אך כאשר שמעו שיצטרכו לבנות קשר נפשי ובנייה זו דורשת עמל, לזה לא היה להם כוח מחמת העבודה הקשה. לאור זאת נבין גם את הק"ו שעושה משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים"- לכאורה הק"ו לא מובן? הרי בני ישראל לא שמעו בגלל העבודה הקשה ופרעה אין לו עבודה קשה- אז מה ההגיון בק"ו זה? אך באמת הכוונה של משה בק"ו, אם בני ישראל לא יכולים לבנות קשר רוחני אז ק"ו שפרעה לא יכול לבנות קשר רוחני זה.

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו')

ויצום אל בני ישראל - ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה (רש"י שם)

הקב"ה גואל אותם אבל הציווי לבני ישראל ליצור את הקשר הנפשי. ולכן הפסוקים מפסיקים בזה ומספרים שעמרם נישא ליוכבד, כדי לתת דוגמא לחיבור אמיתי בין איש ואשה וכך יגיעו לחיבור אמיתי עם הקב"ה.

כיצד האדם יכול להרגיש קשר עוצמתי בינו לבין הקב"ה?

ראשית בעמל תורה. כשאדם עמל בתורה הנשמה שלו גדילה. האדם נהיה רוחני יותר, וכך קל לו יותר ליצור קשר זה.

שנית-ההבנה השכלית העמוקה גורמת לרגשות. וכך כותב האבן עזרא:

"לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא (שמות כ)"

כלומר, מחדש לנו האבן עזרא, שכדי להגיע לרגש צריך שבשכל הדברים יהיו מובנים ומסודרים. אדם החומד זה אדם שלא מבין מדוע יש לחברו חפץ מסוים ולא אין. אם האדם יעמיק בהבנת דרכי ה' ויבין שאם ה' לא נתן לו חפץ מסוים סימן שחפץ זה רק יזיק לו, כי הרי ה' אבא שלו ואם היה טוב לו ה' היה גורם שחפץ זה יגיע אליו. אדם שמגיע לדרגת הבנה זו, הוא לא יחמוד. ולכן ציווי התורה "לא תחמוד"-"ואהבת את ה'"-"ואהבת את הגר"-"ואהבת לרעך כמוך"- כל אלו אינם ציווים ישירים על הרגשות אלא ציווים להעמיק את ההבנה השכלית, וכך נוצרת ההרגשה. אם האדם רוצה להרגיש קשר של אירוסין לקב"ה הוא צריך לברר מה תפקיד עם ישראל, מה תפקידו בכוח. הוא צריך להתעמק באמונה. אם הדברים יהיו ברורים שכלית זה ישפיע על הרגש.

ושלישית, אחרי המעשים נמשכים הלבבות. המעשים: מצוה רודפת מצוה להרגשת הלב

יהי רצון שנזכה כולנו להרגיש את משימת השליחות וכן את ה"וארשתיך לי לעולם"-קשר נפשי עמוק עם הקב"ה. "ונתתי אותם לכם מורשה אני ה'".