פרשת חוקת – בענין מסירה לציבור בפרה אדומה
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור א
כתב הרמב"ם הלכות פרה אדומה פרק א' הלכה א', שאת הפרה לוקחים מתרומת הלשכה:
מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ארבע, ואם היתה זקנה כשירה אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר ותפסל, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו אליך פרה ולא עגלה, לא מצאו אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה ולוקחין אותה מתרומת הלשכה.
עיקר הדין שניתן ליחיד למסור לציבור הביא הרמב"ם פרק ח' הלכות כלי המקדש הלכה ז':
כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור, ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר, וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרין, אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרם לציבור.
וכן הובא בברייתא המובאת בר"ה דף ז' ע"א שכל הקרבנות ניתן להביא משל ציבור. וע' כס"מ שם שהמביא מקורות לענין של מסירה לציבור.
אבל מל"מ שם הקשה מגמרא יומא דף ל"ה ע"ב שמוכח שרק בעבודת יחיד מועיל מסירה לציבור ולא בעבודת יחיד, וז"ל הגמרא:
תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קא משמע לן אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה ולובשה ועובד בה עבודת יחיד ומסרה לציבור אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה מפני שנראה כערום ומי מתחזי והאמר מר חוטן כפול ששה אמר אביי כחמרא במזגא
וכתב על זה המשנה למלך:
והנה מסוגיא זו נראה דדוקא לעבודת יחיד מהני מסירה לציבור אבל לעבודת ציבור לא ורבינו סתם וכתב דיחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור. הן אמת דבירושלמי לא חילקו בין עבודת יחיד לעבודת ציבור אך בש"ס דילן חילקו והוא תימה דשבק ש"ס דילן ופסק כהירושלמי.
ברור ש"עבודת יחיד" אין הכוונה לעבודה של קרבן פרטי, כפי שחילק הרמב"ם בהקדמת סדר קדשים, בין קרבן ציבור לקרבן יחיד.[1] שהרי המדובר הוא בהוצאת כף ומחתה שהם חלק מעבודת יום הכפורים. אלא ביאור ההבדל בגמרא יומא בין יחיד לבין ציבור, ע' רש"י ד"ה עבודת יחיד וד"ה ובלבד שימסרנה:
עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה לציבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד
ובלבד שימסרנה לציבור דסוף סוף מעבודת ציבור היא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן קורא באיצטלית לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לציבור.
אם כן, הרי הוצאת כף ומחתה נקראת עבודת יחיד לעומת שאר עבודות יום הכפורים. אבל כיון שבכל זאת זו מעבודת הציבור כפי שאומר רש"י בד"ה ובלבד, אם כן מדוע יש הבדל?
ע' מקדש דוד סימן לו אות ב' ד"ה והנה, שמסביר על פי הגמרא בקידושין דף נד ע"א, שבגדי כהונה נתנו ליהנות בהם משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת (וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעילה פרק ה' הלכה יד). וכתב שם במקדש דוד שגם בגדי לבן של כהן הגדול ביום הכפורים נתנו ליהנות בהם. וכן משמע פשטות הסוגיה ביומא דף ס"ח ע"ב, שהגמרא רוצה ללמוד מהא דכהן הגדול ביום הכפורים שאם רוצה לקרא בתורה בבגדי לבן קורא, ומוכח שמותר ללבוש את הבגדים שלא בשעת עבודה. והא שמותר ליהנות בהם זה משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וצריך לומר כמו שכתב המפרש למסכת תמיד שלב בית דין מתנה עליהם. ואם כן, בבגדי לבן בחלק הראשון של סדר העבודה, הכהן עוש עבודות שמדאוריתא אין צריך גבדי לבן, כמו ההגרלה דלאו עבודה היא, או שחיטת פרו שכתב הגבורות ארי ביומא (דף מב ע"א) שאין צריך בגדי כהונה וצריך לומר שמותר ללבוש את הבגדים משום שלב בית דין מתנה עליהם. ולא שייך לומר בית דין מתנה בנדבת יחיד כמ"ש התוספות במעילה (דף יד ע"א ד"ה בונין), לגבי שכר מגיהי ספרים שבירושלים שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה, והרי המעות הן קדושות? וז"ל התוספות ד"ה בונין בחול ואח"כ מקדישין:
י"ל דשאני תרומת הלשכה שבאה בנדבת צבור ולב בית דין מתנה עליהם אבל לא שייך לומר לב בית דין מתנה בהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישם למוסרם לצבור.
אם כן דבר שבא בנדבת יחיד אין לומר בו לב בית דין מתנה עליהם. ולכן אי אפשר להתנדב להביא את בגדי לבן של החלק הראשון של סדר העבודה כיון שבהם אנו נצרכים לומר לב בית דין מתנה שכה"ג יעשה בבגדים אלו גם דברים שלא צריך מן התורה לעשותם. אבל הוצאת כף ומחתה שהכהן עושה בהם רק דבר שצריך מן התורה בגדי לבן, אין צריך לומר בהם לב בית דין מתנה ולכן בגדים אלו יכולה אמו של כהן הגדול להביא.
אבל דבריו של המקדש דוד קשים, שהרי במשנה יומא דף לד ע"ב מבואר שבכל בגדי לבן אם רצה כהן הגדול להוסיף מוסיף. וכתב הרע"ב והרמב"ם שם בפירוש המשניות שצריך למסור לציבור:
ע' לשון הרמב"ם בפירוש המשניות פרק ג' משנה ז':
ואם רצה להוסיף מוסיף משלו, ובתנאי שימסור אותה תוספת להקדש.
וכן דבריו נדחים מרמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ח' הלכה ז' שכתב בכל בגדי כהונה שיחיד יכול להתנדב אותם. הרי שלא חוששים להא שאין לב בית דין מתנה עליהם. ובפשטות צריך לומר שזה קל יותר משום שלא נתנה התורה למלאכי השרת.
ב
המשנה למלך שם הביא עוד חילוק בין עבודת יחיד לעבודת רבים, בשם יש אומרים:
ומה שכתבתי לעיל.[2] בשם יש אומרים דלעולם דמסירה מהני אף לעבודת ציבור ומאי דנקט עבודת יחיד לאו משום דחיישינן דלמא לא ימסרם אלא משום דהציבור מקפידים בדבר שהוא עבודת ציבור שלא יביא כי אם משלהם. עכ"ז דברי רבינו אינן מתיישבים שהיה לו לפרש כל זה.
וז"ל המשנה למלך בהלכות שקלים פרק ד' הלכה ו':
ושמעתי אומרים דלעולם מסירה לצבור מהני אף לעבודת צבור והכא הוא משום דצבור אינן רוצין שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שמסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבאו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא ועל זה הקשה פשיטא דמהני דמאחר שאינה של צבור ליכא קפידא ותירצו דאצטריך משום דסד"א שיש קפידא אחרת דהיינו דלמא לא ימסרם יפה קמ"ל דחששא זו ליתא ומה שאינו עובד בה עבודת צבור אינו משום חששא דדלמא לא ימסרם יפה דאי משום חששא זו אין לחלק בין עבודת יחיד לעבודת צבור אלא הטעם הוא דכל שהוא עבודת צבור אין הצבור רוצים שתהיה העבודה כי אם בבגדים הבאים משל צבור.
סברא זו שצריך הסכמת הציבור, מובלעת בהסכמת הרב יהושע קוטנר לספר דרישת ציון של הרב קאלישר, וביחס להקרבת קרבנות בזמן הזה ביחס לשקלים שצריך לקרבנות ציבור שהרי אין שקלים בזה"ז:[3]
"האמנם כי הגדיש מעלת כבוד תורתו הרמה שיחיה קצת את המידה בדבר הקרבנות, הוא דבר קשה מאד, אחר אשר אין היתר רק בקרבנות ציבור צריך שיסימו על זה רוב ישראל והוא כמעט מן הנמנע כעת אחר אשר נתפזרו ישראל בעוונותינו הרבים בכל כנופת הארץ בגופם ובדעותיהם".
ובכלי חמדה פרשת שמיני עמד על דיוק לשונו של ר' שיעל'ה קוטנר, וכתב שכוונתו היא שהציבור לא רוצה ולא מסכים. וכתב בכלי חמדה:
ואע"ג דמהני מסירה לציבור מ"מ צריך שהציבור כולם יסכימו לזה ואם יש הרבה מהציבור שאינם מסכימים כלל להקריב ומכ"ש כשהם בדיעותיהם רחוקים מהקרבת קרבנות כמו שהוא בזמנינו בעוה"ר בוודאי א"א להקריב קרבן ציבור..
וראיה שזו סברת הר"י קונטר, משום שבספרו ישועות ישראל על חו"מ סימן ל"א ס"ק ג' כתב כסברא זו לגבי הדין שכהן שלא נודע שהוא חלל, כיון שהחזקנו אותו בחזקת כשר, עבודתו כשירה. ומסתפק שם אם בעל הקרבן ידע שהוא חלל, שיש לומר שלא הורצה לו. והוסיף שם:
ולפי זה יש לומר עוד דבקרבן ציבור כל שידעו אף מיעוט מהקהל לא הורצה דהא לגבי דידהו לאו כהן הוא... דכל שמיעוט ידע והוא רקבן ציבור לא הורצה כיון יש להם חלק בואתו קרבן והם ידעו שהוא חלל.
וכתב בכלי חמדה, שמה שכתב בדרישת ציון (עמ' 121 בהוצאה חדשה) שמועילה מסירה לציבור אף שאין כיום שקלים, לא הבין את השגת הר"י קוטנר שטענתו היתה שהציבור לא רוצה ולכן לא תועיל מסירה לציבור.
וסברא דומה לזה כתב ר' יצחק אלחנן מקובנא בבאר יצחק (סימן כו) שכתב שבקרבנות יום הכפורים לא מועילה מסירה לציבור כיון שצריך תקנה גם לרשעים ואם הם לא רוצים לזכות אין להם כפרה. ואם אחד אומר שאין לו חלק בכפרה, אין כפרה. ולרבי שיום הכפורים מכפר גם בלא תשובה, יום הכפורים מכפר גם באומר לא יכפר לי יום הכפורים. וגם להלכה כרבנן ולא כרבי, מ"מ לגבי עשה סובר הרמב"ם שיום הכפורים מכפר על עשה גם אם לא עשה תשובה. ולכן בקרבנות יום הכפורים לא יכול למסור לציבור כיון שבעינן גם תקנה לרשעים שלא רוצים בכפרה, ובקרבנות ציבור שנקנים מתרומת הלשכה ע"כ יש להם חלק. אבל אם מקנים לציבור לא יהיה להם חלק, וז"ל:
לכן י"ל דבקרבנות יוה"כ לכן לא מהני' מסירת יחיד לצבור בעבודת צבור משום דבעינן תקנה אף לרשעים [וכל מה דמצינן למיעבד תקנה עבורייהו עבדינן] וחיישינן שמא יש איזה איש שאינו רוצה בכפרת יוה"כ א"כ ממה דזיכו לו יכול לומר שאינו רוצה כלל בזכות זה, א"כ ממילא אין לו חלק כלל בהקרבנות ואז אין לו כפרה על העשה, אבל במה שנקנה כבר לצבור [כמו שקלים של צבור וכה"ג] שיש לכולם חלק בהם ואפקורי אפקרי' רחמנא לכל ישראל כמו שמצינו כה"ג ביומא (דף נ"א), לכן מכפר בע"כ על העשה אף שאינו רוצה בכפרתו כיון דמקריבין אותו.
ועוד מקשה המשנה למלך בהלכות שקלים פרק ד' הלכה ו': הרי בגמרא בבא מציעא דף קיח ע"א לפי חלק מהאוקימתות, יש מחלוקת תנאים אם חוששים שמא לא ימסרם יפה יפה.[4] ומסוגיה שם עולה שזה תלוי באוקימתות אם הבטה בהפקר קני, ובראשונים דנו על מקומות אחרים בש"ס שמובא הדין שאפשר למסור לציבור מדוע בכל מקום זה הובא כדין ודאי ולא הובאה המחלוקת אם חוששים שמא לא ימסור יפה, ע' להלן.
ג
ומכן מקום הפשט הפשוט הוא שהחשש שלא ימסרם יפה יפה אינו מצד המקבלים אלא מצד הנותן. וצריך עיון מה הסברא שחוששים שלא ימסור לציבור יפה? ועוד יש להבין, ומה אם לא ימסור יפה בליבו, והרי דברים שבלב אינם דברים? על שאלה זו שהרי זה דברים שבלב, כתב המשנה למלך בפרק ד' הלכות שקלים הלכה ו': "הן אמת דלרבנן דאית להו דחיישינן צריך נגר ליישב דמה חששא היא זו מאחר דקי"ל דדברים שבלב אינם דברים וכעת צל"ע"
א. אפשר להסביר שזה משום שאינו מקדיש אלא רוצה שיהיה משלו, וזה הפשט בענין שומרי ספיחים שצריכים לקבל שכר כדי שיהיה ברור שיתנו לציבור.
ב. יתכן שהפשט הוא שהוא אמנם מקדיש את זה, אבל הצורך הוא שהוא ימסור לציבור ולא להקדיש לבד. ויתכן שהפשט במסירה לציבור כמ"ש בדרישת ציון (עמ' 121 בהוצאה חדשה) שהיחיד צריך למסור לגבאי שיזכה בו עבור הציבור.
ג. יתכן שהחשש הוא כמו שדברנו לעיל, שהציבור אינו רוצה לקבל (מל"מ בשם יש אומרים).
על השאלה מדוע חוששים שמא לא מסר יפה והרי דברים שבלב אינם דברים, ע' אמרי בינה הלכות פדיון הבן סוף סימן ג' שתירץ שהכוונה שלא מסר יפה יפה היא שהוא לא מוסר לציבור אלא מקדיש אותה. ובהקדש לא אמרינן דברים שבלב אינם דברים. אבל זה נדחה מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות פרק ג' משנה ז':
ואם רצה להוסיף מוסיף משלו, ובתנאי שימסור אותה תוספת להקדש.
ומשמע ברמב"ם שהמסירה לציבור אינה לציבור אלא להקדש. ואם כן אי אפשר לומר שהחשש שמא לא ימסור יפה יפה פירושו שמא יקדיש.
ולכאורה מכאן דחיה גם לדברי הכלי חמדה, שכתב לגבי קרבנות ציבור שזה מועיל רק כשהציבור רוצה. שהרי המסירה היא להקדש. ולדעת הרמב"ם צריך לומר שהחשש שמא לא ימסרם יפה יפה הוא שמא לא יקדיש כלל. וכן עולה מדברי התוספות במסכת יומא יומא לה ע"ב חילקו בסוגים שונים של מסירה שבהם לא חוששים שמא לא ימסור יפה יפה:
ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל - ואפי' לרבנן דרבי יוסי בפרק הבית והעליה (ב"מ דף קיח.) דסבירא להו שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורבי יוסי אומר אף הרוצה להתנדב בחנם עושה וקאמר דפליגי במיחש דילמא לא מסר לצבור יפה דרבנן סברי חיישינן הכא מודו דאנן סהדי דכ"ג מסר ליה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו מסר ליה יפה אגב חביבות שעובד בה וכן לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא:) כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחילה לא מיחייב לאיתויי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לצבור איכא למימר אפילו את"ל דסבירא ליה כרבנן דפ' הבית והעליה (ב"מ דף קיח.) בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה.
מחילוקי התוספות ברור שהחשש שמא לא ימסרנו יפה יפה הוא שמא לא ירצה להקדיש, ולכן במקומות שברור מחמת החביבות שמוסר יפה, אין שום חשש. ואם החשש היה שמא יש כאן חסרון ידיעה בצורת הנתינה לציבור, הרי שאף אם יש חביבות או שברור שיש לו גמירות דעת, לא מועיל מה שגמר ומוסר יפה. ע"כ לרמב"ם ולתוספות הפשט הפשוט הוא שהחשש הוא שמא לא יקדיש בכלל.
ד
ויש להסביר באופן אחר את החשש שלא ימסרם יפה יפה, אלא שיש להקדים ולשאול מה גדר ציבור שצריך לזכות לו: האם הציבור הוא אוסף יחידים מעין שותפים ומעלתם בעצם הריבוי, או שזה גדר שונה לגמרי והציבור נעשה מציאות חדשה לגמרי.[5]
על זה כתב במשפט כהן סימן קכד:
שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אוה"ע הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים.[6] כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה י"ג א' אין הציבור והשותפין עושין תמורה, מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו. והיינו טעמא דרבנן דב"מ קי"ח א', דחיישי שמא לא ימסרם יפה יפה, דהוא כה"ג דכתבו תוס' גיטין כ' ע"ב ד"ה אשה, דלא ידעה לאקנויי בדבר שהוא מחזיר לה, והיינו שיש בזה קנין שכלי, ולא הוי כשאר קנינים, דאפילו שכל של פעוטות מספיק במטלטלים, כמבואר שם נ"ט במשנה וגמ', וה"נ אם הי' די קנין של שותפין בציבור בישראל, דמה לי שותפין רבים או מועטים, אז לא הי' שייך לומר כאן מסירה יפה יפה, אבל כיון שצריכין דוקא קנין של צבור, שהוא כללי, וצריך שכל רוחני לציירו, ע"כ חיישינן שמא לא יתפוס את הענין ולא ימסרם יפה יפה, שאע"פ שימסור לציבור בתור שותפין, שגם הפרט שלו יש לו בזה חלק פרטי, לא ימסור להם בתור ציבור כללי, שאין שייכות לזה להפרט מצד פרטיותו אלא מצד קדושת קשורו אל הכלל.
ויש להוכיח שדבר של ציבור יש גם לכל יחיד ויחיד חלק בשל ציבור ואף שגדר ציבור הוא שונה, כמ"ש הרי בכל זאת לכל יחיד יש חלק בדבר שמוגדר כשל ציבור, ע' רמב"ם פרק א' הלכות תמורה הלכה א':
שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו, נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש, ואפילו המיר בשבת לוקה ארבעים, ואחד מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור, הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש.
עוד מחלוקת שתלויה בשאלה זו היא מחלוקת במשנה מסכת שקלים דף ד' ע"א:
אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן (ויקרא ו') כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו האיך נאכלים.
לדעת רבי יהודה כהן לא צריך לשקול, אלא שכל כהן ששוקל לא חוטא משום שמוסר לציבור. אבל ריב"ז סובר שכהנים חייבים לשקול, ורק לעצמם דרשו, שאם הם שוקלים הרי לא יתכן לאכול מנחת העומר ושתי הלחם שהרי מנחת כהן היא כליל לא תאכל, ומכאן ראיה שפטורים מן הדין. רבי יהודה וריב"ז חולקים בהגדרת ציבור: לרבי יהודה אם כהן ישקול הרי בשקלי הציבור יהיה חלק ליחידים, ולכן כהן לא יכול לשקול משום שאם ישקול הרי לא נוכל לאכול דבר מהמנחות. אבל לריב"ז כשזה של ציבור אין חלק ליחידים כי ציבור הוא דבר שונה, וציבור אינו אוסף של יחידים.
וכן יש לומר שזו המחלוקת בין ר"ע ור' יוסי הגלילי במשנה ברכות דף מט ע"ב:
משנה כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך אלהינו בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא במאה הוא אומר נברך ה' אלהינו במאה והוא אומר ברכו ובאלף הוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל באלף והוא אומר ברכו ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא והוא אומר ברכו כענין שהוא מברך כך עונים אחריו ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו רבי יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכים שנאמר (תהלים ס"ח) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה' רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך.
ומחלוקת ר"ע ור' ישמעאל היא אם ציבור יש בו יחידים, הרי שכל מה שמתווספים יותר יחידים נוסף בדרגת הציבור. אבל אם הציבור הוא מציאות אחת אין הפרש בין עשרה ועשרה ריבוא.
לכן יש לומר שהחשש שמא לא ימסור יפה יפה מובן אם הציבור הוא גדר אחר מאשר שותפים, משום שהחשש הוא שאדם יתן לציבור ולא יסלק את עצמו אלא יחשוב שהוא נותן לשותפים. ולכן חשש זה אינו דברים שבלב, משום שאין חשש שמא לא ימסור בכלל אלא שלא ימסור לציבור מגדר של ציבור.[7]
[1] ואולי זה שייך לסוגים הנוספים שכתב שם הרמב"ם:
ואחרי כן אומר. כי הקרבנות נחלקים באופן אחר לארבעה סוגים, קרבן צבור, וקרבן יחיד, וקרבן צבור כעין קרבן יחיד, וקרבן יחיד כעין קרבן צבור.
ציבור כעין היחיד הוא פר העלם דבר של ציבור, ודומה ליחיד כיון שאינו דוחה את השבת. וקרבן יחיד כעין קרבן ציבור הוא קרבן פסח שהוא קרבן יחיד אבל דוחה את השבת ואת הטומאה.
[2] פ"ד ה"ו מהלכות שקלים.
[3] זה נמצא במכתבו של רע"א לרב קאלישר (ע' 117 בדרישת ציון מהדורה חדשה) בקשר לדברי חותנו החתם סופר על הקרבת קרבנות בזמן הזה (בשו"ת חת"ס חיו"ד סימן רל"ו).
[4] בגמרא בבא מציעא דף קיח ע"א מביאה הגמרא את המשנה בשקלים ודנה עליה:
שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אתה אומר כן אין באין משל צבור מאי לאו בהא קמיפלגי דתנא קמא סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיבי ליה אגרא אין ואי לא לא ורבי יוסי סבר הבטה בהפקר לא קני וכי אזלי צבור ומייתי השתא הוא דקא זכי ביה ומה אתה אומר הכי קאמרי ליה מדבריך לדברינו אין עומר ושתי לחם באין משל צבור אמר רבא לא דכולי עלמא הבטה בהפקר קני והכא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה רבי יוסי סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ומה אתה אומר הכי קאמרי ליה מדבריך לדברינו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה אין עומר ושתי לחם באין משל צבור
[5] ע' שערי מועדים לרבי מלובביץ', ח"א סימן נב. וע' מפענח צפונות פרק ד'.
[6] ע' תו"י יומא נא ד"ה ומאי נ"מ. וע' ספרא אמור ואיש כי יקריב ז' שלמים למעט צבור ולרבות שלמים. וע"ש ויקרא פ"ג יוכיחו זע"ז צבור ושותפין.
[7] אלא שאם כן הרי שוב קשה קושית התוספות ביומא, מדוע יש מקומות שחששו שמא לא ימסור יפה יפה ויש מקומות שלא חששו. ולפי ההסבר האחרון הרי אין מקום לחלק בין סוגי המסירה. ועל כורחך התוספות עצמם הבינו שהחשש הוא שמא לא ימסור בכלל, וצ"ע.
