פרשת בהר -גדר ההפקעה בשביעית

הרב יואל עמיטל

גדר ההפקר בשביעית – אפקעתא דמלכא או הפקר בעלים

ויקרא כה:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד': (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַד' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

א

הרמב"ם בספר המצות מונה בשביעית שש מצות, שתי מצות עשה וארבע מצות לא תעשה. מצות לא תעשה הן:

והמצוה הר"כ היא שהזהירנו מעבודת הארץ בשנת שביעית והוא אמרו יתעלה (ר"פ בהר) שדך לא תזרע. וכל מי שעבר על לאו זה לוקה.

והמצוה הרכ"א היא שהזהירנו מעבוד אילן בשנה שביעית והוא אמרו ית' (שם) וכרמך לא תזמור. ומי שעבר על זה גם כן חייב מלקות.

והמצוה הרכ"ב היא שהזהירנו מקצור מה שתצמיח הארץ מעצמה בשנה השביעית כמו שנקצור בכל שנה.

והמצוה הרכ"ג היא שהזהירנו מאסוף מה שיצמיחו האילנות מן הפירות גם כן בשנה השביעית כמו שנאסוף פירותיהם בכל שנה אבל נעשה אותו בשנוי להורות שהוא הפקר. והוא אמרו (שם) ואת ענבי נזירך לא תבצור.

ובמצות עשה מנה הרמב"ם:

והמצוה הקל"ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם. והוא אמרו ית' (משפטי' כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו'.

והמצוה הקל"ה היא שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית והוא אמרו ית' (תשא לד) בחריש ובקציר תשבות. וכבר נכפל הצווי הזה פעמים ואמר (פ' בהר ד) שבת שבתון יהיה לארץ. וכבר קדם לנו (מ"ע צ ולק' קסה וש"נ) אמרם האי שבתון עשה הוא. ואמר יתעלה גם כן (ר"פ בהר) ושבתה הארץ שבת לי"י. וכבר התבארו משפטי מצוה זו גם כן במסכת שביעית. ואין חובתה מן התורה אלא בארץ ישראל:

ב

במצות ההפקר בשביעית: נחלקו האחרונים,[1] הבית יוסף והמבי"ט, אם מצות ההפקר היא אפקעתא דמלכא או שזה הפקר על ידי הבעלים. ונפ"מ במקום שאדם לא מפקיר. וכן נפ"מ לחיוב תרומות ומעשרות בשל גוי. דעת המבי"ט שאינם חייבים משום שזו אפקעתא דמלכא וקדושים בקדושת שביעית, ולדעת הבית יוסף יש דין הפקר של בעלים ולכן אם לא הפקיר חייב בתרומות ומעשרות, וממילא בשל גוי ומירח ישראל שחייבים במעשרות, ומכאן שגם לגבי קדושת שביעית לדעת הבית יוסף אין בשל גוי.

המחלוקת במקור היא לענין פירות של גוי שנתמרחו על ידי ישראל (שהרי אם נתמרח על ידי גוי ודאי פטור ממעשר), אם חייבים במעשרות. לפי ההנחה שם שגם בזמן הזה אין קנין לנכרי להפקיע את קדושת הארץ, ואם נאמר שגם הפירות של גוי קדושים בקדושת שביעית:

פירות שביעית אין מעשרים משום שהפקר פטור ממעשרות, וסובר הבית יוסף שמאחר והגוי אינו מפקיר ממילא חייבים במעשרות. המבי"ט חולק. ע' אבקת רוכל סימן כ"ב, וכותב המבי"ט:

ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבי' לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כ"ש דגוי.

ובתשובת הבית יוסף בסימן כד בד"ה עתה ראיתי:

ועתה ראיתי מה שכתב החכם כמוהר"ר משה מטראני נר"ו לפטור בשביעית ממעשרות גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמטה חיוב במעשרות כו' ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו'.

לכאורה מה הוכיח, הרי לשון הרמב"ם בספר המצות הנ"ל ובפרק ד' הלכה כ"ד כתב בפירוש דמצוה להפקיר:

מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכ"מ שנאמר ואכלו אביוני עמך, ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר.

אבל לעמת זה יש גמרות מפורשות שבשביעית בעל כורחו זה הפקר, בנדרים מ"ב ע"א במשנה:

מתני' המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנטיעות הנוטות נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל

ושם בע"ב שם הסוגיה דנה בשאלה אם אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו:

ובשביעית אין יורד לתוך שדהו כו' מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי אפקרה אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולים ר' שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה.

ובבבא מציעא דף לט ע"א-ע"ב:

היורד לנכסי רטושים מוציאין אותו מידו ואלו הן נכסי רטושים הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן ואינו יודע להיכן הלכו מאי שנא הנך דקרו להו נטושים ומאי שנא הני דקרו להו רטושים נטושים דבעל כרחן דכתיב (שמות כ"ג) והשביעת תשמטנה ונטשתה אפקעתא דמלכא רטושים דמדעתן דכתיב (הושע י') אם על בנים רטשה.

ומשמע בסוגיה זו ששביעית בעל כורחו היא הפקר.

וע' לשון הבית יוסף הנ"ל: "אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי'". אלא צריך לומר שהפירוש הוא שהתורה הפקירה אם אדם מסכים, כלומר שאינו גודר, אבל אם הוא אינו מסכים התורה לא הפקירה.

הרידב"ז הקשה על המהרי"ט הסובר ששביעית אפקעתא דמלכא, איך לומד הירושלמי בריש פ"ו דפאה דהפקר הוא דוקא כשמפקיר לעניים ולעשירים, דלמא שביעית שאני דהוי אפקעתא דמלכא.

אבל ברמב"ן, ויקרא כה ה' לא כתב מצוה להפקיר אלא רק איסור לשמור, ומשמע ששביעית היא אפקעתא דמלכא:

וכן מן התורה, שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה, אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים. כך שנו במכילתא (משפטים כ יא), ואכלו אביוני עמך (שמות כג יא), וכי מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, תלמוד לומר והשביעית תשמטנה, ונטשתה, מגיד שהוא פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון עולם. והגדר שגדרו חכמים, שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם, אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה. ולא עוד אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך, זהו ששנינו (שביעית פ"ט מ"א) ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר:

ג

מצות עשה השניה בשמיטה שציוונו לשבות מעבודת הארץ. הגדרת מצוה זו גם כן טעונה ברור, האם אסור העבודה בשביעית הוא על הגברא, או האיסור חל על השדה שלא יעבד בה וזוהי שביתתה, ששום עבודה אפילו על ידי גוי לא תֶּעָשה כדעת המהרש"ל בב"מ דף צ' וכן המנחת חינוך בכמה מקומות. ההבדל להלכה: האם מותרת עבודה באופן אוטומטי באופנים שונים. האם מותר להניח לעכו"ם לעבוד? אם החובה היא חובת האדם, הרי אין איסור שהארץ תיעבד על ידי מי שאינו בר חיובא.

לפי לשון הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק א' הלכה א' משמע שזה איסור גברא: "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לד'". לעומת זה במנין המצוות שבראש ההלכות כתב "שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה", ומשמע שזו חובת החפצא שישבות.

אלא שהרמב"ם הביא שני הפסוקים לחיוב שביתה, אחד מורה שהחיוב הוא על הקרקע: ושבתה הארץ וכו'. והשני מורה על איסור הגברא: בחריש ובקציר תשבות. וע' משפטי ארץ פרק ח' שדן בזה לגבי אדם שהוא בעל דירה בבית משותף שחייב לדאוג שטיפול בגינה יהיה על פי ההלכה. וכן המשכיר בית או שדה, האם צריך לדאוג שהכל יעשה על פי ההלכה, וע"ש בהערה. ולכן המשכיר צריך להפקיר. ועוד כתב שם שאם נעשית רק מלאכה דרבנן יש אומרים שאין צורך להפקיר.

ולשון החינוך במצוה קי"ב:

לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית שנאמר 'בחריש ובקציר תשבות' בא הפרוש שעל השנה השביעית נאמר שנצטוינו שלא לעסק בה כלל בעבודת הארץ

משמע שהשביתה היא מה שאנחנו נצטוונו שלא לעבוד בה (שבת הארץ קו"א עמוד פ"ח). אבל במנחת חינוך שם (אות ב') כתב באופן פשוט שאם גוי עובד הבעלים ישראל עובר בשביתת הארץ. ובסוף דבריו כתב: "וקצת צריך עיון שלא מצאנו בר"מ דין זה מפורש אך ודאי הלכה היא באין חולק".[2] וז"ל מנחת חינוך במצוה קיב:

ודע דשביעית בענין אחד חמורה משבת ויום טוב, דבשבת ויום טוב איכא איסור על העושה מלאכה בעצמו, אבל על ידי גוי הוא רק שבות, אך בשבת יש עשה דבהמתו צריכה לשבות, ואם משאיל או משכיר בהמתו לגוי עובר משום שביתת בהמתו בעשה, דגזר הכתוב דבהמתו אסורה במלאכה, וכן לבית שמאי [שבת י"ח ע"א], שביתת כלים, דאם הכלי עושה מלאכה עוברים הבעלים בעשה. אך שאר מלאכות כגון חרישה וזריעה עובר אם עושה בעצמו, אבל על ידי גוי אינו עובר כלל. ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ, כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר על ידי גוי, נהי דהלא תעשה של עבודת הארץ אינו, כי הכל כתיב לנוכח, שדך לא תזרע [ויקרא כ"ה, ד'], אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו על ידי אחרים, דכתיב שנת שבתון יהיה לארץ [שם, ה'], ושבתה הארץ [שם, ב'], מבואר דגזר הכתוב דהארץ תשבות, וכמו שמצווים על שביתת בהמה ושביתת כלים בשבת, כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה, והמשכיר לגוי או לישראל השדה, עובר המשכיר משום שביתת שדהו, הכלל כמו שביתת בהמה בשבת כך היא שביתת קרקע בשמיטה.

אבל הרב קוק בקו"א שם כתב שהוא דורש כמשה מפי הגבורה ולא מצאנו בחז"ל שום גילוי ע"ז שאין איסור לתת שגוי יעשה עבודה בשדה שלי. ועיין בשבת הארץ פ"א הלכה א'.

אלא ששאלה זו תלויה במחלוקת, ואף הראשונים התייחסו לשאלה זו ע' הראיה מסוגיה בעבודה זרה שלהלן, רש"י, תוספות ותוספות רי"ד.

ד

האם יש קשר בין שאלת אפקעתא דמלכא או הפקר של הגברא במה שנחלקו הבית יוסף והמבי"ט, לבין שאלה זו של חובת השביתה, אם זו חובה על האדם או על השדה?

כאמור לעיל, בית יוסף והמבי"ט נחלקו אם יש חיוב בתרומות ומעשרות בגדולי שנת השמטה בקרקע של גוי ולקחם ישראל קודם מירוח ומרחם אם חייבים בתרומות ומעשרות. דעת המבי"ט שאינם חייבים וקדושים בקדושת שביעית, ולדעת הבית יוסף יש דין הפקר של בעלים ולכן אם לא הפקיר חייב בתרומות ומעשרות, וממילא בשל גוי הוא של גוי, ומכאן שגם לגבי קדושת שביעית לדעת הבית יוסף אין בשל גוי.

ובסוף התשובה באבקת רוכל סימן כה, כתב הבית יוסף (והובא גם ביביע אומר ח"ג יו"ד סימן יט:

אמר יוסף קארו אחר שכתב החכ' הר' משה מטראני אגרת זאת השנית רצה לעשות מעשה כדבריו בשמטה שעברה ומיחו בידו ובשמטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה וקמו כל חכמי העי' ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים נאם הצעי' יוסף קארו

האם כל השאלות הנ"ל קשורות זו בזו? מתוך לשונו של המבי"ט בתשובה שהובאה באבקת רוכל סימן כב, נראה לכאורה שאכן הדברים קשורים זה בזה וז"ל:

נשאל מעמדי על ענין גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל קודם מירוח ומירחם אם חייבים במעשרות כשאר שנים שמעשרים הלוקח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן כיון שהם אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמטה או דילמא כיון שמצות שביעית חובת קרקע לישראל בא"י אין בה חיוב מעשרות כלל.

דעת הרב קוק בשבת הארץ:

ובשבת הארץ במבוא פרק יא כתב שאם אמנם כל השאלות הנ"ל קשורות זו בזו כפשט האבקת רוכל, הרי שפטור תרומות ומעשרות תלוי בהפקרם של בעלים. ואם כן אם יתאמת לנו שהפקר בשביעית הוא אפקעתא דמלכא, והפקרם של בעלים אינו מעלה ואינו מוריד, יצא מזה הדין שנוהגת קדושת פירות בשל נכרים.

אבל כתב הרב שהדין אם נוהגת קדושת פירות בשל נכרים אינה תלויה בזה כלל, שהרי יתכן שקדושת שביעת אינה בשל נכרים מפני שיש קנין לגוי להפקיע בשביעית בזמן הזה. אלא שהבית יוסף כתב לשיטת המבי"ט שיש קדושת פירות בשל נכרים, דעת הב"י שאעפ"כ יש חיוב בתרומות ומעשרות כיון שאין פסוק לפטור מתרו"מ אלא משום שזה הפקר. וכיון שבשל גוי אינו הפקר יש חיוב בתרומות ומעשרות. אבל האמת שגם דעת הבית יוסף ששביעית היא אפקעתא דמלכא. ורק אם גדר כרמו והראה בפועל בפירוש שאינו מפקירו, בזה נוטה הבית יוסף לחדש שע"פ שעבר על איסור תורה מכל מקום מועלת חקתו להחזיק בשלו ויצא מדין הפקר וממילא חייב במעשרות.

דעת החזון איש:

אלא שמתוך המשפט האחרון שהבאנו מאבקת רוכל:

דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו'.

דן החזון איש לומר שגם לבית יוסף רק קרקע של גוי אינה הפקר ולא קרקע של ישראל. ע' חזון איש שביעית סימן כ' ס"ק ז' וז"ל בתוך דבריו שם:

ומיהו אכתי יש לדון לענין הפקר כיון שאינו דין בהיתר הפירות ובאיסורן אלא ענין הפקעת בעלות י"ל כיון שאין הנכרי במצות אין פירותיו הפקר ולא כמו שפירש הפאה"ש דבישראל אינו הפקר עד שיפקיר, שז"א דודאי רחמנא אפקריה ומ"מ יש מקום לומר דדוקא בישראל ולא בנכרי, שכל קדושת פירות שהן מצוות בין ישראל לבין הפירות שפיר הוזהרו ישראל על פירות שגדלו בארץ אף ברשות נכרי, אבל דין הפקר אינו בין ישראל לפירות אלא בין הבעלים לזולתו, ובזה אין ראיות מכריעות אלא שיש מקום לומר דירות שביעית פטורין מצד עצמן ולא מחימת הפקר וגם בזה אין הדבר מוכרע?

לדעת החזון איש עולה שיתכן שבשל ישראל ישנה אפשרות שיש קדושת פירות אף שאינם הפקר, ובפאת השלחן סימן ג' ס"ק כט דעתו דאין הפירות הפקר עד שיפקיר.[3]

[1] ע' מנחת חינוך מצוה פד; משפטי ארץ, הרב רייכנברג, פרק י' הערה 3;

[2] וכ"כ במנחת חינוך במצוה שכ"ו אות א' ובמצוה שכ"ט אות י' ובמצוה רח"צ אות טו, שכונת הכתוב היא שהארץ תשבות, וכמו שמצווים על שביתת בהמה בשבת כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה.

[3] על פי חזון איש מובנת נפ"מ שכתב באפיקי ים ח"ב סימן כו בין המבי"ט לבית יוסף, בסוגית אתרוג, לגבי ספק הפקר בשביעית:

אם ענין ההפקר בשביעית, הוא ענין ממון וכהפקר דעלמא, ונימא בי' ספק ממונא לקולא, או ענין איסור וספק דאורייתא לחומרא, י"ל דתלוי במחלוקת רבותינו ז"ל, דאם נאמר דההפקר הוא מגזה"כ ומאפקעתא דמלכא, מסתבר יותר דכל זה הוא מקדושת שביעית, וכח הקדושה שחל על פירות שביעית ממילא, הוא שמפקיעם ג"כ מרשות הבעלים ונעשים הפקר ממילא, ולא משכחת לה חדא בלא אידך לעולם, דהיינו שתהי' קדושת שביעית בפירות, ולא יהי' הפקר, ומשום דחדא באידך מישך שייכא, והכי מוכח בהדיא, מלשונו הזהב של רש"י ז"ל, בסוגיין בד"ה א"ל וז"ל, דקאמרת בת שביעית שנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר, אלמא נהגה בה קדושת שביעית, ומחייב לאפקורה וכו' עכ"ל, והרי מפורש יוצא מדברי', דדין ההפקר מצד קדושת שביעית וכמ"ש, והדברים מוכרחים, לשי' ר"ת בתוס' (סוכה דל"ט ע"ב ד"ה בד"א ויבמות קכ"ב. ד"ה של) דמן השמור אסור באכילה, והיינו דענין ההפקר בכאן, לאו ענין ממון הוא, ורק ענין איסור מצד קדושת שביעית, ובו תלוי היתר אכילה דפירות, דמן השמור אסור, ופשוט לפי"ז, כיון דאינו ענין ממון כהפקר דעלמא, בודאי לא שייך בי', ספק ממונא לקולא, ורק ספק איסורא לחומרא:

ברם אם נאמר, כאידך שיטת הראשונים ז"ל, דההפקר הוא, לא מאפקעתא דמלכא והפקר דממילא, ורק מצות עשה מוטלת עלי' להפקיר, וכ"ז שלא הפקיר הוי שלו, ואין לזכות בו בעל כרחו של הבעלים נמצא דאין זה שייך לקדושת שביעית, דהלא הקדושה חלה מאילי', ואפ"ה הפירות הם שלו, כל זמן שלא הפקיר, ואין תלוי זה בזה, א"כ מסתבר יותר לומר, דההפקר הוא ענין ממון, ואף דיש מצות עשה עלי' להפקיר, מצינו כזה בכמה מצוות דעיקרן הוא ענין ממון, ובספק אמרינן בהו, ספק ממונא לקולא, כגון בספק טבל, דמפריש להוציא מספק איסור, ופטור ממצות נתינה, וכן בספק פטר חמור, מפריש טלה והוא לעצמו, וה"נ בספק פירות שביעית