לך לך והיה ברכה
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור לך לך לכל אדם ובכל עת
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: (בראשית יב )
ידועה ומפורסמת שאלת הרמב"ן, מדוע פותחת התורה בציטוט "ויאמר ה' אל אברם וכו " בלי שהקדימה התורה לספר במעלתו וצדקתו ובפירוט של אותם המעשים אשר בזכותם זכה להתגלות ה' אליו. (ועיי"ש תשובת הרמב"ן).
השפת אמת משיב על שאלה זו תשובה מקורית ומפתיעה. לדבריו, הקריאה "לך לך" אינה קריאה מיוחדת ומכוונת לאברהם לבדו. הקב"ה קורא לכל אדם בכל עת "לך לך"! – התקדם וצעד קדימה, צא מהקיבעון בו אתה שרוי, תעלה ותתרומם מעלה מעלה. אלא, שכל העולם אינו מאזין, אינו שומע, אך אברהם אבינו שמע. וז"ל:
רמב"ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה"ק נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד ... ואאע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע. רק הוא אבל בודאי זה השבח בעצמו שהי' מוכן לקבל המאמר: (שפת אמת תרלב)
בת קול זו של "לך לך" היא בת קול נצחית, אשר היא מהדהדת ומפוצצת בעולם, ומיועדת קריאה זו לכל אחד ואחד מאיתנו. היא קוראת לנו להתקדם, להתרומם, לצאת מן הארציות והחומריות ולשאוף להגיע למחוזות אחרים, נעלים יותר. שומה עלינו רק לפתוח את אזנינו להאזין ולהקשיב. כיוצא בדבר ניתן לומר גם, כי הקב"ה מציץ מן החרכים ומתגלה בכל אחד ואחד מאיתנו. הצצה והתגלות זאת מופיעה הן מן הבריאה המופלאה הן מתוך ההיסטוריה והן מחמת המאורעות העוברים עלינו, אלא שגם כאן רק מי שיפקח את עיניו יזכה לראות. אברהם זכה.
מי רואה בירה דולקת
כך אמרו חז"ל: אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם (בראשית רבה פרשה לט)
הבירה דולקת ומאירה תמיד ובאופן קבוע. מי שרק יתבונן וישא את עיניו, יזכה לראות ויזכה אף שיציץ עליו בעל הבירה. אלא, שכל שאר בני האדם עברו ולא הביטו. אברהם הביט והציץ עליו בעל הבירה. הוא שאמרנו, צריך רק לפקוח את העינים ולראות, לפתוח את האזנים ולהאזין, לפתוח את הלב.
בית המדרש בחינת הר סיני
ראוי שנדע כי אף אנו יכולים לזכות למעין גילוי זה. ראשית, בני אברהם אבינו אנו, ומידה זו של אברהם נטועה בנו ובטבענו. אך מעבר לכך, הקב"ה מתגלה אלינו ומדבר אלינו מתוך בית המדרש בתורתו אותה אנו לומדים ובחיבורנו לכל דברי תורתם של רבותינו גדולי הדורות המחברים אותנו עד להר סיני למשכן ולארון הברית. כי הקב"ה מצוי בבית המדרש כמאמר חז"ל בירושלמי ברכות:
דרשו את ה' בהמצאו: היכן הוא מצוי? בבתי כניסיות ובבתי מדרשות. קראוהו בהיותו קרוב:היכן הוא קרוב? אמר רבי יצחק: בי רבי אלעזר (בבית מדרשו של רבי אלעזר)
ודברי התורה שאנו לומדים מחזירים אותנו למעמד הר סיני ולמשכן העדות, כמאמר חז"ל:
ובית מדרשו של ר"א היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל ונושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית. (שיר השירים רבה פרשה א)
וכך כותב הספורנו:
ונועדתי לך שם ודברתי אתך. כי בזה שרתה שכינה. ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותו כמו שיעד באמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך (ספורנו שמות פרק כה)
היה ברכה
כאמור הקריאה "לך לך" היא כללית ונצחית. לאור זאת, ניתן להתייחס בהתאם גם לקריאה "והיה ברכה". "היה ברכה" משמעותו שתזכה להביא ברכה, תועלת והשפעה של שפע טוב לכל הסובבים אותך. עליך לעשות מעשים שהעולם יתברך בהם ומהם. "היה ברכה"- היה אתה ברכה. עלינו לשאוף להיות משמעותיים, לא להישאר בינונים וחסרי השפעה. חלילה שלא יעברו חיינו בלא שהטבענו חותם או שקידמנו את סביבתנו באיזה תחום. עלינו ליצור לבנות ולחדש, להועיל ולקדם, להיות משמעותיים ולהביא ברכה לעולם, לסביבתנו ולעם ישראל. לשם כך עלינו לשאוף שאיפות גבוהות, למצות את הפוטנציאל הטמון בנו, ולא להסתפק בבינוניות, לא ליפול לצרות מוחין ולקטנות המעשים. (ולא! לא מדובר כאן על פרסום ורייטינג ואף לא על תועלת לעצמינו או קידום אישי, אלא על השפעה מבורכת בעולם).
לא לנוח על זרי הדפנה
במקום אחר מסביר השפת אמת, שקריאת "לך לך" דורשת מן האדם שלא לנוח על זרי הדפנה ולא לעצור ולהסתפק ולהיעצר במטרות שהשיג אלא לשאוף קדימה. מטרה גדולה וגבוהה שהושגה הופכת להיות בחינת הרגל וטבע ושוב האדם קרוי לשאוף להתרומם מעל הטבע וההרגל. וז"ל:
לך לך מארצך. כי אדם נקרא מהלך וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה ולצאת מן ההרגל והטבע ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא ית' מ"מ גם בזה ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו. (שפת אמת תרנו)
חשוב שנפנים דברים אלו כאן בבית המדרש ובמיוחד בימים אלו שהם ימי פתיחת "זמן חורף". כל בחור בישיבה צריך לאמץ לעצמו את המשמעויות הללו של "לך לך". בני אברהם אבינו אנו ועלינו לשאוף להתקדם, ללכת מחיל אל חיל, לקבוע לעצמנו יעדים ומטרות. אני מדבר על יעדים גבוהים בלימוד התורה, בעיון ובבקיאות, בהלכה ובאגדה, בבנין אישיות וביראת שמים. כדאי גם לקבוע קצב ותאריך לכל יעד ומטרה כך שנוכל לבחון את עצמנו האם אנו עומדים במשימה.מטרה שהשגנו יעד שכבשנו, אמורים להוליך אותנו למטרה ולמשימה הבאה. כמו כן עלינו לשים מול עינינו את השאיפה של "והיה ברכה", להביא ברכה לעולם ולנסות אף בתחילת הדרך לחשוב ולהרהר כיצד ובאיזה דרך אביא את הדבר לידי מימוש.
מר בחוץ ומתוק בפנים
פעמים רבות בחורים בישיבה במיוחד בתחילת דרכם, אינם מבינים איך מדברים איתם על מתיקות התורה בעוד שהם רחוקים מאד מלחוש זאת. לעיתים, הדברים הללו נראים גבוהים וקשים. לעיתים, אף קיימת סכנה שאדם יחוש תחושה מדכאת. הם אינם מבינים ממה הרב מתלהב בעוסקו בעומק הסוגיה העיונית , והם שואלים "ולשמחה מה זו עושה"? מן הראוי שנביא כאן את הדברים הנפלאים שכותב ע"כ הרב קוק בעין איה. הרב קוק מתייחס למאמר חז"ל המדבר על מרירות הנלווית ללימודו של תלמיד העומד לפני רבו. מרירות זו נדרשת מן הפסוק: "שפתותיו נוטפות מור עובר".
באמת האלהים עשה את האדם ישר והתכונה האמיתית שבטבע הנפש האנושית היא מתאמת מאד לדרישת החכמה והדעת. א"כ השמחה וטוב-הלב בדרישת התורה היא נאותה מאד למצב הנפש, וראוי הוא לפי זה שתמיד יהיה העסק בתורה שעשוע לנפש ושמחה ללב. אמנם עלינו שלא לשכח כי כבר אין אנו מוצאים את האדם ע"פ טבעו הטהור האמיתי, עונותינו ועונות אבותינו קלקלו כבר את טעמנו הטבעי הטהור, עד שהחשק הטוב להשכיל ולהיטיב בטבע סר מעלינו, ותחתיו נקשרה בלבבנו אולת וחשך של הוללות וכל חמדת עין חיצונה, שהוא ההיפך מדרישת החכמה ודעת אלהים אמת. עד אשר בראשית לימודינו נמצא ע"פ רוב את הלימודים היותר יקרים ועקריים הפוכים הרבה לטבענו הגס והנמוך, אשר לא די שלא נשבע שמחה ועונג מהם כ"א עוד ימררו את רוחינו ויהיו עלינו למשא. אלא שעלינו לדעת שאדם לעמל יולד, וכי רק בהתחלה, בטרם נבא אל עומק ים החכמה והדעת, תהי' לנו המלחמה וההכבדה הזאת, אבל אחרי התקדשנו כראוי בקדושת התורה אז תבא חכמה בלבנו ודעת לנפשנו ינעם, כי תשוב הנפש לטבעה הטהור להתענג על ד' ותורתו. ע"כ נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל מדריגות הלימודים ג"כ לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של שעשועים. לא באופן כזה תבא חכמה בלב עיר פרא האדם בהולדו, רק חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי ... אמנם עובר ולא מתמיד הוא המצב הזה, וסוף סוף תבא חכמה בלבו לשמחו ולעדנו, וירגיש מתקה ועדנה של תורה .... אמנם רק השפתים הנה הנוטפות את המר, כלומר הצד הפנימי של האדם מצד הנפש החכמה ונטיותיה, החכמה ערבה היא לנפש. אמנם הצד החיצוני, הכלים החמריים וההמשכה הטבעית אחרי נטיותיהם, הם שגורמים שבהתחלה יורגשו המרירות והעול מהלימוד והשינון, שצריך אמנם לקבלו באהבה בעבור התוצאות הטובות היוצאות מהסבל לקנות חכמה ודעת קדושים. "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך" .
(עין איה שבת פרק ב)
התורה ומצוותיה מתוקים הם מאירים ומשמחים. המסך החיצוני שבליבנו מפריע בשלב הראשון לחוש את אותה נעימות ומתיקות. אך מרירות זאת היא מרירות עוברת במהרה, אין היא פנימית ועמוקה, היא נמצאת רק על השפתים אך לא חדרה פנימה. ובמהרה חש אדם כי "פקודי ה' ישרים משמחי לב מצוה ה' ברה מאירת עינים". יה"ר שנזכה.
