פר' קרח: המדריך הקצר לענייני מחלוקת
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור מחלוקת לשם שמים?!
במהלך הדורות שימש מעשה קרח כאב טיפוס וכמודל טראגי למחלוקות, לדרך היווצרותן, לדמות בעלי המחלוקת ולתוצאותיה. לדאבוננו ההיסטוריה של עם ישראל לדורותיו ועד ימינו אלה ממש רצופה מחלוקות בכל החוגים ובכל המגזרים...
התורה מציינת שבני קרח לא מתו (כיוון שנסתלקו מן המחלוקת), אך הדרשנים לדורותיהם דרשו בבדיחות, מאי "בני קרח לא מתו" - בכל דור ודור ישנם בני קרח, ממשיכי דרכו, המרבים מחלוקת כקרח בשעתו.
המשנה בפרקי אבות מחלקת בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים. "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (אבות ה יז).
אך נשאלת השאלה כיצד נבחין שהמחלוקת היא אכן לשם שמים, הרי תמיד תמיד בעל המחלוקת בטוח שמחלוקתו היא לשם שמים ודבר זה טומן בחובו סכנה עצומה!
הגמרא בבבא בתרא אמרה שפנינה שציערה את חנה כיוונה לשם שמים (שחנה תתפלל). אכן הרבי מקוצק דרש את את הגמרא בצורה אחרת, חריפה. כיצד יכול אדם להיות כה רשע, כפי שעשתה פנינה לחנה? כאשר אדם טועה לחשוב כי מעשיו הינם לשם שמים, עלול הוא לבצע עוולות נוראיות לאדם אחר ללא כל רגש מצפון או מעצור.
אכן לעזרתנו נחלצת המשנה באבות. המשנה מביאה דוגמאות על מנת לסייע לנו להבחין בין מחלוקת שהינה לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים. "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (שם).
עלינו לחקור את המאפיינים השונים של מחלוקות הלל ושמאי לעומת מחלוקת קרח ועדתו על מנת לאפיין מהי המחלוקת חיובית, לשם שמים, ומהי מחלוקת פסולה.
אינטרסים וחשבון אישי
ראשית, מחלוקות הלל ושמאי עסקו תמיד בהלכה, בהכרעה דינית, ללא נגיעה אישית או רווח של אחד הצדדים מהכרעת המחלקות כשיטתו. שמאי והלל, בית שמאי ובית הלל, לא ירויחו דבר או יפסידו דבר מפסיקתם. זאת ועוד, אין להם גם חשבון אישי עם זולתם. "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי" (יבמות דף י"ג). לעומתם, לקרח ולאנשי עדתו היו מניעים אישיים. לכל אחד ואחד היתה מטרה ואינטרס או חשבון אישי עם משה ואהרן (עיין רמב"ן). קרח רצה שררה, בני שבט ראובן רצו לקבל את הבכורה שנטלה מהם ונתנה לשבט לוי ודתן ואבירם מחפשים הזדמנויות להתנכל למשה. הם הציגו כלפי חוץ כאילו כוונתם לשם שמים, אך בעצם עשו זאת לרווחת עצמם ולמען מניעיהם האישיים.
התקפה אישית - לגופם של דברים או לגופם של הדוברים
שנית, יש לבחון כיצד מועלות הטענות. האם הטענות ענייניות ועוסקות בגוף השאלה או שמא הן נוטשות את תוכן הויכוח ומתייחסות לטוען עצמו.
הלל אף פעם לא בא בטענה אישית כלפי שמאי וכן שמאי לא טען כנגד הלל. לעומתם, קרח מציג את דבריו כעוסקים, כביכול, בנושא עקרוני באמרו "כל העדה כולם קדושים", אך בהמשך דבריו הוא עובר לטעון כנגד משה ואהרון ומאשים "מדוע תתנשאו על קהל ה'". "כי תשתרר עלינו גם השתרר". ברגע שמחלוקת עוברת להתקפה אישית היא יוצאת מגדר "לשם שמים".
האזנה והקשבה או הטחה וסתימת פיות
מאפיין חשוב נוסף עוסק במתן יחס רציני ובשקילה אמיתית של דברי השותף לדיון. במודל הויכוח החיובי, על כל צד להיות קשוב לטעוני הצד השני.
הגמרא במסכת עירובין י"ג: מספרת כיצד נהגו בית הלל לשמוע ולהקשיב לדברי בית שמאי: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". עלינו לשאול, מדוע התנהגותם הנינוחה של בית הלל הינה סיבה לפסוק הלכה כמותם?
ההסבר לדבר אינו נעוץ רק במידותיהם המתוקנות של אנשי בית הלל אלא ליתרון הענייני העולה להם מכך. בית הלל השמיעו את דעתם החולקת רק אחרי ששמעו את דברי בית שמאי במלואם. יוצא אם כן, שדברי בית הלל נאמרים אחרי שיקול והתמודדות עם טענות בית שמאי. אשר על כן, פסקיהם מחודדים ומדויקים יותר, ומכוונים יותר אל האמת. אין זה שכר על מידותיהם הטובות אלא יתרון ענייני ממשי הנובע מהן. בניגוד מוחלט להלך רוחם של בית הלל, קרח ועדתו משמיעים את דבריהם בנחישות אך אינם מוכנים לשמוע, לשקול ולהתייחס לתגובתם ולדבריהם של משה ואהרון. משה קורא להם להדברות אך תגובתם "לא נעלה".
דמגוגיה זולה או טיעונים כבדי משקל
עוד עלינו להבחין בהתייחסות ובדרך התגובה וההתמודדות עם הטענה הנגדית. הבחנה בין התמודדות אמיתית ותגובה עניינית עם הטענה, לבין תגובה דמגוגית - תגובה המקצינה את תוכן הטענה הנגדית ומביאה אותה לידי גיחוך, ליצנות, כפי שעשה קרח בסיפור המובא בילקוט שמעוני: "'ובמושב ליצים לא ישב', זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרון. מה עשה, כינס עליהם כל הקהל שנאמר 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה'. התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן, אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר
ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וגו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז [שכן אמר הקב"ה וראשית גז צאנך תתן לו] אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפי' אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל חרם בישראל לך יהיה". מדוע זו דמגוגיה? ראשית, סיפור זה שסיפר קרח לא התרחש מעולם! לא נהגו עדיין מתנות עניים, ובמדבר, טרם הכניסה לארץ, לא עסקו בעבודה חקלאית. בנוסף, כהן לעולם אינו יכול לדרוש את מתנותיו בכח . יש מצוה על הנותן לתת. אך מעל הכל הגדיל קרח לעשות בטיעוניו, כאשר סיפר את דרישתו של משה הנשמעת כדרישה בלתי מתחשבת "הניחו לקט שכחה ופאה", הרי אדרבה, מתנות אלו ואף מעשר ומעשר עני הן מצוות שנועדו לדאוג לחלש, לעני או לאותו שאין לו נחלה בארץ. משה, בסיפור, אינו דורש לעצמו את מתנות העניים, אלא מקיים את צו התורה הדואג למסכנים הנמצאים במצב דומה למצבה של אלמנה זו.
הצגת תמונה נכונה ומורכבת מול ראיה מעוותת וחד צדדית
לסיום, נדרש מהמתווכח לראות תמונה מושלמת. זו, נבנית מברירה בין טענות טובות וטענות גרועות של השותף למחלוקת והכרה בצד החיובי ובחזקן של חלק מטענות השותף. כאשר אדם רואה רק צד אחד ושולל לחלוטין כל זכות קיום מטענותיו של השני, מוכח שמחלוקתו אינה לשם שמים. קרח בא בטענות למשה אך אינו מכיר באף מעלה ממעלותיו או בתרומתו לבנ"י בהנהגתם בתהליך הארוך של גאולת מצריים באמרו "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר טז יג). קרח מכנה את מצרים (!) ארץ זבת חלב ודבש ומאשים את משה שהוציא את בנ"י ממצרים על מנת להמיתם במדבר, מקום אשר הם מקבלים מן משמים, מים מבאר ניסית, הולכים מוקפים בענני כבוד ומובלים ע"י עמוד ענן ועמוד אש. בלהט מחלוקתו הוא אינו מסוגל להכיר אפילו במעלתה של יציאת מצריים.
בית מדרש מטבעו הוא מקום רווי בויכוחים ומחלוקות, מהם הוא נבנה ומתפתח ועל ידם מגדילים ומאדירים תורה, מדייקים שמועות ומדקדקים בפסיקת הלכה. אך עלינו לזכור כי עליו להיות מבוסס על מחלוקות כדוגמת מחלוקות הלל ושמאי, מחלוקת שהיא לשם שמים.
